פלמ"ח
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלמ"ח (פלוגות מחץ), הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה" בארץ ישראל בשנים 1941 - 1948. השפעתו של הפלמ"ח על תולדותיה של מדינת ישראל, על תרבותה ועל ההיסטוריה שלה, חורגת מתחום תרומתו הצבאית, החשובה כשלעצמה. בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות היה הפלמ"ח עמוד השדרה של הצבא החדש, ונשא בעול הגנת הנגב כולו, ובמלחמה בצפון ובמרכז, עד שהתארגן הצבא, התגייס והחל בפעולה. הפלמ"ח יצר אתוס של לוחם וחלוץ, איש רעים ומפקד, אשר מתגלם בדמויות כגון יגאל אלון או יצחק רבין. תרומתו של הפלמ"ח למאבק בשלטון הבריטי, להעפלה ולעלייה היא רבה, כן רבה תרומתו בהגנה על המדינה הצעירה במלחמת העצמאות, אך רבה אף תרומתו של הפלמ"ח ליישוב הארץ, לתרבותה, לספרות העברית ולזמר העברי.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות הפלמ"ח
[עריכה] הקמת הפלמ"ח
[עריכה] ימים ראשונים
עם תחילת שנת 1941 נראה היה כי האופק בשמיו של היישוב העברי בארץ ישראל קודר. נפילת צרפת במאי 1940 לידי הנאצים, ועמידתה של בריטניה לבדה אל מול האיום הנאצי, מסעו של ארווין רומל באפריקה אל עבר נהר הנילוס, כאשר נראה כי ארץ ישראל עלולה ליפול לידיו, והשתלטות אנשי צרפת של וישי על סוריה ולבנון, גרמה לצורך ליצור כוח שיגן על היישוב, במקרה של פלישה גרמנית, וזאת במקביל להשתתפות לוחמים ארץ ישראלים בצבא הבריטי.
הצבא הבריטי, בהיותו מחויב לחוק הבינלאומי, נמנע מלבצע פעולות מסוימות. רגישות מיוחדת נודעה לפעולות כנגד "צרפת של וישי". בביצוע פעולות אלו יכול להשתלב כוח, אשר הרעיון היה להקימו על בסיס סגל פיקודי של אנשים שפעלו במסגרת הפלוגה "הנודדת" ו"פלוגות השדה" בסוף שנות השלושים, תחת פיקודו של יצחק שדה. כוח זה יפעל בשיטות של לוחמה זעירה, יסייר, יפעל לחבלה, גישוש ותקיפה, ויכין את השטח לקראת המתקפה הנאצית, כאשר זו תבוא.
הפלמ"ח הוקם ב-15 במאי 1941, לאחר שההחלטה על הקמתו התקבלה מזה זמן מה על ידי מוסדות היישוב ואנשי הצבא הבריטי. את הפיקוד על היחידה החדשה קיבל יצחק שדה. שדה היה כפוף באופן ישיר למטה הכללי של "ההגנה". הפלמ"ח לא הוקם יש מאין. קדמו לו גופים צבאיים וצבאיים למחצה אחרים, אשר יוצאיהם היוו את שילדו הפיקודי. המשותף לגופים אלו - מחשבתו הצבאית המקורית של יצחק שדה, שביקשה לחרוג מן ההגנה הסטטית, אל חשיבה צבאית דינמית, יוזמת.
פעולה ראשונה, וכושלת, הייתה פעולת כ"ג יורדי הסירה, אשר יצאו בסירה לטריפולי בלבנון, ביום 18 במאי 1941 על מנת לפגוע שם בבתי הזיקוק. 23 הלוחמים נעלמו, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלם.
