הליכוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

הליכוד

אפיון:	מפלגת ימין עם נטייה למרכז
כנסות:	שמינית (1973) ואילך
מנהיגים:	מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו, אריאל שרון
שיא כוחה:	48 מנדטים בכנסת העשירית (1981)
נוצרה מתוך:	גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי, התנועה למען ארץ ישראל השלמה
התמזגה לתוך:	הייתה המפלגה העיקרית בסיעות הליכוד-גשר-צומת, הליכוד-צומת, כיום עצמאית

הליכוד, תנועה פוליטית ימין-מרכז ישראלית (ברית מפלגות שהתאחדו למפלגה). התנועה החזיקה בשלטון בישראל במשך רוב התקופה מאז 1977 ועד 2006.

[עריכה] הקמה

הליכוד הוקם בשנת 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כרשימה משותפת למספר מפלגות ותנועות: תנועת החרות והמפלגה הליברלית (שהיוו את גוש חירות-ליברלים, גח"ל, שהיה המרכיב העיקרי בליכוד) ,הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה. תנועות אלו שמרו על מוסדותיהן המפלגתיים. הרשימה לכנסת הורכבה, על פי מפתח מוסכם, מנציגי התנועות השונות. היוזם העיקרי של מהלך זה שהוביל, בסופו של דבר, לאיחוד מלא היה אריאל שרון, שפרש בשנה זו מצה"ל. בראש הליכוד נבחר לעמוד מנהיגה הוותיק של תנועת החרות ומפקד האצ"ל לשעבר, חבר הכנסת מנחם בגין. בגין, שעד הקמת הליכוד הוביל את מפלגת חירות כסמן הימני הניצי במפה הפוליטית הישראלית, בחר להנהיג את המפלגה החדשה בצורה ימנית מתונה. הליכוד מראשיתו חרט על דגלו את ערכי השוויון החברתי, השוק החופשי והשמירה על המסורת והתרבות היהודית, ערכים שעוצבו ברובם על פי משנתו של זאב ז'בוטינסקי.

[עריכה] ציוני דרך

[עריכה] הליכוד בראשות מנחם בגין

בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודד הליכוד וזכה ב-39 מנדטים, בזמן שהמערך זכה ב-51 מנדטים. בבחירות לכנסת התשיעית שהתקיימו ב-17 במאי 1977 ניצח הליכוד עם 43 מנדטים, ומנחם בגין הפך לראש הממשלה. נצחון הליכוד כונה בפי שדר החדשות חיים יבין "מהפך", מילה שהפכה למטבע לשון שגור בפי רבים. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שראש הממשלה הנבחר לא היה נציג תנועת הפועלים על גלגוליו השונים.

הישגיה העיקריים של ממשלת הליכוד הראשונה היו הסכם השלום עם מצרים, הנפת נס ההתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, תוכנית שיקום שכונות והפצצת הכור הגרעיני העיראקי במסגרת מבצע אופרה. בנוסף נחקק בתמיכת ממשלת בגין חוק ירושלים, שעיגן בחוק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל.

ב-1981, על רקע מערכת בחירות סוערת במיוחד לכנסת העשירית זכה הליכוד ב-48 מנדטים לעומת 47 של המערך והקים ממשלה צרה בראשותו של בגין. ממשלה זו ידועה בשל המשכם של מפעלי הממשלה הקודמת, חקיקת חוק רמת הגולן, וכן בשל החלטתה על היציאה למבצע שלום הגליל, שנודע מאוחר יותר כמלחמת לבנון.

ב-1983 התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה ומראשות הליכוד.

