מלחמת קווקז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה הרוסית לקווקז, המוכרת יותר כמלחמת קווקז הייתה סדרת כיבושים של האימפריה הרוסית בין 1817 ל-1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב קווקז.
שלושה צארים רוסיים עמדו מאחר המתקפה הזו; אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון, ואלכסנדר השני. המפקדים הרוסיים העיקריים מאחורי המתקפה היו אלכסיי פטרוביץ' ירמולוב בין 1816-1827, מיכאיל סיומונביץ' וורנצוב בין 1844-1853, ואלכסנדר ביירטינסקי בין 1853-1856. הסופרים מיכאיל לרמונטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות, וכמו כן כתבו עליהם. והפייטן הרוסי אלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה האירונית שלו, האסיר הקווקזי (1821).
הפלישה הרוסית לקווקז נתקלה בהתנגדות אלימה וחזקה במיוחד. לפי התיארוך המקובל, התקופה הראשונה של המלחמה הסתיימה עם מותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים בשנת 1825. בעת הזו הושגה הצלחה לצבא הרוסי כנגד "המון פראי אדם" כפי שהגדיר זאת צאר רוסיה.
במשך השנים 1825-1830 היקף הסכסוך והפעילות המלחמתית ירד, מאחר שבאותו הזמן רוסיה נלחמה עם תורכיה, ופרס. אחרי ההצלחות בשתי מלחמות אלו, רוסיה חידשה את פעילותה בקווקז, ושוב נתקלה בהתנגדות ובמחתרות, שהאחראים העיקרי להן היו גחי מולא, גמזט בק, ואדג'י מורד. הם הונהגו בידי האימאם שאמיל, שהוביל את פעולות ההתנגדות בין השנים 1834-1859 שנתמך חלקית על ידי פרס.
החלק השני העיקרי במלחמה החל כאשר רוסיה והאימאם שאמיל חתמו על הסכם הפוגה בלחימה, בחודש מרץ 1855, בזמן שרוסיה השתתפה במלחמת קרים. בכל מקרה, ההפוגה לא נמשכה זמן רב; המלחמה חודשה עוד באותה השנה.
מלחמת קווקז הסתיימה עם כיבוש צפון קווקז, האימאם שאמיל נשבע אמונים לצאר ועבר לחיות במרכז רוסיה. המלחמה הסתיימה באופן רשמי ב-2 ביוני 1864, על ידי הכרזה של הצאר.