פעולות ראשוניות נוספות היו השתלטות על גשרי הליטני, ערב הפלישה הבריטית ללבנון המוחזקת על ידי אנשי וישי. כיתת פלמ"ח בפיקודו של יגאל אלון תפסה את הגשרים, והחזיקה בהם במשך למעלה מיממה על מנת לאפשר את מעבר הכוחות הבריטים צפונה, אל צור וצידון, אך משהכוחות איחרו לבוא, נאלצה הכיתה לסגת לאחר כיממה. באותו מבצע העביר כוח סיירים בראשות משה דיין כיתת לוחמים אוסטרלית אל עורף העמדות הצרפתיות מצפון לראש הנקרה. פעולות אלו הוכיחו כי כוח האדם העומד להקמת הגוף החדש הינו מיומן, ומסוגל להתמודד עם כוחות אחרים (צרפתים אנשי וישי, ערבים) כשווה להם.
[עריכה] מאתיים ימי חרדה
עם התקדמות הנאצים אל עבר ארץ ישראל בשנת 1942, היה הפלמ"ח מאורגן במחנות, ועובר אימונים. אנשי הפלמ"ח נשלחו אל הקיבוצים דורות וגת במטרה לנסות ולעכב את הפולש הגרמני, אם זה אכן יגיע. הייתה זו משימה שהייתה הרבה מעבר ליכולתם של אנשי הפלמ"ח בתקופה זו, הן מבחינת כוח האדם, והן מבחינת החימוש והציוד. הוכנו תכניות לעיכוב הכוח הפולש באמצעים של חבלה, מיקוש ומארבים. הוקמה "מחלקה גרמנית", מיוצאי גרמניה ודוברי גרמנית כשפת אם, בפיקודו של שמעון קוך, הוא שמעון אבידן, לימים מפקדה המיתולוגי של חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות, על מנת לפעול מאחורי קווי האויב, תוך התחזות לגרמנים. היורדים לנגב השתלמו בסיירות, בצליפה, בפעולות גרילה בחוליות קטנות.
בה בעת הכין המטה הכללי של ההגנה תוכנית הגנה כוללת ליישוב במקרה של פלישת הגרמנים. תוכנית זו המכונה "מצדה על הכרמל" כללה התבצרות בצפון הארץ, במרחב שבין הרי נצרת, ואדי ערה וזכרון יעקב. על התוכנית עמלו יצחק שדה והפרופסור לארכיטקטורה יוחנן רטנר. תקופה זו, שבה היה חוסר וודאות באשר לעתידו של היישוב, מכונה מאתיים ימי חרדה.
רומל הובס בקרב אל עלמיין, וכל התכניות נותרו ללא ביצוע. הרווח הגדול מתקופה זו היה יצירת תוכנית לשילובו של הפלמ"ח ככלי בפעולתו של גוף צבאי גדול. כאשר פרצה, כעבור שנים לא רבות, מלחמת העצמאות, נלמדו לקחים אלה והפלמ"ח שולב בפעולתו של צה"ל.
[עריכה] ההכשרה
לאחר הניצחון הבריטי באל עלמיין, בשנת 1942, לא ראו הבריטים עוד צורך בקיומו של הפלמ"ח, והפסיקו את המימון והסיוע שניתן לו. הארגון נאלץ לרדת למחתרת. בשלב זה הציע יצחק טבנקין כי הארגון יחזיק את עצמו באמצעות עבודה בקיבוצים: כל קיבוץ יקבל מחלקת פלמ"ח, וסיפק לה מזון, מגורים ומשאבים אחרים (כנשק), ובתמורה תעבוד המחלקה בשדות הקיבוץ, ותסייע בשמירתו ובהגנה עליו. הצעה זו התקבלה באוגוסט 1942. הוחלט כי הפלמ"ח יתאמן 8 ימים בכל חודש, יעבוד 14 ימים, וינוח שבעה ימים.
שילוב זה של עבודה חקלאית ואימונים יצר כוח נייד ועצמאי, אשר עבודת חבריו סיפקה את מרבית תקציבו, וכן איפשר את גיוסם הסדיר של גרעינים מן הקיבוצים, המושבים והערים. אימונם של גרעינים אלו במסגרת משותפת איפשר הקמת יישובים נוספים. תקופה זו בחיי איש הפלמ"ח נקראה "הכשרה מגוייסת".