[עריכה] הליכוד בראשות יצחק שמיר

ראש הממשלה השני מטעם הליכוד היה יצחק שמיר שמונה לראשות הממשלה לאחר פרישתו של בגין בשנת 1983. לאחר הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984, בשל מצב של תיקו פוליטי נאלץ שמיר להקים ממשלת אחדות יחד עם המערך (השני) בראשות שמעון פרס . במסגרת הסכם רוטציה עמד בראשה פרס למשך שנתיים, ולאחר מכן שמיר החל מ-1986 למשך שנתיים נוספות. ממשלת אחדות זו התאפיינה בעיקר במאמציה המוצלחים לבלום את האינפלציה המשתוללת ולייצב את המשק, וכן בהמשך הנסיגה ההדרגתית מדרום לבנון, וביסוס רצועת הביטחון. בנוסף זכור הסכם לונדון שיזם פרס לשלום עם ירדן במסגרתו תשלוט זו בפלסטינים בשטחי יש"ע, הסכם שלא יצא אל הפועל בשל התנגדות שמיר.

בתקופה זו בלטה תופעת המחנאות והמאבקים הפנימיים בליכוד, ובמיוחד בלטו דוד לוי, ואריאל שרון כאופוזיציה לשמיר. למרות מאמציהם לא הצליחו השניים ליצור איום ממשי על שמיר, על אף מאבקים פנימיים לא קלים, שהגיעו לשיאם בכינוס מרכז תנועת החירות שפוצץ ב-1986 על ידי פעילים ממחנה לוי. שמיר אמר אחרי הכנס: "זוהי תנועה שמאבדת את עצמה לדעת".

ב-1988 אוחדו סופית מוסדות כל התנועות המכוננות של מפלגת הליכוד, והתנועה החדשה נקראה הליכוד - תנועה לאומית ליברלית. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה הקים יצחק שמיר פעם נוספת ממשלת אחדות עם המערך, אך בראשותו. גם בממשלה זו ניסו לקרוא על שמיר תיגר מימין "החישוקאים": אריאל שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי. בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990, שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" ביקש שמיר את אמון חברי המרכז בו ובמדיניותו. בעוד מורמות אצבעות החברים, החל שרון לקרוא ממיקרופון אחר: "אני שואל את חברי המרכז: מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו! מי נגד שיתוף מגורשים? שירים ידו! מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים ידו!" [1].

ב-1990 נפלה ממשלת האחדות עקב מה שכונה בזמנו "התרגיל המסריח" של שמעון פרס. בעקבות כך הוקמה ממשלת ימין-דתיים צרה, שזכורה בעיקר בשל הסכמת שמיר להשתתף בועידת מדריד ובהסכמתו למו"מ עם הצדדים במזה"ת מלבד אש"ף, בשל ההבלגה הישראלית במלחמת המפרץ ובשל מפעל העלייה הגדול מרוסיה ואתיופיה. בבחירות לכנסת השלוש עשרה, 1992, נחל הליכוד תבוסה, והשיג רק 32 מנדטים. בעקבות כך פרש יצחק שמיר מתפקידו כיו"ר המפלגה.

