אלכסנדר הראשון קיסר רוסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קיסר האימפריה הרוסית
|
|||||||||||||||||||||||
אלכסנדר הראשון (המנצח) (Александр I Победитель ברוסית) (23 בדצמבר 1777 - 1 בדצמבר 1825), שם מלא: אלכסנדר פאוולוביץ' רומאנוב - קיסר רוסיה מה־23 במרץ 1801 ועד מותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית חייו
היה בנם של הנסיך הגדול פאבל פטרוביץ' (אשר הוכתר מאוחר יותר כפאבל הראשון) ושל אשתו מריה פיודורובנה. בגיל צעיר הוא נלקח מהוריו על ידי סבתו השתלטנית יקתרינה הגדולה וחונך ברוח רעיונות תקופת ההשכלה, ובעיקר ברוח רעיונותיו של ז'אן ז'אק רוסו. מאוחר יותר הצטרפו ליסודות אלה בחינוכו גם יסודות החינוך ברוח מסורת האוטוקרטיה הרוסית ממורהו הגנרל סלטיקוב וכן האהבה לצבא מחד ולזולת מאידך מאביו פאבל.
ריבוי המקורות של השכלתו וערכיו וגם הצורך בילדותו המוקדמת לתמרן בין אביו לסבתו גרמו לו להיות מהוסס, לא-החלטי ודו-פני, אך גם לימדוהו להיות דיפלומט למופת; תכונות אלה ליווהו במשך כל חייו.
[עריכה] שנותיו הראשונות בשלטון
אלכסנדר עלה לשלטון לאחר הפיכת חצר - כמה קצינים מחיל המשמר אשר לא ראו בעין יפה את כניסתו של הקיסר פאבל הראשון למלחמה עם בריטניה רצחוהו בחדר השינה שלו. היו כאלה שטענו כי אלכסנדר ידע על הקשר ולא אמר דבר לאביו, ולכן כמוהו כשותף לרצח; אך האשמות אלה אינן מוצקות ונשענות על לא יותר משמועות.
[עריכה] מדיניות פנים
עם עלייתו לשלטון, אלכסנדר פתח בסדרת רפורמות ברוח חינוכו הפרוגרסיבי. הוא הקים מועצה פרטית של אנשים המקורבים לו אישית ורעיונית, ניסה לערוך רפורמות ליברליות בנוסח המשטר האנגלי, לתקן חוקה ולבטל את הצמיתות והכריז מלחמת חורמה בשחיתות. אבל, כמו שהוא עצמו העיר, העם הרוסי לא היה בשל לחירות, ולכן רפורמות הליברליזציה והענקת החוקה נתקעו; הצמיתות לא בוטלה, מערכת החינוך והאוניברסיטאות, אף שהורחבו, נותרו תחת פיקוח הכנסייה, ותוצאותיה הישירות של המלחמה בשחיתות היו התרוקנות של שורות הפקידות ומילויין באנשים זרים בלית ברירה - מה שרק הרחיק את הקיסר מנתיניו.
כמו כן, אלכסנדר לא היה בטוח בעמו, ולכן היסס עם יישום הרפורמות שלו עצמו בקנה-המידה של כל הארץ; תחת זאת, הוא ערך ניסויים במחוזות שונים של רוסיה, והתושבי רטנו על כך שהקיסר מעניק למחוזות רחוקים וזרים כגון פינלנד ופולין, אשר סופחו במהלך שלטונו, חירויות שהוא שולל מעמו שלו.
סיבה נוספת לכישלון הרפורמות הייתה שאלכסנדר עצמו, אף שהיה ליברל ואהב את החירות, לא רצה לוותר על כוחו כאוטוקרט ורצה תחת זאת שכל ההחלטות המדיניות תהיינה בהתאם לרצונותיו. כך, פעם הוא אמר בזעם לשר המשפטים שלו, המשורר הרוסי גבריאל דרז'ווין: "אתה תמיד אומר לי מה לעשות! אבל אני הקיסר, ואני רוצה את זאת ושום דבר אחר תחת זאת!".
[עריכה] מדיניות חוץ
ביום הראשון של שלטונו אלכסנדר ביטל את הברית עם צרפת, כרת הסכם שלום עם בריטניה וברית עם פרוסיה והחל במשא-ומתן עם הקיסר האוסטרי פרנץ הראשון. ברם, התפתחותה של ברית-לעתיד זו נעצרה באחת עם חתימת הסכם השלום עם צרפת באוקטובר 1801; יתר על כן, בהשפעת הצרפתי לאהארפ, מורהו מתקופת ילדותו, אלכסנדר החל להכריז בפומבי על הערצתו כלפי נפוליאון וכלפי צרפת באופן כללי. אך עד מהרה אלכסנדר שינה את דעתו מהקצה אל הקצה, כאשר לאהארפ ביקר בפריז וסיפר לקיסר על טבעו האמיתי של הקונסולאט של נפוליאון. עתה הוא התנגד לו בכל מאודו, כינה אותו "המדכא של אירופה ומפר השלום", וניסה לרקום ברית כלל-אירופית כנגד נפוליאון, שמטרתה תהיה שחרור צרפת מעולו ושתהפוך לקונפדרציה כלל-אירופית לאחר-מכן.
