לויצן אגברטוס יאן בראואר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לויצן אגברטוס יאן בראואר (Luitzen Egbertus Jan Brouwer, ידוע בעיקר בצורה L E J Brouwer) (27 בפברואר 1881 - 2 בדצמבר 1966), מתמטיקאי הולנדי, יוצרו של זרם האינטואיציוניזם במתמטיקה. על שמו קרוי משפט נקודת השבת של בראואר.
בגיל 14 סיים את לימודיו בבית הספר התיכון. בראואר למד מתמטיקה באוניברסיטת אמסטרדם, ובשנת 1904 קיבל תואר מוסמך. כבר בתחילת לימודיו גילה עניין גם בפילוסופיה של המתמטיקה, במיסטיקה ובפילוסופיה. בשנת 1905 פרסם את הספר Leven, Kunst, en Mystiek (החיים, אמנות ומיסטיקה). ב-1907 קיבל תואר דוקטור, על עבודה שתרמה תרומה נכבדה לוויכוח שבין ברטראנד ראסל לאנרי פואנקרה על יסודות המתמטיקה. בראואר המשיך לפתח את רעיונותיו בספרו The Unreliability of the Logical Principles.
בשנים 1909 - 1951 כיהן בראואר כפרופסור באוניברסיטת אמסטרדם. עסק בטופולוגיה, תורת הקבוצות, תורת המידה ואנליזה מרוכבת.
במסגרת מחקריו בטופולוגיה נתן הגדרה גאומטרית למושג הממד, וקישר מושג זה להגדרה המקובלת בגאומטריה אנליטית.
משפט נקודת השבת של בראואר מוכיח קיום של נקודת שבת במצבים מסוימים, אך אינו מראה דרך למצוא אותה. ברבות השנים הפך בראואר למתנגד חריף לגישה של הוכחות לא בונות דוגמת זו שלו עצמו.
כיוצרו של זרם האינטואיציוניזם במתמטיקה הציע בראואר לוגיקה חדשה, השונה מהלוגיקה האריסטוטלית הקלאסית; ה"לוגיקה האינטואיציונית" אינה כוללת את כלל השלישי מן הנמנע (החוק שאומר שדבר חייב להיות אמת או שקר, ושאין אופציה אחרת), ולפיכך היא אינה מסכימה עם הוכחה בדרך השלילה. אקסיומת הבחירה נדחית אף היא. בראואר הלך בדרך זו כחלופה לפורמליזם. דרך זו מובילה לקיצוץ משמעותי של רבים מענפי המתמטיקה, ולכן נדחתה על-ידי מרבית המתמטיקאים.
בסוף שנות העשרים של המאה העשרים היה בראואר מעורב בעימות עם המתמטיקאי הנודע דויד הילברט, סביב מדיניות העריכה של כתב העת Mathematische Annalen. בראואר הפך למבודד, והמשך קידומו של האינטואיציוניזם נעשה בידי תלמידו, ארנד הייטינג. מאוחר יותר הביא קורט גדל לשילוב הרעיונות של האינטואיציוניזם בלוגיקה המתמטית.
במהלך מלחמת העולם השנייה תמך בראואר במחתרת ההולנדית, וסייע לתלמידיו היהודים. בשנת 1943 שלטונות הכיבוש הגרמנים דרשו לחתום על הצהרת נאמנות לגרמניה, ובראואר עודד את תלמידיו להיענות לדרישה זו. לאחר תום המלחמה נימק את צעדו ברצון שהסטודנטים יוכלו לסיים את לימודיהם, אך הוא הושעה מעבודתו למשך חודשים אחדים, עד לבירור פרשה זו.
לאחר פרישתו מאוניברסיטת אמסטרדם בשנת 1951, הרצה באוניברסיטאות בדרום אפריקה, בארצות הברית ובקנדה.
בשנת 1966 נהרג בתאונת דרכים.