[עריכה] הליכוד בראשות בנימין נתניהו

לאחר התפטרותו של שמיר התמודד נתניהו על תפקיד יו"ר המפלגה מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין. מערכת הבחירות לוותה בחילופי האשמות והשמצות קשות בין נתניהו ללוי, שיאן בפרשת הקלטת הלוהטת, בה טען נתניהו בשידור ישיר בטלוויזיה כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא נראה בוגד באשתו. למרות הפרשה המוזרה, שהדיה ירדפו את שני האישים למשך שנים ארוכות, נבחר נתניהו ברוב גדול להנהגת הליכוד.
הוא הנהיג את הליכוד באופוזיציה לממשלת רבין ובהתנגדות להסכמי אוסלו, וביסס את מעמדו בראשותו. לאחר רצח רבין התנגד נתניהו להקדמת הבחירות משום שסבר שהדבר יתפרש כניצול לא ראוי של הרצח. במהלך כהונת הכנסת הגיעו יחסיהם של נתניהו ולוי, שדומה היה שלא יכלו להחמיר עוד, לשפל חדש כאשר זה האחרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת גשר. ערב הבחירות לכנסת ה-14 הצליח נתניהו לצרף את לוי ומפלגתו, כמו גם את צומת של רפאל איתן, לרשימה משותפת בראשותו. יותר משנעשה הדבר על מנת להגדיל את כוחו של הליכוד, הייתה מטרת האיחוד למנוע מהשניים להתמודד מול נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה, ויעיד על כך השריון הלא פרופורציונלי לכוחן האמיתי שניתן למפלגותיהם: שבעה נציגים במקומות שנחשבו ריאלים לכל אחת מהן.
בבחירות זכה נתניהו בראשות הממשלה ברוב דחוק מול שמעון פרס, אך הרשימה המשותפת זכתה רק ל-32 מנדטים, מהם 22 לליכוד. סערה נוספת ביחסיהם הסבוכים של לוי ונתניהו נרשמה לאחר הבחירות, עת התייצב לוי לצד אריאל שרון שביקש נתניהו למדר מהממשלה, ודרש להעניק לו תיק ביצועי בכיר. עקב התעקשותו של לוי נאלץ נתניהו למנות את שרון לשר התשתיות הלאומיות, תפקיד שכלל אוסף סמכויות ממשרדים שונים, ונוצר אד הוק לפתרון התסבוכת לאחר שכבר הורכבה הממשלה. לימים יצפה לוי להכרת תודה מצידו של שרון בעת שזה ירכיב את ממשלתו שלו, אך לשוא.
ממשלתו הצרה של נתניהו זכורה בעיקר בשל צמצום הטרור, הפחתת שיעור האינפלציה והגירעון הממשלתי של ישראל, וכן בשל אירועים כמו אירועי מנהרת הכותל ונסיון ההתנקשות באיש החמאס בירדן, חאלד משעל. כמו כן ב-1998 השתתף ראש הממשלה נתניהו בועידת וואי. על רקע משקעיו הרבים של לוי כלפי נתניהו, בתחום האישי והפוליטי, פרשה תנועת "גשר" מהסיעה פעם נוספת לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בשנת 1999. בבחירות אלו נחל נתניהו תבוסה ומספר המנדטים שהשיג - 19, היווה שיא שלילי של עשרות שנים. בעקבות התבוסה פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומהכנסת.

[עריכה] הליכוד בראשות אריאל שרון

לאחר פרישתו של נתניהו תפס את מקומו אריאל שרון בהנהגת המפלגה. שרון הנהיג את הליכוד בזמן תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. כיו"ר הליכוד, יזם שרון תוכניות הבראה ויעול במנגנוני התנועה, צמצם את הגרעון התקציבי של המפלגה והחל במסע לראשות הממשלה.

ב־2001 התנהלו בחירות חדשות לראשות הממשלה, בהן זכה אריאל שרון ברוב מוחץ ונתמנה לראש הממשלה, כשהוא מקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. חודשים אחדים לאחר שנבחר שרון לראשות הממשלה הכריז בפני כנס מורות בלטרון, בניגוד למצע הליכוד, כי הוא מוכן לאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית. על רקע כוונותיו אלו יזמה קבוצה של חברי מרכז הליכוד בשם: "הפורום לשמירת ערכי הליכוד", שבראשה עמד ח"כ אלי כהן, הצעת החלטה הקובעת כי הליכוד מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. הצעת החלטה זו התקבלה על ידי מרכז הליכוד, הגוף המחוקק והעליון של התנועה, ברוב מוחץ של 99.9% .

ב-2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, והובילה את המערכת הפוליטית לבחירות חדשות. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד לקראת הבחירות הכלליות, התמודד בנימין נתניהו מול אריאל שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד ושרון נבחר לעמוד בראש הליכוד. לאחר ההתמודדות הפנימית חבר נתניהו לשרון ובבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 ניצח שרון פעם נוספת ונבחר לראשות הממשלה, והליכוד קיבל 38 מנדטים, פי שניים מבכנסת הקודמת. זמן קצר לאחר מכן התאחדה מפלגת ישראל בעליה עם הליכוד, ומספר המנדטים שלו הגיע ל-40.

