מלנכוליה (דירר)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלנכוליה, או כפי שאלברכט דירר קרא לה Melencolia-I, היא אחת משלושת "תחריטי-המאסטר" שיצר דירר בשנת 1514. בשל האניגמטיות שלה, ריבוי האלמנטים הסימבוליים ועושר האלמנטים המתמטיים-גאומטריים שבה, היא אחת היצירות שזכו למספר רב של ניתוחים, דיונים ופרשנויות, במגוון נקודות מבט, שנייה אולי רק למונה ליזה של ליאונרדו דה וינצ'י. מלנכוליה היא תחריט נחושת, ומוצגת במוזיאון לאמנות יפה שבבוסטון.
תוכן עניינים |
[עריכה] הציור
במרכז התמונה יושבת אישה מכונפת עטורה בזר עלים על ראשה, תומכת את ראשה בידה האחת, אוחזת במחוגה בידה השנייה, ומישירה מבט חודרני ומהורהר אל עבר הלא כלום. לחגורתה תלויים מפתחות ותיק כסף, המסמלים עוצמה ועושר. לרגליה פזורים כלי חיתוך עץ וחריטה שבאמצעותם ניתן לעצב את העולם החומרי, אלא שהיא אינה עושה דבר - אבודה בהירהוריה, ומפנה גבה לאור.
שתי חיות בציור: כלב ישן מכונס בתוך עצמו לרגליה של מלנכוליה, ועטלף הנושא כרזה על כנפיו כשהוא עף על רקע השמש השוקעת.
שני גופים הנדסיים בציור: כדור, למרגלות מלנכוליה, ופאון התלוי על בלימה.
סמוך לכתפה הימנית של האישה - כרוב מכונף, ועל המבנה שלצידו היא יושבת מצויר ריבוע קסם מסדר 4, ותלויים עליו מאזניים מאוזנים, שעון חול, ופעמון שעינבלו ניצב במרכז - כאילו עצר הזמן מלכת.
[עריכה] פרשנויות
על-פי מרבית הפרשנויות, עיקר המסר בציור קשור לשני היבטים: (1) מצב הנפש המלנכולי, (2) המסר הקשור בגאומטריה ומתמטיקה.
[עריכה] מצב הנפש המלנכולי
על-פי מרבית הפרשנויות, הציור הוא האנשה של מצב הנפש המלנכולי, ודמות האישה שבמרכזו מייצגת את דירר עצמו כשהוא נתון במצב של "מלנכוליית האמן".
בתקופת ימי הביניים היה מקובל להניח שלגוף ולנפש ישנם ארבעה מצבים התלויים בארבעה נוזלי גוף בסיסיים: מרה צהובה, דם, ליחה, ומרה שחורה. המרה השחורה שולטת על מצב הנפש המלנכולי, או במינוח המודרני - דיכאון. ארבעת הנוזלים מקבילים ל: ארבע עונות השנה, ארבעת חלקי היממה, וארבעת השלבים בחיי האדם.
המלנכוליה, הרביעית במצבי הנפש, מקבילה לסתיו, ערב, והגיל הרביעי (מעבר ל-60). אדם הלוקה במלנכוליה הוא איטי, עצל, ומדוכא, והמלנכוליה נחשבה כרעה מבין ארבעת מצבי הנפש.
אלא שדירר התייחס למלנכוליה אחרת, יותר כפי שהיה מקובל להתייחס אליה באסכולה הנאו-אפלטונית שרווחה בפילוסופיה של תקופת הרנסאנס באיטליה, ולפיה המלנכוליה נחשבה כמתת אל. היא יכולה להיות מסוכנת, אך היא גם יכולה להוביל את האדם לגדולה. היא מוצבת על הגבול העדין שבין טירוף לגאונות.