סוכם עם תנועות הנוער הציוניות כי כל "גרעין" שהגיע לגיל 18 יעבור "הכשרה מגוייסת", וכך הרחיב הפלמ"ח את כוח האדם שלו, ויצר מקור למחזורי מתנדבים נוספים.
האימון הבסיסי כלל אימוני כושר גופני, אימוני נשק, קרב מגע, טופוגרפיה, עזרה ראשונה, ופעולה בכיתות. כל איש פלמ"ח עבר אף אימונים בשחייה ובחתירה, שכן אחד מתפקידיו החשובים של הפלמ"ח היה הבאת העולים מספינות המעפילים אל חופי הארץ.
לאחר האימון הבסיסי עברו אנשי הפלמ"ח אימון מתקדם בשטחים הבאים: חבלה וחומרי נפץ, סיור, צליפה, קשר ואלחוט, הפעלת מקלעים, הפעלת מרגמות. אימון פלוגתי כלל מסעות ארוכים ברגל ששולבו באימונים באש חיה.
הפלמ"ח הדגיש את הכשרתם של מפקדי שדה עצמאיים בעל מחשבה רחבה, המשמשים כדוגמה אישית לפקודיהם. במסגרת הפלמ"ח התאמנו מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות. בוגרי קורסים אלה יהוו את הבסיס לסגל הפיקודי של צה"ל.
[עריכה] הפלמ"ח במאבק להעפלה ובמאבק כנגד הבריטים
לאחר תום מלחמת העולם השנייה החל היישוב היהודי בארץ ישראל במאבק פעיל כנגד הבריטים. אנשים כמשה סנה ראו בהמשך השלטון הבריטי המונע את העלייה החופשית כמכשול העיקרי להגשמת השאיפות הלאומיות של העם היהודי, בתקופה שלאחר השואה. בספטמבר 1945 הוחלט לארגן את המאבק בבריטים בתנועה מאוחדת של כל הגורמים הציוניים, שתיקרא תנועת המרי העברי. בהוראות ששלח דוד בן גוריון לסנה, באוקטובר 1945 נאמר: "מן ההכרח לנקוט בחבלות ובתגמול, לא טרור אישי, אבל גמול על כל נרצח על ידי שלטונות 'הספר הלבן'. כל פעולת חבלה צריכה להיות רבת משקל ורושם, ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים". הגוף האידאלי לתכלית זו היה הפלמ"ח. בשלב זה הוחלף יצחק שדה ביגאל אלון כמפקד הפלמ"ח. לסגנו של אלון מונה אורי ברנר.
משימה לאומית נוספת הייתה קליטת שארית הפליטה של יהודי אירופה, אשר הגיעו אל חופי הארץ באוניות מעפילים, עליהן נערך מצוד על ידי השלטונות הבריטים. היה זה תפקידו של הפלמ"ח לקלוט את העולים על החופים, ולהעבירם לקיבוצים שם נקלטו.
פעולותיו הצבאיות הבולטות של הפלמ"ח בתקופה זו היו:
- שחרור 210 מעפילים ממחנה המעצר בעתלית והעברתם לקיבוץ יגור ב-9 באוקטובר 1945.
- פיצוץ מסילות ברזל והטבעת שלוש סירות משמר בריטיות ב"ליל הרכבות" ב-1 בנובמבר 1945.
- התקפה על תחנות משטרת החופים הבריטית בגבעת אולגה ובסידני עלי ב-24 בנובמבר 1945.
- פיצוץ תחנות הרדאר על הר הכרמל ב-20 בינואר 1946.
- "ליל הגשרים" - פיצוץ עשרה גשרים ברחבי הארץ בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1946.
לאחר "השבת השחורה" ב-29 ביוני 1946, שבה נעצרו חברי פלמ"ח והגנה רבים, חדל המאבק המזוין בבריטים, ומאבקו של היישוב לעצמאותו ולעלייה חופשית קיבל צורה אחרת, והתרכז בהתיישבות ובהעפלה.