[עריכה] מלחמה ושלום עם נפוליאון
נפוליאון מצדו התנהג כאילו לא ידע על נטיותיו של הקיסר כנגדו. הוא תמיד ניסה לכרות עמו ברית בטענה כי רוסיה וצרפת הן בעלות-ברית טבעיות וגיאוגרפיות, אך הקיסר סירב בעקשנות לכך והמשיך להילחם בנפוליאון במסגרת הברית עם אוסטריה, ולאחר התבוסה באוסטרליץ (2 בדצמבר 1805) - עם פרוסיה. נפוליאון מצדו כבש את פרוסיה בסערה בשנת 1806 והשמיד את צבאה בקרבות ינה ואאוארשטדט, הגיע עד פולין ושם נפגש עם הצבא הרוסי. במקביל לכך, הוא ניסה לעורר את הפולנים, הטורקים והפרסים לתקוף את רוסיה, על-מנת להחלישה, ובחצר הקיסר עצמה רבו הקולות שקראו לשלום.
אך הקיסר לא רצה לשמוע על כך בטענו שנפוליאון הוא אויב הכנסייה האורתודוקסית. המלחמה נמשכה: הקרבות בפולטוסק ופרייסיש-אילאו (ראשית 1807) נגמרו אמנם בתיקו, אך בקרב פרידלנד (13-14 ביוני 1807) נפוליאון היכה את הרוסים שוק על ירך והציע להם הצעת שלום וברית נדיבה. לזה הקיסר כבר לא יכול היה לסרב, וב-25 ביוני 1807 נחתם שלום טילזיט. אלכסנדר הוקסם מנפוליאון, אשר היה אמן הדיפלומטיה כשם היה אמן המלחמה. הוא נתן לאלכסנדר יד חופשית לגבי פינלנד, בסרביה, מולדביה וולכיה וצייר בפניו תוכנית ארוכת-טווח לחלוקה של העולם לספרות השפעה רוסית וצרפתית. הייתה זו הצעה שאי-אפשר היה לסרב לה, ואלכסנדר אכן לא סירב.
אולם עד מהרה החל אלכסנדר להתפכח מאשליותיו לגבי נפוליאון - הצרפתים נשארו בפרוסיה, והרוסים על הדנובה, כאשר שני הצדדים האשימו האחד את השני בהפרת הסכם השלום. פגישה שנערכה בין שני הקיסרים בארפורט שבתורינגיה ב-1808 אמנם הובילה להסכם על כיוון מדיני משותף, אך אלכסנדר הבין, שנפוליאון אינו חש מחוייבות כלפי התוכנית לחלוקת העולם שהוא הגה וכי הוא השתמש בה כאמצעי להסחת דעתו בזמן שהוא בנה וחיזק את השפעתו באירופה. לכן הוא החליט כי הוא מצידו גם יתייחס לברית עם נפוליאון כאל אמצעי פוליטי בלבד ולא כאל ברית בין אחים. כך, הוא ניצל את בריתו עם נפוליאון כדי לפלוש לשבדיה בשנת 1809 ולקרוע ממנה את פינלנד, וכדי לקרוע את בסרביה מידי האימפריה העות'מנית ב-1812.
[עריכה] מברית לשנאה
בינתיים, מתיחויות וסכסוכים אחרים המשיכו לכרסם בברית הרוסית-צרפתית. כך, אלכסנדר אמנם סייע (אם כי בעצלתיים) לנפוליאון בשנת 1809, אך דרש באופן נחרץ שאוסטריה לא תימחק מעל למפה; מאידך גיסא, הוא התנגד למדיניות הליברלית של נפוליאון כלפי הפולנים.
נפוליאון מצדו היה חשדני כלפי אלכסנדר לא פחות מכפי שאלכנדר היה חשדני אליו. על-מנת לנסות את הקיסר, ככל הנראה, הוא ביקש את ידה של אחות הקיסר, הנסיכה הגדולה אנה. אלכסנדר סירב בתואנה כי אמו מתנגדת לזיווג. על כך נפוליאון השיב בביטול תוכניתו שלא לשחזר את פולין ובהכרזתו על נישואיו למריה-לואיזה האוסטרית באופן אשר הוביל אלכסנדר לחשוד כי נפוליאון "רקד על שתי חתונות".