ב-2004 החל שרון לקדם תוכנית פרי יוזמתו, תוכנית ההתנתקות, שעיקרה פינוי רצועת עזה מהתנחלויות ישראליות ויציאת הצבא ממנה, וכן פינוי ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון.בשל התנגדות עזה נוספת מצד גורמים בתנועה החליט שרון להעמיד את התוכנית לאישור חברי הליכוד, תוך הבטחה כי תוצאות המשאל יחייבו אותו, על אף שאין למשאל זה תוקף חוקי מחייב. תוצאות המשאל היו דחיית תוכנית ההתנתקות על ידי מתפקדי הליכוד, ברוב של 59.5%. חרף דחיית התוכנית הצהיר שרון שמנוי וגמור עמו לבצעה, והביאה לאישור הממשלה. התוכנית אושרה, וביצועה החל ב-15 באוגוסט 2005 והושלם ימים אחדים לאחר מכן. היו שאמרו כי בעקבות ההחלטה לבצע את התוכנית חל פילוג "דה-פקטו" בליכוד, כאשר שלושה-עשר מחברי-הכנסת של הסיעה, שכונו "המורדים" (על ידי נאמני שרון), הצביעו כנגד ממשלת שרון בשל הפרת החלטת משאל המתפקדים על-ידו. כשבוע לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר, בנימין נתניהו, מן הממשלה.

בהצבעה שנערכה בוועידת הליכוד על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, דחה המרכז את ההצעה ברוב של כחמישים ושניים אחוזים. תוצאה זו נחשבה לניצחון לשרון ולתבוסה קשה ליריבו הפוליטי, בנימין נתניהו.

שרון גם לא נענה להחלטת ועידת הליכוד לקיים משאל עם בנושא תוכנית ההתנתקות, אף שגם רוב גדול בסיעה - 27 חברי כנסת תמך בקיום משאל עם כזה. בהצבעה על הנושא בכנסת התפלגה הסיעה בהצבעה ו-13 שרים וח"כים הצביעו בכנסת כנגד משאל עם בניגוד לעמדת הסיעה, כתוצאה מכך נפלה ההצעה לקיים משאל עם בענין תוכנית ההתנתקות. ימים אחדים לאחר מכן הביא שרון לכנסת לאישור את הצעתו למנות כשרים חדשים בממשלתו את רוני-בראון ואת זאב בוים והודיע לכנסת על מינוי סגני שרים שהתנגדו כמוהו למשאל העם. המינויים החדשים זכו לגינוי רחב של כל סיעות הבית, משום שנראו כמתן תמורה אישית על דרך ההצבעה של אותם ח"כים. שרון הסיר את הצעתו למינוי השרים מאחר וקבוצת חברי כנסת במפלגתו הודיעו שלא יתמכו בה ולא הובטח למינוי הרוב הדרוש.

ימים ספורים לאחר פרשת מינוי השרים, בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד על רקע ההתנגדות העזה במפלגה למהלכיו האחרונים ועל רקע כשלון מינוי השרים. יחד עם עוד שלושה-עשר חברי כנסת שפרשו מהליכוד הוא הקים את מפלגת קדימה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למפלגה החדשה גם פורשים ממפלגת העבודה.

עם פרישת שרון החל מסע הבחירות לראשות הליכוד, כשהמתמודדים היו בנימין נתניהו, סילבן שלום, שאול מופז, משה פייגלין, עוזי לנדאו וישראל כץ. הבחירות המוקדמות התקיימו ב-19 בדצמבר. בתחילת דצמבר הודיע המועמד עוזי לנדאו על פרישתו מהמירוץ ותמיכתו בבנימין נתניהו על בסיס מצע מדיני משותף. כשבוע לאחר מכן, הודיע שר הביטחון שאול מופז במפתיע על הצטרפותו למפלגת קדימה בניגוד לעמדתו המוצהרת הקודמת. בנימין נתניהו זכה בבחירות אלו ברוב גדול, עם 46 אחוזי תמיכה, ושב לראשות הליכוד.

[עריכה] הליכוד כיום

שלט בחירות של הליכוד

בבחירות 2006 ספגה סיעת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את אחת המכות הפוליטיות הקשות בתולדותיה. לאחר מערכת הבחירות בהם גרפה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט אחוז נכבד מהמצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, התרסק הליכוד ממפלגת שלטון בעלת 38 מנדטים ל־12 מנדטים בלבד, ובכך הפך לסיעה השלישית בגודלה בכנסת, השווה בגודלה לסיעת ש"ס. עם זאת, כיוון שהליכוד הוא הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה, מכהן יושב־הראש שלה, בנימין נתניהו, כיושב־ראש האופוזיציה.