[עריכה] הפלמ"ח במלחמת העצמאות
עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל מנה הפלמ"ח 4 גדודים ובהם 12 פלוגות. כ-2,100 איש בשירות סדיר, וכ-1,000 אנשי מילואים. ב-1 באוקטובר 1947 הוטלה על הפלמ"ח האחריות לביטחונו של כל מרחב הנגב. פעולותיו של הפלמ"ח בתקופה זו היו:
- העברת אספקה לנגב ולגליל.
- שמירה על קו המים בנגב.
- קיום הקשר עם נקודות יישוב מנותקות.
- ליווי שיירות לירושלים הנצורה.
פעולותיו אלו של הפלמ"ח נתנו שהות לארגן את כוח המגן בארץ, לאמנו ולחמשו, לקראת המלחמה, בעוד הפלמ"ח כחלק הסדיר והמגויס של הגנת הארץ נושא בעול המאבק, ומפקדיו משמשים כגרעין הפיקודי ממנו יוצאים מפקדי צה"ל אף בחטיבות אחרות, כגון חטיבת גבעתי, וחטיבה 8 - חטיבת המשוריינים של יצחק שדה. בשלב זה לחם הפלמ"ח בגליל המערבי ובעמק יזרעאל, בנגב, ובגליל המזרחי.
חודשיים לאחר פרוץ הלחימה הכפיל הפלמ"ח את מספר אנשיו, ומנה שישה גדודים ובהם כששת אלפים לוחמים. בשלב זה החל הפלמ"ח להתלכד בחטיבות. הראשונה הייתה חטיבת הנגב אשר נוצרה מכוח האחריות שקיבל הפלמ"ח על הגנתו של הנגב. בגליל הוקמה חטיבת יפתח במהלך מבצע יפתח שבו שוחרר הגליל המזרחי. במרכז הוקמה חטיבת הראל אשר נשאה בעול ההגנה על ירושלים. הפיקוד על החטיבות נלקח ממטה הפלמ"ח והוא עסק עתה בקליטת כוח אדם ובהדרכה. בהמשך ישמש מטה הפלמ"ח כמטה לניהול מבצעים כגון מבצע יורם לכיבוש לטרון, ומבצע דני
ב-7 במאי 1948, ערב ההכרזה על הקמת המדינה, חגג הפלמ"ח שבע שנים לקיומו בעצרת המונים, שנערכה בתל אביב, בעוד אנשיו פזורים ולוחמים בגליל ובנגב, ובפרוזדור ירושלים.
במהלך הלחימה במלחמת העצמאות השתתפו חטיבות הפלמ"ח במבצעי "נחשון", "יבוסי", "יפתח", "מכבי", "יורם", מבצע ההר ו"דני". עיקר לחימת הפלמ"ח הייתה בצפון ובנגב. מחיר הדמים ששילם הפלמ"ח במלחמה היה כבד. כאלף לוחמים נפלו במהלך המלחמה, כעשרים אחוזים מן הכוח.
[עריכה] פירוק הפלמ"ח
אחת ההחלטות של דוד בן גוריון הייתה ההחלטה על פירוק הפלמ"ח והטמעתו בתוך צה"ל, כחלק בלתי נפרד ממנו. החלטה זו עוררה התנגדות רבה, ובמשך שנים רבות הדהדה בארץ השאלה "למה פירקו את הפלמ"ח?". החלטה זו הייתה חלק ממדיניותו של בן גוריון ליצור צבא אחד ויחיד למדינה הצעירה. (קורבן נוסף של מדיניות זו, שעוררה לא פחות פולמוס, הייתה ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה"). ב-7 בנובמבר 1948 הורה בן גוריון על הפסקת פעולתו של מטה הפלמ"ח. יש שראו בפעולה זו משום פעולה צרת עין שנבעה ממניעים פוליטיים - חיסול כוחה העצמאי כביכול של מפ"ם והשומר הצעיר, לקראת הקמת הקואליציה עם תנועות המרכז והדתיים לאחר הבחירות לכנסת הראשונה. כתב איש מפ"ם יהודה בן חורין:
- "גדולות ובלתי מפוקפקות הן הזכויות ההיסטוריות של הפלמ"ח ורק הרדיפה אחרי אינטרסים פוליטיים צרים יכלה לגרום להריסת אפשרויות ההשפעה החברתית והמוסרית של תנועה צבאית זו. המאורעות הפוליטיים במדינת ישראל בשנים שלאחר הקמתה עלולים להסביר את סיבת פירוקו של הפלמ"ח אחרי מלחמת השחרור: אותם הכוחות הפוליטיים בקרב תנועת העבודה, אשר התכוננו לקואליציה עם חוגי הריאקציה, שונאי הפלמ"ח, לא יכלו להשאיר את הפלמ"ח וערכיו על כנם".
