אלכסנדר פושקין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר סרגייביץ' פושקין (רוסית: Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 6 ביוני 1799 - 10 בפברואר 1837) נחשב כגדול המשוררים הרוסיים, ממייסדי השירה המודרנית, ומהתורמים המרכזיים לפיתוח השפה הרוסית. גם כיום נחשבות יצירותיו כמופת בספרות העולמית.
תוכן עניינים |
[עריכה] שורשיו
אביו, סרגיי ליבוביץ פושקין, היה נצר לאצולה רוסית בעלת היסטוריה של כ-600 שנים. אמו, נאדז'דה אוסיפובנה חניבעל, הייתה נכדתו של איברהים פטרוביץ' חניבעל, עבד מאתיופיה שהובא לרוסיה כמתנה לצאר פטר הגדול. חניבעל עשה רושם גדול על הצאר, והוא לקח אותו תחת חסותו והעניק לו דרגת גנרל. לפושקין עצמו היה גון פנים שחום ושיער שחור, שריד לגנים האפריקנים שלו. כאשר פושקין הוכר לראשונה בארצות הברית הוא הוצג כמשורר רוסי שחור.
[עריכה] חייו
פושקין נולד במוסקבה ובילה את מרבית ילדותו אצל מורים פרטיים ומטפלות. את השפה הרוסית הוא למד מארינה רודיונובנה שהייתה האומנת האהובה עליו. היא הירבתה לספר לפושקין סיפורי עם שהיוו את הבסיס לסיפוריו ואגדותיו הרבים.
בשנת 1811, בהיותו בן 12, התקבל פושקין ללמודים בליציום (מוסד אקדמי שהקים הצאר לילדי מעמד האצולה) בעיירה צארסקויה סלו שבפאתי סנקט פטרבורג. שם הוא למד במשך שש שנים, ביחד עם בני גילו שרובם הפכו ברבות השנים למשוררים בזכות עצמם. שם הוא כתב את שיריו הראשונים והחל לכתוב את הפואמה "רוסלאן ולודמילה" שאותה סיים ב1820.
עם סיום לימודיו בליציום עבר פושקין לסנקט פטרבורג, התקבל לעבודה במשרד החוץ הצארי ונהג לבקר רבות בהצגות תיאטרון. בהמשך יצר קשר עם קבוצות ואישים רדיקלים שתמכו ברפורמות סוציאליות. ב-1820 פרסם את השיר האודה לחירות, שהיה שיר פוליטי מובהק שהעביר ביקורת על הצאר, אלכסנדר הראשון. כתוצאה עבר פושקין חקירה שבסופה הוגלה מסנקט פטרבורג ליקטרינוסלב (למעשה רצו השלטונות להגלות אותו לסיביר, אך חבריו רבי ההשפעה הצליחו להמתיק מעט את העונש).
פושקין לא נשאר ביקטרינוסלב זמן רב. הוא עבר תחילה לקישינב, ואחר כך, ב-1823, לאודסה. לבסוף, לאחר סכסוכים עם הממשל, גורש לאחוזה הכפרית "מיכילובסקיה" שהייתה שייכת לאימו (1824). גם כשהיה בגלות פושקין לא הפסיק ליצור ולכתוב. למעשה חלק מיצירותיו המפורסמות ביותר כגון: בוריס גודונוב, הצועני וגראף נולין נכתבו בגלות.
בשנת 1825 מת הצאר אלכסנדר הראשון ואחיו, ניקולאי הראשון, עלה לשלטון במקומו. ימים ספורים לאחר מכן פרצה התקוממות הדקבריסטים בסנקט פטרבורג. על אף שפושקין לא השתתף בהתקוממות, נודע לו שיצירותיו הפוליטיות נתגלו אצל רבים ממשתתפי המרד. למרות זאת הותר לו לעתור לצאר החדש בבקשה לסיים את הגלות. שנה אח"כ ב-1826 נענה הצאר לעתירתו.
פושקין שמח לחזור לסנט פטרבורג, אך מצא את עצמו תחת הגבלות חדשות. הוא לא הורשה לנוע, לכתוב ואף לא לקרוא בחופשיות. היו אלה השנים הסוערות ביותר בחייו ודבר זה ניכר היטב ביצירותיו מאותה תקופה. בסופו של דבר, לאחר חיפוש ממושך, הציע פושקין נישואים לנטליה גונצ'ארובה, שנודעה כאחת הנשים היפות ברוסיה. החתונה נערכה ב-18 בפברואר 1831. כמתנה לחתונה הורשה לו לפרסם את אחת הפואמות המפורסמות שכתב עוד בהיותו בגלות, "בוריס גודונוב".
פושקין ואישתו התיישבו בצארסקויה סילו אך עברו בהמשך לדירה בסנקט פטרבורג, שם חי פושקין עד יום מותו. ב-1833 פרסם פושקין את הפואמה הרומנטית בשם "יבגני אונייגין", שאת שני הפרקים הראשונים שלה כתב עוד בגלות. הפואמה נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות ביותר בשפה הרוסית.