העטלף והכלב, בשל התנהגותם, נקשרו באופן מסורתי וסימבולי למצב המלנכוליה. הכלב נחשב כיצור אינטֶליגנטי ורגיש. העטלף, בשל טבעו הלילי, נחשב כיצור מלנכולי. העטלף מסמל את הצד הרע של המלנכוליה, והכרוב המכונף מייצג את הצד האצילי והטוב שבמלנכוליה. על-פי פרשנות אחרת, הכרוב המכונף שליד מלנכוליה מייצג את ה"גאון" (מעין 'רוח נלווית' לאדם ומבטאת את אישיותו, כמקובל בציורים מיתולוגיים ודתיים בעת העתיקה ובימי הביניים).
העטלף הנושא את כרזת המלנכוליה על רקע דימדומי השקיעה, מבטא את ההצהרה: "שעה של חשכה מקדימה כל פעולה יצירתית".
עפ"י אגריפה מהעיר נטסהיים, מיסטיקן, אסטרולוג, אלכימאי ופילוסוף בן זמנו של דירר, מצב המלנכוליה יכול להשפיע על גאונות בשלוש רמות: "דמיון", "סיבה", ו"מחשבה", הסיבה לאפטיות של מלנכוליה ברורה. היא אמן שיכול להצטיין ברמה הראשונה - "דמיון" (מבוטא על ידי ה-I שבכרזה שעל כנף העטלף), אך, בגלל מגבלות זמן ומרחב, אינו יכול להגיע לרמות הנוספות של סיבה ומחשבה, ולמעשה הוא דוחה ומסרב לממש את יכולתו.
[עריכה] גאומטריה ומתמטיקה
הגאומטריה נחשבה כאחת מהאמנויות הליברליות של ימי הביניים. נוכחות הגאומטריה ברורה בציור בכלים ובעצמים שסביב דמות המלנכוליה. ברנסאנס, הבסיס לכל פילוסופיה ומדע יוחס לגאומטריה. לדירר, הגאומטריה והמתמטיקה היו התובנות התיאורטיות המרכזיות שאמורות להנחות את האמן ביצירותיו.
מבין שלל האלמנטים בנושא זה שבציור, שניים זכו לפרשנויות רבות, ומשמשים עד היום נושאים לדיונים במתמטיקה פופולרית: ריבוע הקסם שעל קיר המבנה, והפאון התלוי על בלימה אל מול דמות המלנכוליה.
[עריכה] ריבוע הקסם
- ריבוע הקסם הוא מסדר 4, וכל שורותיו, עמודותיו ואלכסוניו מסתכמים ל-34.
- בנוסף לדרישה הבסיסית לעיל, הסכום 34 מתקבל מעוד 42 (!) תצורות סימטריות. כל 52 התצורות מוצגות באילוסטרציה שלהלן.
- השורה התחתונה מהווה מעין חתימה של דירר: המספרים 15 ו-14 במרכזה מציינים את השנה בה צויר התחריט 1514, והספרות 1 ו-4 שמשני צידי שנת היצירה, מייצגות את האותיות A ו-D, ראשי תיבות שמו של דירר.
[עריכה] הפאון
גם הפאון המוצב מול דמות המלנכוליה זכה לפירושים רבים, הן ניתוחים מתמטיים-גאומטריים, והן פירושים לגבי המשמעות הסימבולית שלו.
במרבית הניתוחים מדובר בקוביה קטומה בקודקודיה העליון והתחתון. אחרים קובעים שמדובר בקוביה ש"נמתחה" לצורת גוף מעוייני קטום בקודקודיו.
על-פי פירוש אחר, דירר צייר גוף שבהסתכלות שטחית נראה כקוביה קטומה, ובהתבוננות מעמיקה יותר מתברר שאין בו ולו זווית אחת של 90 מעלות, ולמעשה מדובר באשליה אופטית ובגוף בלתי אפשרי במרחב (ראו את המשטח הקדמי של הגוף). כשהמסר שדירר מבקש להעביר הוא, שאל לו לאדם לבטוח במראה עיניו, ושמאחורי המציאות הארצית הניגלת לעין, חבויה אמת מורכבת הרבה יותר ממקור אלוהי שמיימי.