גישה זו מתעלמת ממחויבותו העילאית של בן גוריון לרעיון "הממלכתיות" העומד במרכז הגותו הפוליטית. בפירוק הפלמ"ח ראה בן גוריון צעד חשוב וחיוני במעבר מארגון מחתרת סדיר למחצה, בעל סממנים עצמאיים, לצבא מודרני, בעל הירארכיה ומשמעת. רוחו של הפלמ"ח לא עמדה בקנה אחד עם רוח צה"ל כפי שראה אותה בן גוריון, שהייתה יותר קרובה לאידאל של הצבא הבריטי, מאשר לדמות הלוחם הרוסי והפרטיזני, איש פאנפילוב, שעמד במרכז המיתוס הפלמ"חי.
[עריכה] יחידות הפלמ"ח
הפלמ"ח החל את דרכו כשהוא פועל במחלקות, לאחר מכן בגדודים, ובמהלך מלחמת העצמאות התגבשו גדודי הפלמ"ח לכלל שלוש חטיבות -
- "חטיבת הנגב" בפיקודו של נחום שריג.
- "חטיבת יפתח" בפיקודו של מולה כהן.
- "חטיבת הראל" בפיקודו של יצחק רבין ולאחר מכן יוסף טבנקין.
כן מנה הפלמ"ח יחידות נוספות, ייעודיות:
- "פלי"ם", היא היחידה הימית של הפלמ"ח.
- "מחלקת הטיס" - אשר לימים תהיה לגרעינו של חיל האוויר.
- "המחלקה הערבית" - או "המסתערבים" אשר עסקה במודיעין ובסיור.
- "המחלקה הגרמנית" - אשר הוקמה על בסיס יוצאי מרכז אירופה, במטרה לשלוח אותם לפעילות מאחורי הקוים במלחמת העולם השנייה.
- "משמר החופים" - אשר נועד להגן על חופי הארץ במקרה של פלישה מן הים.
- "המחלקה הבלקנית" - אשר אומנה להישלח אל מאחורי קווי האויב במדינות הבלקן.
[עריכה] הערכת פועלו של הפלמ"ח
הנרטיב המקובל במדינת ישראל הוא שהפלמ"ח נשא בעול המרכזי של הגנה על ביטחון מדינת ישראל וכי אנשיו הם אלו אשר נשאו בעיקר העול של מלחמת העצמאות. רוח הפלמ"ח הוא ביטוי אשר מבטא לרוב דבקות במשימה וטוהר הנשק. בנוסף, מקובל שאנשי הפלמ"ח היו לוחמים מעולים ואנשי תחבולה כמבוטא למשל בדברי יצחק שדה:
- "אנשינו שלנו היו פחות זריזים בהעברת יחידות (פשוט, חסרו כלי רכב...) אך קצב תימרוננו בשדה היה תמיד מהיר יותר. מחשבת הפיקוד הייתה נמסרת בקו המתפשט מאדם בעל כושר מחשבה לבעל כושר מחשבה ... המחשבה הצבאית שלנו לא הייתה שגרתית. תמיד הבאנו בחשבון כי האויב יהיה חזק ממנו גם במספר אנשיו, גם בכח האש, ולא נוכל להגיע לידי הכרעה לטובתנו על ידי כוח פיזי ממשי בלבד, אלא יהיה צורך בתמרון ובפעולה נגד נקודות התורפה של האויב".
