רמת הגולן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רמת הגולן הנה רמה שטוחה הנמצאת בגבול בין ישראל וסוריה. החלק הישראלי של הרמה נכבש מידי סוריה במלחמת ששת הימים.
מבחינה גאוגרפית הרמה נתחמת על ידי נפילה של 600 מטר אל שפת הכנרת והירדן במערב, נהר הירמוך בדרום, הר החרמון בצפון. במזרח לא קיים גבול גאוגרפי ברור, והמישורים ממשיכים עד לעומק סוריה ולכן נהוג לתחום אותה בקו הפסקת האש מ-1973.
ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת, שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים - הצפוני (בין החרמון לנחל ג'ילבון), המרכזי (בין נחל ג'ילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של רמת הגולן
עד לתחילת המאה העשרים לא היה אזור הגולן אזור מופרד מבחינה מדינית משאר חלקי ארץ ישראל. בגולן ישבו יהודים החל מכיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן במסגרת כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון. בימי המשנה והתלמוד היו באזור יישובים יהודיים רבים אולם עד המאה ה-10 נעלמו כולם והאזור התרוקן יחסית מתושביו.
בסוף המאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות של יהודים להתיישב בגולן אולם הם נכשלו. כשנקבע קו הגבול בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי על סוריה ב־1923, בעקבות הסכם סייקס פיקו, הוחלט כי הגולן יהיה בשטח הסורי, עם מגבלות מסוימות שקשורות למים (המנדט הבריטי כלל גם 10 מטר מקו הכנרת ואת מי הבניאס).
לפני כיבוש הגולן בשנת 1967, התגוררו בו כ-130 אלף איש [1]. הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים ובדרוזים וביתר צפיפות בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצרכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, אך בעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו עדיין במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.
בין השנים 1949 עד 1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירות דייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש ושדות תבואה רבים עלו באש. במהלך מלחמת ששת הימים, לא הייתה כוונה לכבוש את רמת הגולן. אולם משלחת של יישובי הצפון הגיעה לראש הממשלה לוי אשכול ולחצה עליו לכבוש את הגולן, על מנת להפסיק את ההפגזות.
[עריכה] לאחר מלחמת ששת הימים
רמת הגולן נכבשה מסוריה על-ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967 והוחל עליה ממשל צבאי. כ-120 אלף תושבים (כ-90% מכלל האוכלוסייה) נמלטו או גורשו על-ידי צה"ל במהלך המלחמה והחודשים שלאחריה. 215 יישובים ננטשו. בסופו של דבר נותרו רק 6396 תושבים, מתוכם 206 בעיר קוניטרה והשאר ב-7 כפרים (שניים מהם ננטשו במהלך השנים הבאות). עשרות הכפרים הנטושים נהרסו על-ידי המדינה. אדמות היישובים ההרוסים הוכרזו כ"אדמות מדינה". חלקם הגדול הפך ל"שטחי אש" של הצבא, חלקם הוכרזו כ"שמורות טבע" והיתר נמסר ליישובים היהודיים החדשים. לתושבים הדרוזים והעלאווים בגולן נותרו 8% מכלל האדמות. מתוך אלה הפקיעה ישראל במהלך השנים עוד כ-30% מסיבות שונות.
היישובים הישראלים הראשונים בגולן היו התנחלויות אידאולוגיות, בדומה לשטחים האחרים בהם בוצע פרויקט התנחלות. היישוב הראשון - מרום גולן - הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת 1973 הוקמה מועצה אזורית חדשה בשם "גולן", שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנשארו. המתנחלים הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד ישובי הגולן".
במלחמת יום כיפור, לא הצליח הצבא הסורי להתפרס מחדש בגולן ולאחר כמה ימי לחימה נהדף. כוחות הצבא הישראלי אף כבשו שטחים נוספים בסוריה. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות אשר במסגרתו פינה הצבא הישראלי את השטחים החדשים שכבש וגם שטחים מסוימים שהיו בידיו בגולן מאז 1967 ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו.
"חוק רמת הגולן" שהתקבל ב-14 בדצמבר 1981 ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותה למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בצעד נדיר, קוימו כל שלושת הקריאות על החוק באותו היום.