[עריכה] מבנה הליכוד

הגוף הרחב ביותר במפלגת הליכוד הינו מתפקדי (חברי) התנועה, הקונים את חברותם בתשלום דמי חבר שנתיים. גוף זה בוחר את יו"ר המפלגה (ומועמדה לראשות הממשלה), את חברי המרכז של המפלגה, ורשאי להבחר למוסדותיה. בעקבות שינוי בחוקת הליכוד שבוצע לפני בחירות 2006, עברה למתפקדי התנועה גם הזכות לבחור את חברי הכנסת של התנועה בבחירות אישיות (פריימריס).

מוסדותיו הארציים של הליכוד הינם:

מרכז הליכוד. זהו המוסד העליון של התנועה, הרשאי להחליט בכל עניין ועניין של התנועה. בזמן התכנסותו הראשונית נקרא מוסד זה ועידת הליכוד, אך לאחר מכן הוא נהפך למרכז למשך ארבע השנים הבאות, עד לבחירתו מחדש. במרכז חברים כ-3000 צירים המורכבים מצירים שנבחרו בבחירות בסניפי התנועה בערים ומצירים מתוקף תפקידם. אלו הם חברי המרכז. בין השאר, מוסמך המרכז לשנות את חוקת המפלגה. עד 2006 היה המרכז אמון על בחירת חברי הכנסת של התנועה, אולם מספר שבועות לפני הבחירות הכלליות ב-2006 בחר המרכז לקבל את הצעתו של היו"ר דאז, בנימין נתניהו, ולשנות את חוקת התנועה כך שהסמכות לבחירת הח"כים תועבר למתפקדים.

לשכת הליכוד. זהו המוסד האמון על כל הנושאים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והבין-מפלגתיים המצויים על סדר יומה של התנועה. הלשכה מורכבת בין השאר מחברי הכנסת של התנועה, ראשי ערים של התנועה וראשי הסניפים העירוניים של התנועה, אך תפקידה מוגבל לדיונים והמלצות בלבד ואין החלטותיה מחייבות, ולכן נחשבת לגוף חסר שיניים.

מזכירות הליכוד. מוסד זה אחראי על תפקודה השוטף של תנועת הליכוד, והוא מטפל בענייניה היום-יומיים. הוא מונה עד 61 חברים, ובאחריותו מינוי מנכ"ל התנועה וראשי האגפים הביצועיים של התנועה, וכמו כן הגדרת תפקידיהם סמכויותיהם ותחומי פעילותם, תוך הנחייתם ופיקוח עליהם במילוי תפקידם.

בית הדין. המוסד השיפוטי העליון של התנועה. חברי התנועה ומוסדותיה כפופים להחלטותיו ומחוייבים לשיפוטו. בבית הדין חברים שופטים בדימוס ומשפטנים, והם המכריעים בענייני בוררות בנושאים שונים וכן בעניינים מהותיים, חוקתיים וערכיים.

בנוסף למוסדות אלו קיימים המוסדות המוניציפאלים (עירוניים) של הליכוד, המתקיימים בכל רשות או מועצה מקומית. מוסדות אלו הם סניפי התנועה, מועצות הסניפים ומזכירויות הסניפים, האמונים על בחירת רשימת הליכוד בבחירות המקומיות ומועמדו לראשות הרשות המקומית. כמו במוסדות הארציים, רק חברי ליכוד רשאים לבחור ולהבחר למוסדות המוניציפאלים.

כמו כן, לליכוד סיעה משלו בהסתדרות, וכן נציגים בהתאחדות הסטודנטים הארצית. במסגרת מוסד "צעירי הליכוד", הליכוד מקיים תאים סטודנטיאלים באוניברסיטאות ובמכללות, שראשיהם הם מועמדי הליכוד ליו"ר אגודת הסטודנטים באותו מוסד אקדמי.