עם זאת, ישנם החולקים על הערכה זאת של הפלמ"ח. הספר: "הראל – הקרב על ירושלים", צביקה דרור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, מציג עדויות רבות על תופעות בלתי ראויות מצד אנשי הפלמ"ח, כביזה וחיתוך גופות. כתבה על הספר התפרסמה במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" של 18 בפברואר 2005.
אורי מילשטיין טוען במחקריו, למשל בספר תיק רבין, כי הפלמ"ח לא מילא את משימותיו כראוי ותפקד באופן גרוע.
[עריכה] השפעת יוצאי הפלמ"ח על מדינת ישראל
[עריכה] בביטחון
יוצאי הפלמ"ח היוו בסיס לסגל הפיקוד של צה"ל למשך שנים רבות. מן הפלמ"ח יצאו רמטכ"לים, אלופי פיקוד, מפקדי חיל האוויר וחיל הים, ראש שירות הביטחון הכללי, ראש המוסד, ואחרים, אשר היו לימים אף לשרים בכירים, ואחד מהם, יצחק רבין, אף היה לראש הממשלה. רובו של המטה הכללי בצה"ל, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים היה מורכב מיוצאי הפלמ"ח. מטבע הדברים, השפעת הפלמ"ח על אישים אלו השפיעה רבות על החשיבה הצבאית של צה"ל.
רשימה חלקית של הבכירים במערכת הביטחון אשר שירתו בפלמ"ח:
|
|
[עריכה] בתרבות ובאמנות
הפלמ"ח השאיר מורשת חשובה בתחום התרבות והאמנות. מקובל לדבר על "דור הפלמ"ח", אותו ביטא, אולי, בצורה הטובה ביותר, הסופר משה שמיר ביצירתו "הוא הלך בשדות" העוסקת בחיי איש הפלמ"ח בהכשרה המגויסת. הספרות העברית, הזמר העברי והתרבות העברית בכללותה הושפעו הן מיוצאי הפלמ"ח, והן מחווית הפלמ"ח כחוויה חברתית-תרבותית. רוח הפלמ"ח הייתה רוח של אחוות לוחמים וחלוציות, של "צבריות" שורשית, של התיישבות ופיתוח הארץ, של חלוציות והגשמה. אנשי הפלמ"ח למדו הרבה משכניהם הערבים. מילים ערביות רבות שולבו בעברית המדוברת בידי אנשי הפלמ"ח, והפכו לנחלת הכלל - "פִינְגָ'אן" "צִ'יזְבָּט" ועוד. הווי ההכשרה והקיבוץ, המדורה והלחימה, וההקרבה האישית, שהגיעה לעתים למחיר דמים נורא, נותרו בשירים ובפזמונים, שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית במדינת ישראל הצעירה - "הרעות", "הן אפשר", "היו זמנים",ועוד. מילות רבים מהם נכתבו על ידי חיים חפר או חיים גורי, והולחנו על ידי טובי המלחינים של התקופה - סשה ארגוב ומשה וילנסקי, או הושרו למנגינות עממיות רוסיות או ערביות.
את השירים שרה להקת "הצ'יזבטרון", שהייתה אם כל הלהקות הצבאיות שלאחריה.
רוחו של הפלמ"ח מתבטאת בהמנונו, שאותו כתב זרובבל גלעד והלחין דוד זהבי -
- "מסביב יהום הסער,אכן
- אך ראשנו לא ישח
- לפקודה תמיד אנחנו -
- אנו אנו הפלמח".