[עריכה] מצב נוכחי
מאז 1974 מוצבים לאורך הגבול הסורי כוחות שמירת שלום של האו"ם האמונים על שמירת השקט באזור, ואכן הגבול באזור נשמר שקט מאז מלחמת יום כיפור (למעט עימותים בשטח לבנון ותקיפה של מחנה אימונים של הג'יהאד האיסלמי בעומק סוריה על ידי מטוסים ישראליים). כחלק מדיונים להשגת הסכם שלום דורשים הסורים החזרה של כל שטח רמת הגולן שנכבש ב-1967.
בישראל עצמה יש חילוקי דעות בענין רמת הגולן. ממשלת ישראל הביעה בהזדמנויות שונות נכונות לסגת מרמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה שיכלול פירוז של השטח ואמצעי התרעה, אולם הדבר עורר התנגדות רבה בקרב הציבור הישראלי. ההתנגדות לנסיגה מרמת הגולן גדולה יותר מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים.
[עריכה] חילוקי דעות לגבי הגבול
- ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל
חלק מחילוקי הדיעות בין ישראל לסוריה לגבי אפשרות של נסיגה ישראלית בהסכם שלום עתידי היא תוואי הגבול בין ישראל לרמת-הגולן. הגבול הבינלאומי, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923 השאיר בשטח הבריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. במלחמת העצמאות התקדמו כוחות הסורים מעבר לקווים אלה, ובהסכמי שביתת-הנשק נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בפועל, לאחר שנים של עימותי גבול, נוצר מצב לפיו הסורים שולטים על מזרח הירדן והכנרת. גבול זה ידוע כ"קווי 4 ביוני 67". הסורים תובעים מישראל נסיגה לקו זה. עמדתה של ישראל היא שגם במקרה של נסיגה, היא תהיה לגבול המנדטורי הבינלאומי, שכן קווי 67 מספחים לסוריה שטח שהיא השתלטה עליו באופן לא-חוקי. קווי 67 נחשבים בעיני ישראל בעייתיים מבחינה אסטרטגית, כיוון שהם מאפשרים גישה סורית לכנרת ולנהר הירדן.
גבול נוסף ששנוי במחלוקת הוא הגבול בין הגולן ללבנון. גבול זה, שנמצא במורדות החרמון, סומן במקור על גבי מפות לא מדויקות, ולפיו אזור הר דב, הידוע גם בשם חוות שבעא, נמצא בשטח סוריה. זאת, למרות שהכפר שבעא עצמו, נמצא בלבנון. מיקומו המדויק של הגבול לא נתפס כבעיה משמעותית במשך כמה עשרות שנים, ותושבי שבעא אף שלמו מיסים לממשלת סוריה בעבור החוות. הבעיה התעוררה במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. נציגים מטעם האו"ם סימנו את הגבול שאליו צריכה ישראל לסגת, וכללו את חוות שבעא בשטח רמת הגולן. סוריה ולבנון טוענות שהמדינות הסדירו את הגבול ביניהם כשסוריה מסרה את השטח ללבנון ב-1951. לבנון הציגה בפני האו"ם מפה משנת 1966 המוכיחה זאת לכאורה, אולם בידי האו"ם נמצאות 10 מפות אחרות שיצאו לאור אחרי 1966 במוסדות לבנוניים רשמיים, ואשר מראות כי החוות נמצאות בשטח סוריה[2]. מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בנסיגה המלאה של ישראל מלבנון בהתאם להחלטה 425. האזור הוסיף להיות מוקד לחיכוך בין ישראל לחיזבאללה, עד להסדרי הפסקת האש שנקבעו בתום מלחמת לבנון השנייה.
[עריכה] דמוגרפיה
בגולן חיים כיום כ-40 אלף איש, כ-18.5 אלף דרוזים, 2700 עלאווים, וכ-17.5 אלף יהודים.
החל משנת 1981 רשאים הדרוזים ברמת הגולן לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, 677 איש במרשם האוכלוסין של 2006, ניצלו את האפשרות, והשאר מוגדרים כתושבי קבע בישראל. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות וקצת פחות מ-35% טרחו להגיע להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 60% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית.