משרדי ומנגנוני התנועה שוכנים במצודת זאב, המבנה ההיסטורי ששימש גם את תנועת החירות, ברחוב המלך ג'ורג' 38 בתל אביב.

[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת

הכנסת ה-8 (1973)
39 מנדטים: שניאור זלמן אברמוב, אהוד אולמרט, יורם ארידור, שמחה ארליך, משה ארנס, ידידיה בארי, מנחם בגין, יוחנן בדר, פסח גרופר, ליאון דיציאן, מתתיהו דרובלס, יגאל הורביץ, בנימין הלוי^[2], הלל זיידל^[6], מנחם ידיד, אברהם יפה, מאיר כהן אבידב, גאולה כהן, יגאל כהן^[1], אברהם כץ, איתן לבני, דוד לוי, אמנון לין, ציטה לינקר^[4], חיים לנדאו, יצחק מודעי, עקיבא נוף^[3] ^[5], משה נסים, אמל נסראלדין^[5], יחזקאל פלומין, יצחק פרץ, גדעון פת, חיים קופמן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן ציון קשת, אלימלך שמעון רימלט, זלמן שובל, אליעזר שוסטק, אברהם שכטרמן, יצחק שמיר, אריאל שרון^[1], שמואל תמיר^[3] ^[4], יוסף תמיר
1. ^ ב-23 בדצמבר 1974 פרש אריאל שרון מהכנסת. החליף אותו יגאל כהן.
2. ^ פרש מהליכוד ב-18 במרץ 1975 והקים סיעת יחיד.
3. ^ פרשו מהליכוד ב-26 באוקטובר 1976 והקימו את סיעת המרכז החופשי.
4. ^ ב-25 בינואר 1977 פרש שמואל תמיר מהכנסת. החליפה אותו ציטה לינקר.
5. ^ ב-25 בינואר 1977 פרש עקיבא נוף מהכנסת . החליף אותו אמל נסראלדין.
6. ^ הצטרף לליכוד ב-15 בפברואר 1977 מסיעת ליברלים עצמאיים.

הכנסת ה-9 (1977)
43 מנדטים: אהוד אולמרט, יורם ארידור, שמחה ארליך, משה ארנס, מנחם בגין, אליקים גוסטב בדיאן, יצחק ברמן, פסח גרופר, שרה דורון, מיכאל דקל, יגאל הורביץ^[7], עזר ויצמן, הלל זיידל, יצחק יצחקי^[1] ^[6], מאיר כהן אבידב, יגאל כהן אורגד, גאולה כהן^[4], יגאל כהן, אברהם כץ, איתן לבני, דוד לוי, אמנון לין, יצחק מודעי, רוני מילוא, משה מרון, עקיבא נוף^[8], משה נסים, אמל נסראלדין, מנחם סבידור, יחזקאל פלומין, יצחק פרץ^[7] ^[9], גדעון פת, מרדכי ציפורי, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, יוסף רום, שמואל רכטמן^[3], זלמן שובל^[7], אליעזר שוסטק, דוד שטרן^[3], דב שילנסקי, יצחק שמיר, משה שמיר^[2], אריאל שרון^[1], אברהם שריר, יוסף תמיר^[5]
1. ^ הצטרפו לליכוד משלומציון ב-5 ביולי 1977.
2. ^ פרש מהליכוד ב-15 במאי 1979.
3. ^ ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן מהכנסת החליף אותו דוד שטרן.
4. ^ פרשה מהליכוד ב-17 ביולי 1979 והצטרפה למשה שמיר בהקמת סיעת בנא"י (התחיה).
5. ^ פרש מהליכוד ב-31 בדצמבר 1979 והצטרף לתנועה לשינוי ויוזמה (שינוי).
6. ^ פרש מהליכוד ב-14 באוקטובר 1980. ב-11 בנובמבר 1980 הקים את סיעת ישראל אחת.
7. ^ פרשו מהליכוד ב-26 בינואר 1981 והקימו את סיעת רפ"י - הרשימה הממלכתית.
8. ^ הצטרף לליכוד מסיעת אחווה ב-28 בינואר 1981.
9. ^ חזר לליכוד ב-27 במאי 1981.