נתן אלתרמן כתב על הפלמ"ח בשיר מסביב למדורה
- "מה נשיר עליהם מה נשיר
- הם עושים זאת יפה מאיתנו
- בעצמם הם כותבים להם שיר
- ואפילו ספרים כבר נתנו
- זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר
- כל מלאכה לשלא משלנו
- אבל ככה יוגד לנו לאמר
- נערים להוי נא ידוע
- בין חגיו הגדולים של הדור
- אין יפה מחגכם הצנוע
- למולכם האומה על סיפו של הדרור
- משתחווה ובוכה הבינוה"
הבולטים בין יוצאי הפלמ"ח בתחום התרבות והאומנות הינם:
|
[עריכה] בפוליטיקה
חברי הפלמ"ח עברו הכשרה בקיבוצים, הן בקיבוצי השומר הצעיר והן בקיבוצי הקיבוץ המאוחד, וקיבלו רבות מאקלימו הרוחני של הקיבוץ בתקופה זו. גם נטייתם הפוליטית של מנהיגיו יצחק שדה ויגאל אלון, כמו גם המאבקים כנגד האצ"ל והלח"י אשר אנשי הפלמ"ח השתתפו בהם באופן פעיל, גרמו לכך שרוב מניינו של הפלמ"ח היה מזוהה עם תנועת העבודה, ואף עם מפלגת מפ"ם.
יוצאי הפלמ"ח לא הפכו לגוש אחיד, קולקטיבי, בעל אידאולוגיה אחידה. בשנותיה הראשונות של המדינה ניתן היה לראותם בכל מפלגות השמאל הציוני. יגאל אלון, אשר נחשב למייצגו של דור זה, וראש וראשון לאנשיו, מעולם לא הגיע לעמדת הנהגה לאומית (אם כי היה ראש ממשלה לימים ספורים לאחר מותו של לוי אשכול). מותו משבץ לב פתאומי בשנת 1980 נחשב להחמצה הגדולה של אנשי הפלמ"ח בפוליטיקה. הבכיר שבאנשי הפלמ"ח בשדה הפוליטיקה, ואולי גם המייצג הטוב ביותר של דרכו של הארגון, היה יצחק רבין, אשר הגיע לראשות הממשלה מטעם מפלגת העבודה, ובדרכו, ששילבה "ביטחוניזם" עם "יוניות", נראה כממשיך טבעי למסורת הפלמ"ח. רבים מאנשי הפלמ"ח מצאו, כרבין, את מקומם במפלגת העבודה - משה דיין, חיים בר לב ומרדכי גור הם השמות הבולטים שבהם.
אם ההשתלבות במפלגת העבודה נראתה כמסלול הטבעי לאיש הפלמ"ח (במיוחד לאחר הצטרפותם של מפ"ם ואחדות העבודה למפלגה זו) הרי שאת יוצאי הפלמ"ח ניתן למצוא בכל גוני הקשת הפוליטית. הן מן השמאל, כמתי פלד איש הרשימה המתקדמת לשלום, ומראשוני הקוראים למשא ומתן עם אש"ף, יאיר צבן, מנהיגה של מפ"ם בשנות התשעים, ושר הקליטה בממשלתו של רבין ושולמית אלוני, מנהיגת תנועת מרצ, והן מן הימין כרפאל איתן ורחבעם זאבי.
[עריכה] ביישוב הארץ
הפלמ"ח לא היה אך ורק כוח לוחם, כי אם גם תנועה מיישבת. כאשר הגיע גרעין מתנועת הנוער אל ה"הכשרה" היה היחס אליו כאל גוף העתיד להקים יישוב עברי בעתיד. הנהגת הפלמ"ח עודדה את הגרעינים שסיימו את שירותם הצבאי בפלמ"ח להמשיך ולהקים יישוב, כגרעין, או לחזק יישוב קיים. ההווי המשותף שנוצר במהלך שנות השירות, היווה את הדבק החברתי שאיפשר את הצלחתם של היישובים שנוצרו. לאחר שנות הלחימה, אך טבעי היה כי חברי הגרעינים ינסו להמשיך ולקבוע את מפת גבולות המדינה, באמצעות התיישבות בנקודות ספר או בנקודות הנחשבות למסוכנות, אם כקיבוץ או כמושב. הפלמ"ח ראה בכך חלק מייעודו, ותפקיד שאינו נופל בחשיבותו מתפקידיו הצבאיים.
