משה שמיר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה שמיר (יב באלול תרפ"א (15 בספטמבר 1921) - ג באלול תשס"ד (20 באוגוסט 2004) ) סופר, מחזאי, פובליציסט, ואיש ציבור ישראלי. אחד מחשובי הסופרים הישראליים של העת החדשה. היה חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת לעם של הליכוד), וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
משה שמיר נולד ב-15 בספטמבר 1921 בצפת, להורים בני קבוצת פועלים שהתמקמה בראש פינה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל-נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. שם ערך את בטאונה - "על החומה" (עד 1941), שבו נהג לפרסם סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.
בין השנים 1941-1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.
ב-1948 הקים את הביטאון הצה"לי "במחנה" וערך אותו עד סוף 1949. סיום תפקידו זה לווה בטונים צורמים - בן גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", בטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 שימש כחבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.
את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1956 במעריב ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מלחמת ששת הימים גדל הקרע, ובדומה לפזמונאית נעמי שמר, שינה שמיר את הקו הפוליטי שלו, והיה בין מקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" ב"ליכוד", ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית לאחר המהפך של 1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת במטרה לאפשר לעצמו לכתוב בחופשיות.
נפטר ב-20 באוגוסט 2004 בראשון לציון והוא בן 83.
[עריכה] יצירתו של שמיר
שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בפרוזה לסוגיה - רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא תחום השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ".
הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".
הרומן הראשון שאותו פרסם הוא "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא צבר. הספר אמנם הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים אלא שהוא נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לא מעט לעיצוב מיתוס הצבר - יפה הבלורית והתואר.
קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספריית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.
ספר מפורסם אחר של שמיר הוא במו ידיו - פרקי אליק שיצא ב-1951, ועוסק באחיו אליק שנפל במלחמת השחרור. הספר, שהפך למייצג של מלחמת השחרור, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחתו.
אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא מלך בשר ודם מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר אמנם התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אך ספג ביקורת קטלנית מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?". לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.
שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים - 'תחת השמש' מ-1950, ו'כי עירום אתה' מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים מאוד מסכימים עמו בעניין זה.
[עריכה] הפולמוס סביב שמיר וסיפוריו
סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון סאלד מצא ששני שליש מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה זכתה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, לביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, וגם יצירותיו נתפסו לא אחת כאמירות פוליטיות. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת בעשורים הראשונים לחייו, ועל סף מוקצה מהמחנה שאליו השתייך בתחילה.
סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר - הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.
הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאוה, רצח וכד'. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו-שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. יש לציין ששמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.
בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70 [1], הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאלסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, 'הוא הלך בשדות'. גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.
המהפך הפוליטי שביצע שמיר והנטישה של השמאל הציוני שאליו השתייכו רוב אנשי הרוח באותה העת, הותירו את שמיר מוחרם ומוקע בחוגים ספרותיים אשר לא ראו בעין טובה את המהפך האידאולוגי שביצע.
[עריכה] פרסים שבהם זכה
- פרס אוסישקין ל-1948 על "הוא הלך בשדות".
- פרס ברנר ל-1953 על "במו ידיו".
- פרס ביאליק ל-1955 על הרומן ההיסטורי "מלך בשר ודם" והמחזה ההיסטורי "מלחמת בני אור"
- פרס ישראל ל-1988
[עריכה] ספריו המפורסמים
- הוא הלך בשדות (1947).
- עד אילת (1950).
- תחת השמש - רומן אוטוביוגרפי (1950)
- במו ידיו - פרקי אליק, בהוצאת עם עובד
- אחד אפס לטובתנו (1951)
- כבשת הרש ספרית פועלים, מרחביה 1959. אינטרפרטציה שלו כסופר על סיפור דוד ובת שבע.
- מלך בשר ודם - רומן היסטורי על חייו של ינאי המלך בסוף תקופת החשמונאים.
- כי עירום אתה - (רומן היסטורי, 1959).
- טרילוגיה הכוללת את הספרים: יונה מחצר זרה, הינומת הכלה, ועד הסוף. בהוצאת עם עובד.
- הגלגל החמישי - ספר ילדים (1961)
- אוטוביוגרפיה: חיי עם ישמעאל (1968)
- ביוגרפיה של ראובן הכט, בשם אגדת חיים (1994).
- יאיר - רומן ביוגרפי בהוצאת זמורה, ביוגרפיה של אברהם שטרן (יאיר) (2001).
- ענין אישי - עם 35 משוררים (קובץ מאמרי ביקורת והערכה) תשמ"ז (הוצאת עם עובד)
- אברהם בבוקר, בהוצאת אבן חושן
- במו ליבו, בהוצאת עם עובד
- הבעד והנגד, בהוצאת דביר
- הגבול, בהוצאת זמורה
- היורש, בהוצאת אור עם
- המקום הירוק, בהוצאת דביר
- העומדים בפרצה, בהוצאת מוסד ביאליק
- ואפילו לראות כוכבים, בהוצאת עם עובד
- זרקור לעומק, בהוצאת דביר
- חוט השני, בהוצאת דביר
- יהודית של המצורעים, בהוצאת אור עם
- ילדי השעשועים, בהוצאת עם עובד
- מלחמת בני אור, בהוצאת אור עם
- ספורים בשלושה קולות, בהוצאת דביר
- כמעט - ספר שירה (1991).
- גם זו לטובה - מחזה
- מאגדות לוד - מחזה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משה שמיר באתר הכנסת
- סקירת ספרו "כבשת הרש"
- אלי אשד, סופר בשר ודם: על משה שמיר
- משה שמיר בלקסיקון הספרות העברית החדשה
- משה שמיר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
[עריכה] הערות שוליים
1. ^ הראיון מצוטט בקורס "בין בדיון לממשות - סוגים בסיפור הישראלי" של האוניברסיטה הפתוחה., כרך א' עמ' 110, הערה מס' 34.