הכנסת ה-10 (1981)
48 מנדטים: אהוד אולמרט, יורם ארידור, שמחה ארליך^[4], משה ארנס^[1], מנחם בגין, אליהו בן אלישר, יצחק ברמן, פנחס גולדשטיין, מרים גלזר תעסה, פסח גרופר, שרה דורון, מיכאל דקל, אברהם הירשזון^[4], אריאל וינשטיין^[2], יצחק זיגר, דרור זייגרמן, מאיר כהן-אבידב, יגאל כהן אורגד, יגאל כהן, איתן לבני, דוד לוי, אמנון לין^[3], דוד מגן, יצחק מודעי, רוני מילוא, יעקב מרידור, עקיבא נוף, משה נסים, אמל נסראלדין, מנחם סבידור, יהודה פרח, יצחק פרץ^[3], גדעון פת, מרדכי ציפורי, אליעזר קולס, חיים קופמן, חיים קורפו, מיכאל קליינר^[1], משה קצב, יוסף רום, מיכאל רייסר, צבי רנר, אליעזר שוסטק, מאיר שטרית , דב שילנסקי, דוד שיפמן^[2], בני שליטא, יצחק שמיר, אריאל שרון, אברהם שריר, דן תיכון
1. ^ ב-19 בינואר 1982 פרש מהכנסת משה ארנס. החליף אותו מיכאל קליינר.
2. ^ ב-18 באוקטובר 1982 נפטר דוד שיפמן. החליף אותו אריאל וינשטיין.
3. ^ פרשו מהליכוד ב-26 באוקטובר 1982 והצטרפו למערך.
4. ^ ב-19 ביוני 1983 נפטר שמחה ארליך. החליף אותו אברהם הירשזון.

הכנסת ה-11 (1984)
41 מנדטים: אהרן אבוחצירא^[2], אהוד אולמרט, מיכאל איתן, יורם ארידור, משה ארנס, אליהו בן אלישר, גדעון גדות, פנחס גולדשטיין, מרים גלזר תעסה, פסח גרופר, שרה דורון, מיכאל דקל, יגאל הורביץ^[3], אריאל וינשטיין, יצחק זיגר^[1], מאיר כהן אבידב, יגאל כהן אורגד, יגאל כהן, דוד לוי, אוריאל לין, עוזי לנדאו, דוד מגן, יצחק מודעי, דוד מור^[4], רוני מילוא, יהושע מצא, דן מרידור, משה נסים , אמל נסראלדין, עובדיה עלי, גדעון פת, אליעזר קולס, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, מיכאל רייסר^[4], אליעזר שוסטק, מאיר שטרית, דב שילנסקי, בני שליטא, יעקב שמאי^[1], יצחק שמיר, אריאל שרון, אברהם שריר, דן תיכון
1. ^ ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי.
2. ^ הצטרף לסיעה ב-29 ביולי 1988 מתמ"י.
3. ^ הצטרף לסיעה ב-27 בספטמבר 1988 מרפ"י - אומץ.
4. ^ ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר. החליף אותו דוד מור.