ואלו היישובים שהוקמו על ידי יוצאי הפלמ"ח:
[עריכה] האישה בפלמ"ח
הנשים היוו כשליש מכוח האדם בפלמ"ח. למן היום הראשון לפעולותיו המאורגנות, השתתפו נשים בפעילות, ושולבו באופן שווה במחלקותיו, תוך שהן נוטלות חלק באימוני הגברים, ובתוכנית הכשרתם הצבאית. התברר שאימונים אלה לא היו כפי כוחן של הנשים, ובספטמבר 1943 התאספו חברות הפלמ"ח לכינוס במשמר העמק וניסו לסכם קווים להמשך הפעולה של נשים בפלמ"ח. סוכם על אימונים נפרדים לנשים ולגברים, על הכשרת מפקדות שתפקדנה על אימוניהן של הנשים, וכן כי הכשרת הנשים תתמקד בתפקידי קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות, תפקידים מנהליים, תפקידי סעד ותפקידים הסברתיים.
האישה שהגיעה לתפקיד הבכיר ביותר במסגרת הפלמ"ח הייתה קצינת השלישות של הפלמ"ח שושנה ספקטור.
נשות הפלמ"ח לחמו לצידם של הגברים כשוות, ואף שילמו את מחיר הדמים הנורא, אשר שילם כלל הפלמ"ח. נתן אלתרמן כתב על הלוחמת ברכה פולד "אחת מבנות הזמן שכגברים / עשו כל מלאכת איש ומעשהו / אבל כעלמות ירדו קברים". ב-11 בנובמבר 1946 הייתה ברכה פולד חלק מחוליית חסימה ברח' מרמורק 7, בתל אביב אשר ניסתה למנוע ממשוריינים בריטים גישה אל אוניית המעפילים "וינגייט" אשר עגנה בחוף ימה של תל אביב. ברכה בת ה-19, שהייתה מפקדת החוליה, נורתה לאחר שחבריה הודיעו על רצונם להיכנע, כאשר ניסתה להחליף מחסנית במקלע הסטן שבידה. על שמה נקראה אוניית המעפילים "ברכה פולד". היה זה מקרה מייצג, אחד מני רבים. קורבנן של הצנחניות חנה סנש וחביבה רייק, סימן אף הוא דף חשוב בסיפורה של לוחמת הפלמ"ח, כמו גם סיפורה הטראגי של הטייסת זהרה לביטוב.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר הפלמ"ח
- מאמרים בספריה הוירטואלית של מט"ח
- הפלמ"ח באתר "ההגנה"
- אתר לימודי בעברית
- ספרה של נתיבה בן-יהודה "1948 - בין הספירות" (הטקסט המלא)
- אורי מילשטיין על ביזה בפלמ"ח
- אוסף תצלומים מתקופת הפלמ"ח (אשכול בפורום "פרֶש")
[עריכה] לקריאה נוספת
- יצחק שדה, מה חידש הפלמ"ח, (1950).
- זרובבל גלעד, ספר הפלמ"ח, כרכים א' ו ב', 1953.
- צבי רענן, צבא ומלחמה בישראל ובעמים, ספרית פועלים 1955.
- ספר תולדות ההגנה, הוצאת עם עובד, 1972.
- חיים גורי, חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, הוצאת ידיעות אחרונות, 1973.
- מרדכי נאור, עמוד האש על הכרמל, 2006. על תקיפות הפלמ"ח על מתקני הרדאר הבריטיים על הכרמל.
- דן בן אמוץ, חיים חפר, ילקוט הכזבים, 1957.
- פּוצ'ו (ישראל ויסלר) – חבורה שכזאת (על ההווי הפלמ"חי), הוסרט.
- פּוצ'ו (ישראל ויסלר) – אני פחדן אני (הפלמ"ח במלחמת העצמאות).
- פּוצ'ו (ישראל ויסלר) – יוסלה איך זה קרה (על ההתיישבות בתום המלחמה), הוסרט.
- אורי מילשטיין, תיק רבין. איך תפח המיתוס?, הוצאת מכון שרידות, 1995.
- צביקה דרור, הראל – הקרב על ירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
|
מחתרות בארץ ישראל לפני קום המדינה |
|||||
|