על חיכוכים אלה עד מהרה נוספו עוד: כך, בשנת 1810 נפוליאון סיפח לעצמו את דוכסות אולדנבורג, ששליטה היה דודו של אלכסנדר; השיטה הקונטיננטלית שיתקה את המסחר הרוסי. בסופו של דבר המתח התפרץ בפלישתו של נפוליאון לרוסיה בשנת 1812.
[עריכה] מהפך נפשי
פלישתו של נפוליאון לרוסיה הייתה בגדר הפתעה גמורה לקיסר. יתר על כן, אף שהורה לצבא להילחם בצרפתים, אלכסנדר הכריז בפומבי כי הערצתו כלפי נפוליאון ברמה האישית לא נפגעה כאין וכאפס מהפלישה. רק לאחר שנפוליאון כבש את מוסקבה וניסה לפוצץ את הקרמלין השתנתה דעתו של אלכסנדר והוא הפך לגדול שונאיו של נפוליאון; כמו כן, הוא חזר לתמוך ברעיון של קונפדרציה כלל-אירופית, רעיון שהוא ניסה לקדם מאוחר יותר בקונגרס וינה (1815), אך הדבר לא צלח.
יתר על כן, לאחר כיבוש מוסקבה הוא החליט שיש לו צו מן השמים להחזיר את השלום לאירופה ולהביס את נפוליאון. רגשותיו הדתיים של אלכסנדר התעצמו בסתיו 1813, עת פגש את הברונית דה קרודנר; לאחר פגישה זו כל פעולותיו, בין האישיות ובין המדיניות, היו אפופות מעטה של צדקנות מיסטית.
זמן לאחר מהפך כפול זה החל להתרחש מהפך שלישי בדעותיו של אלכסנדר: אם קודם לכן היה ליברל (ולו באופן חלקי), הרי שמעתה הוא נטה יותר ויותר לכיוון השמרנות. בין הסיבות לכך היו נסיון למהפכה בקרב קציני הצבא ונפילתו תחת השפעתו של הקנצלר האוסטרי השמרן מטרניך. אף על פי כן, אלכסנדר עדיין טען כי "את החירות יש להגביל רק בגבולות הסדר"; רק בשלהי שנת 1820, עת התחוללו מהומות בפיימונט ובנאפולי, ורוח של מהפכה ריחפה מעל אירופה כולה, הושלם סופית מעברו מהמחנה הליברלי למחנה השמרני, מה שהתבטא בכך, שאלכסנדר הטיל פיקוח חמור על האוניברסיטאות ברוסיה ואסר על קיומם של מועדונים פוליטיים, מה שגרם לתסיסה בקרב האינטליגנציה.
[עריכה] מותו
ב-1 בדצמבר 1825 אלכסנדר מת בנסיבות מסתוריות העיר הדרומית טגנרוג שלחופי הים האזובי. מיד לאחר מותו נוצר מצב של אינטררגנום, כיוון שהיורש של הקיסר חסר הילדים היה אחיו השני קונסטנטין, אך הלה ויתר על כס המלוכה לטובת אחיו הצעיר והלא-אהוד ניקולאי. אי-הוודאות שנוצרה הובילה לנסיון הפיכה מצד קבוצה של קציני-צבא מהפכניים, הידועים בהיסטוריה המודרנית בתור הדקבריסטים, אך מרידה זו דוכאה במהרה על ידי ניקולאי.
מותו של אלכסנדר נותר אפוף מסתורין עד ימינו. זמן לא רב לאחר מותו החלו נפוצות ברוסיה שמועות, שהקיסר לא מת אלא התפטר, וכי נזיר סיבירי בשם פיודור הוא-הוא אלכסנדר הראשון. ברם, תאוריית קשר זו לא אומתה מעולם, אם כי כאשר בעת השלטון הסובייטי נפתח קברו של הקיסר, הוא היה ריק.
| הקודם: פאבל הראשון |
צארים רוסיים | הבא: ניקולאי הראשון |
| הקודם: גוסטב הרביעי אדולף |
דוכס פינלנד | הבא: ניקולאי הראשון |
| הקודם: פרדריק אוגוסטוס הראשון (דוכס ורשה) |
מלך פולין | הבא: ניקולאי הראשון |
|
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקווה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית |
|
פיוטר הראשון "הגדול" | יקתרינה הראשונה | פיוטר השני | הקיסרית אנה | איוואן השישי | הקיסרית אליזבתה | פיוטר השלישי | יקתרינה השנייה "הגדולה" | פאבל הראשון | אלכסנדר הראשון "המנצח" | ניקולאי הראשון | אלכסנדר השני "המשחרר" | אלכסנדר השלישי | ניקולאי השני |