בדצמבר אותה שנה קיבל פושקין תואר חצר נמוך - קאמר פורייר (תארי חצר ברוסיה הצארית לא נחשבו כתארי אצולה, אך היו חלק מ"טבלת מעמדות", ונועדו ליצור רשימה מסודרת של בעלי תפקידים, בדומה לדרגות צבאיות או אזרחיות). התואר שקיבל פושקין היה מקביל לדרגת קולונל בצבא. פושקין שחשב שמגיע לו תואר גבוה יותר, ראה בכך עלבון אישי. רבים שמו לב ליופיה של נטליה אישתו, וביניהם היה גם הצאר ניקולאי הראשון. פושקין חשד שהתואר ניתן לו רק על מנת שיוכל להשתתף בנשפים המלכותיים - דבר שיקל על הצאר לחזר אחר אישתו.
נטליה אישתו, לעומת זאת, אהבה את תשומת הלב שניתנה לה ולא התנגדה לחיזורים שהיו אחריה. ב-1834 התפתח רומן בין נטליה לבין בן אצולה צרפתי בשם ז'ורז' שארל ד'אנטה. כאשר ד'אנטה הפסיק לשמור על סודיות הקשר ביניהם פרצה שערוריה ופושקין הכועס הזמין את ד'אנטה לדו קרב במטרה להגן על כבודו. הקרב נדחה מספר פעמים ולבסוף הצליחו חבריו לשכנע אותו שמדובר באי הבנה, ופושקין משך את הצעת הדו קרב שלו. אלא שהרומן לא פסק וד'אנטה המשיך לחזר אחרי אישתו של פושקין באופן גלוי. זמן קצר אחר כך קיבל פושקין מכתב שהאשים אותו בפחדנות (יש המאמינים שנשלח מאנשי הצאר עצמו). פושקין הכועס והנעלב הזמין את ד'אנטה לדו קרב מחדש.
הדו קרב התקיים ב-8 בפברואר, 1837. ד'אנטה ירה ראשון באקדח ופצע את פושקין אנושות. פושקין בכוחותיו האחרונים ירה גם הוא ופצע את ד'אנטה קלות. יומיים אחר כך, ב10 בפברואר 1837 נפטר פושקין מפצעיו והוא בן 37. מחשש למהומות הורה הצאר לקבור אותו בחשאי לצד אימו באחוזת מיכילאבסקיה.
[עריכה] השפעתו ברוסיה
פושקין הוא גדול המשוררים הרוסיים בכל הזמנים. הוא שבר מוסכמות בנות מאות שנים ונחשב כאבי השירה הרוסית המודרנית. יצירותיו השפיעו על סופרים ומשוררים רבים שבאו אחריו. מותו הפך לטרגדיה לאומית ולאבל לאומי. אפילו הצאר, שהיה ביחסים קרים עם פושקין, שילם את כל חובותיו הכספיים לאחר מותו כאות כבוד. גם הבולשביקים נמנעו מלהתקיף את פושקין כאשר התקיפו את הספרות והמשוררים שלפני המהפכה, במה שהם כינו "הספרות בורגנית".
השפעת חייו ומותו של פושקין ניכרים ברוסיה עד היום. צארסקויה סלו, העיירה שבה למד וחי בתקופת נעוריו, נקראת כיום פושקין על שמו, ועשרות פסלים בדמותו מוצבים בכל רחבי רוסיה. עם השנים התחיל להיות נהוג לקרוא לבני תקופתו - "בני דורו של פושקין", מנהג הקיים עד היום.
"פולחן פושקין" וההיצמדות המוחלטת לשירתו לא מצאו חן בעיני כל המשוררים הרוסיים; ואולם קולות המבקרים את שירתו ורואים בה מלאכותית ולא מתאימה, מושתקים לרוב גם על ידי הממסד הרוסי, שעד היום מאמץ את פושקין ללבו.
[עריכה] כמה מיצירותיו המפורסמות ביותר
- רוסלאן ולודמילה
- יבגני אונייגין
- בוריס גודונוב
- פרש הנחושת
- מלכת פיק
- בת הקפיטן
- גראף נולין
- לילות מצרים
- האחים השודדים
- השבוי מקווקאז
- ההיסטוריה של פוגאצ'וב
- הצועני
[עריכה] ספרים וסיפורים שהופיעו בעברית
- טרגדיות קטנות הופיע בהוצאת ספרית פועלים.
- רומנים וסיפורים הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
- דוברובסקי תורגם על ידי מ. ז. ולפובסקי והופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מהדורה נוספת הופיעה בשנת 1978 בספרית תרמיל.
- הכושי של פטר הגדול/מלכת פיק תורגם על ידי מ. ז. ולפובסקי והופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מהדורה נוספת הופיעה בשנת 1974 בספרית תרמיל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, תירגמה מרוסית רנה ליטוין, מעשה בתרנגול הזהב, בעיתון הארץ