ברמת הגולן שש מועצות מקומיות בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (5200 איש), מג'דל שמס (8,400 נפש), מסעדה (3100 נפש) ועין קנייא (1700 נפש), אחת עלאווית: ע'ג'ר (2700 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה "בירת הגולן", (6300 נפש מהם כשליש הם עולים מברית המועצות לשעבר). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, בהם מתגוררים כ-11 אלף איש.
| יישובי המועצה אזורית גולן | |
|---|---|
| קיבוצים | אורטל · אל-רום · אפיק · גשור · כפר חרוב · מבוא חמה · מיצר · מרום גולן · נטור · עין זיוון |
| מושבים | אבני איתן · אודם · אלוני הבשן · אליעד · אניעם · בני יהודה · גבעת יואב · חיספין · יונתן · כנף · מעלה גמלא · נאות גולן · נוב · נווה אטיב · נמרוד · קדמת צבי · קשת · רמות · רמת מגשימים · שעל |
| יישובים קהילתיים | חד נס · קלע אלון |
[עריכה] כלכלה
הכלכלה ברמת הגולן מורכבת בעיקר מתעשייה ומחקלאות.
פידיון כספי: תעשייה - 700 מיליון שקל. חקלאות - 500 מיליון שקל. מסחר - 180 מיליון שקל. תיירות - 150 מיליון שקל. - 80 מיליון שקל. סך הכול: 1.6 מיליארד שקל.
העסקים בגולן: 700 עסקי חקלאות המעבידים 1100 שכירים; 24 עסקי תעשייה המעבידים 860 שכירים; 207 עסקי תיירות המעבידים 720 שכירים; 180 עסקי מסחר ושירותים המעבידים 600 שכירים. בשירות הציבורי ובמערכת החינוך - 1820 שכירים. סך הכול: כ-1100 עסקים המעבידים כ-5000 שכירים.
ענבי היין מהגולן (7500 טון) מספקים 21% מענף היין הישראלי ו-38% מייצוא היין. תירס תעשייתי (20 אלף טון) מספק 23% מהשוק הישראלי. בשר בקר (12 אלף אמהות) - 40% מהשוק הישראלי. ייצור חלב (66 מיליון ליטר) - 6% מהשוק הישראלי. תפוחי עץ (30 אלף טון) - 30% מהשוק הישראלי. אגס (10 אלף טון) - 41% מהשוק הישראלי. דובדבן (600 טון) - 50% מהשוק הישראלי. מנגו (7000 טון) - 32% מהשוק הישראלי.
קיימים שלושה אזורי תעשייה: הגדול שבהם הוא אזור התעשייה קצרין (1400 דונם). השני הוא בני-יהודה (350 דונם) והשלישי הוא "חממה טכנולוגית".
ברמת הגולן מיוצרים 50% מהמים המינרליים בשוק הישראלי.
[עריכה] גאוגרפיה
- ערך מורחב – גאוגרפיה של רמת הגולן
על-פי החוק הישראלי, רמת הגולן והר החרמון הינם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר של מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן. אחד האתרים המיוחדים ברמת הגולן הוא אתר גלגל רפאים שבקרבת מושב גמלא.
[עריכה] החי והצומח
[עריכה] נחלי הגולן
- ירמוך
- ג'ילבון
- נחל דליות
- נחל יהודיה
- נחל זוויתן
- נחל מיצר
- נחל סמך
- נחל עורבים
- נחל חמדל
- נחל אל-על
- נחל נוב
[עריכה] אתרי קרבות
- תל פאחר
- תל עזזיאת
- גבעת האם
- בורג' בביל
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רמת הגולן |
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לפי מחקרו של ד"ר יגאל קיפינס מאוניברסיטת חיפה
- ^ כך על-פי הדוח שהגיש המזכיר הכללי של האו"ם למועצת הביטחון בעניין ביצוע החלטות 425 ו-426 (22 במאי 2000).
| אזורים בארץ ישראל | |
|---|---|
| מישור החוף : מישור החוף הצפוני | מישור החוף הדרומי | |
| יהודה | השרון | השומרון | |
| הגליל : הגליל העליון | הגליל התחתון | |
| הנגב: הרי הנגב הדרומי | הרי הנגב הצפוני | הרי הנגב התיכון | |
| העמקים: עמק יזרעאל |בקעת הירדן | הערבה | |
| הבשן | חורן | טרכון | הגולן | |
| הגלעד | רמת אירביד | הרי מואב | הרי אדום |