הכנסת ה-12 (1988)
40 מנדטים: אהרן אבוחצירא, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, משה ארנס, זאב בנימין בגין, אליהו בן אלישר, גדעון גדות, יוסף גולדברג^[2] ^[5], פנחס גולדשטיין^[2], אפרים גור^[7], פסח גרופר^[2], שרה דורון, יגאל הורביץ, צחי הנגבי, אריאל וינשטיין, יגאל כהן^[1], לימור לבנת^[6], דוד לוי, אוריאל לין, עוזי לנדאו, דוד מגן, יצחק מודעי^[2], רוני מילוא, יהושע מצא, דן מרידור, משה נסים, בנימין נתניהו, עובדיה עלי, שאול עמור, יהודה פרח, גדעון פת, חיים קופמן^[2], חיים קורפו^[6], מיכאל קליינר^[1], משה קצב, ראובן ריבלין, יהושע שגיא, זלמן שובל^[4], דב שילנסקי, יעקב שמאי, יצחק שמיר, אריאל שרון, אברהם שריר^[2] ^[3], דן תיכון
1. ^ ב-6 בדצמבר 1988 נפטר יגאל כהן. החליף אותו מיכאל קליינר.
2. ^ פרשו מהליכוד ב-15 במרץ 1990 והקימו את המפלגה לקידום הרעיון הציוני.
3. ^ חזר לליכוד ב-18 ביוני 1990.
4. ^ ב-8 באוקטובר 1990 פרש זלמן שובל מהכנסת. החליף אותו חיים קופמן.
5. ^ חזר לליכוד ב-4 בדצמבר 1990.
6. ^ ב-14 באפריל 1992 פרש חיים קורפו מהכנסת. החליפה אותו לימור לבנת.
7. ^ הצטרף לליכוד ב-17 במאי 1992 לאחר שפרש מהמערך (השני) ב-25 בדצמבר 1990.

הכנסת ה-13 (1992)
32 מנדטים: אהוד אולמרט, יוסף אחימאיר, מיכאל איתן, אסעד אסעד, זאב בנימין בגין, נעמי בלומנטל, אליהו בן אלישר, אפרים גור^[3], אברהם הירשזון, צחי הנגבי, אריאל וינשטיין^[1] ^[4], לימור לבנת, דוד לוי^[5], עוזי לנדאו, דוד מגן^[5], רוני מילוא^[1], דוד מנע, יהושע מצא, דן מרידור, רון נחמן, משה נסים, בנימין נתניהו, עובדיה עלי, שאול עמור, גדעון פת , חיים קופמן, משה קצב, מיכאל רצון ^[4], מאיר שטרית, דב שילנסקי, סילבן שלום, יעקב שמאי, יצחק שמיר, אריאל שרון, דן תיכון
1. ^ ב-30 בדצמבר 1993 פרש רוני מילוא מהכנסת. החליף אותו אריאל וינשטיין.
2. ^ ב-7 באוגוסט 1995 נפטר חיים קופמן. החליף אותו יוסף אחימאיר.
3. ^ פרש מהליכוד ב-7 במרץ 1996 והקים סיעת יחיד.
4. ^ ב-10 במרץ 1996 נפטר אריאל וינשטיין. החליף אותו מיכאל רצון.
5. ^ פרשו ב-1 במרץ 1996 והקימו את גשר.

הכנסת ה-14 (1996) במסגרת הליכוד-גשר-צומת
22 מנדטים (מתוך 32 לרשימה כולה): אהוד אולמרט^[2], מיכאל איתן, בני בגין^[4], זאב בוים, נעמי בלומנטל, אליהו בן אלישר^[1], אברהם הירשזון, צחי הנגבי, ישראל כץ^[2], לימור לבנת, עוזי לנדאו, יהושע מצא, יצחק מרדכי^[4], דן מרידור^[4],בנימין נתניהו, גדעון עזרא, שאול עמור, משה קצב, דוד ראם^[4], ראובן ריבלין^[1], מאיר שטרית, סילבן שלום, דורון שמואלי^[3], אריאל שרון, דן תיכון
1. ^ ב-1 בספטמבר 1996 עזב אליהו בן אלישר את הכנסת. החליף אותו ראובן ריבלין.
2. ^ ב-18 בנובמבר 1998 עזב אהוד אולמרט ששימש במקביל כראש עיריית ירושלים את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו ישראל כץ.
3. ^ ב-30 בנובמבר 1998 עזב פיני בדש חבר צומת, ששימש במקביל כראש מועצת עומר-להבים, את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו דורון שמואלי.
4. ^ ב-23 בפברואר 1999 עזבו נציגי גשר את הסיעה המשותפת, ושמה שונה להליכוד-צומת. בני בגין ודוד ראם עזבו את הליכוד והקימו את חרות. יצחק מרדכי ודן מרידור עזבו את הליכוד והקימו את מפלגת המרכז.
5. ^ ב-4 במרץ 1999 פרשו נציגי צומת מהסיעה המשותפת.