מעריב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בעיתון מעריב. לערך העוסק בתפילת מעריב, ראו תפילת ערבית.
| מעריב | |
 |
|
| סוג | עיתון יומי |
| פורמט | טבלאויד |
| בעלים | |
| עורך ראשי | אמנון דנקנר |
| נוסד | 1948 |
| שפה | עברית |
| מערכת | רחוב קרליבך, תל אביב |
| תפוצה | שני בתפוצתו בישראל |
| אתר רשמי | www.nrg.co.il |
מעריב - עיתון יומי ישראלי המופיע מאז 15 בפברואר 1948. מעריב הוא אחד משלושת העיתונים היומיים הנפוצים בארץ, ויוצא לאור גם היום. העורך הנוכחי של העיתון הוא אמנון דנקנר והמוציא לאור הוא עופר נמרודי, בנו של יעקב נמרודי, מבעלי קבוצת "הכשרת היישוב".
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] הקמה
תחילתו של מעריב בסכסוך שהתגלה בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס ערק קרליבך בין לילה מ"ידיעות אחרונות", וייסד עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. בסופו של דבר נאלץ קרליבך להימנע מהשימוש במילה "ידיעות", שזוהתה עם מתחרהו, ושם עיתונו נקבע כ"מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת).
בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה תפוצת "ידיעות אחרונות" לאפס, בזמן שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.
ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לזר, דוד גלעדי ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרביזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.
מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשיך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956 והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.
[עריכה] שנות ה-60
בראשית שנות השישים היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.
[עריכה] שפל שנות ה-70 וה-80
בשנות השבעים והשמונים ירדה קרנו של מעריב. שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, ידיעות אחרונות, שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. ססמתו של מעריב, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.
עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.
בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.
[עריכה] הרכישות וההתאוששות
שינוי חל עם קניית מעריב בידי רוברט מקסוול בתחילת שנות התשעים. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו מכונות דפוס צבעוניות לשימוש, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר.
מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". את היומון קנתה משפחת נמרודי. עופר נמרודי, המוציא לאור החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".
לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע התפרסמות תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.
בינתיים הגיעה התחרות בין מעריב לידיעות אחרונות לשיא. היא לא נעצרה על לוחות המודעות. נחשפה פרשייה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מידיעות אחרונות הורשעו בפלילים.
מעריב, שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת מעריב, קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:
- "תהליך טבלואידיזציה מהיר ועמוק עבר על שני העיתונים הגדולים והעמיד אותם בשורה אחת עם עיתוני הרכבת התחתית, מבלי שיש כאן עדיין רכבת תחתית. הכותרות הצעקניות, היחס בין כותרת לטקסט, בין טקסט לתמונות, השטחיות, הרשלנות, התקינות הלשונית, איות השמות והמונחים, שלא לדבר על טעויות דפוס והגהה"
משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשייה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשיה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי,(ומי שהיה אז מקורבו,הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.
בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב מעריב לעמוד מאחורי מוציאו לאור. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר. לדעת רבים וחוגים יודעי-דבר היה מינוי זה מעין פרס על התגייסות דנקנר למען הנמרודים.
בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.
[עריכה] תקופת דנקנר
מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. מעריב ממשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות השמונים, עדיין הפער בינו לבין ידיעות אחרונות גדול מאוד.
עריכתו של דנקנר מתאפיינת בהמשך הניסיון להפוך את מעריב לעממי יותר. הידיעות החדשותיות קצרות, תמונות ותצלומים צבעוניים תופסים מקום רב, והכותרת הראשית, שפעם נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנת מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.
בדנקנר מוטחת ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורין שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמת בעטיים של אלו.
המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי מתבטאים לעתים באופן שבו מסוקרת במעריב עבודתה של הפרקליטות, ומעל דפי העיתון מרבים לתקוף את אלו המכונים "כנופיית שלטון החוק".
מעריב הונפק בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליח להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות מחזיקה עדיין קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן מחזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.
בשנות התשעים הוציאה לאור קבוצת מעריב גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך מקומונים בכל הארץ.
ביוני 2004 השיק מעריב, בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "NRG מעריב". בניגוד לאתר מעריב הקודם, NRG כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.
בעקבות אינתיפאדת אל אקצה בחר מעריב לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי מעריב חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002-2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וזכורה הסערה שחולל כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופאי להצהרה אנטישמית של מהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.
בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מספר מאמרי מערכת של דנקנר ודן מרגלית, אך דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". למרות שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתון הארץ וידיעות אחרונות שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, מעריב נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.
בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואין, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).
ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דן חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל. לאורכה של שנת 2006,ועל רקע תוצאות עיסקיות ומערכתיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות (אחדות מהן ביוזמתו ה"ספינית" של עופר נמרודי) על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העתון. ביניהם: ארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. כל המגעים היו לשווא, מה שהוסיף ותרם לתדמיתו הבעייתית של העיתון.
[עריכה] עורכים ראשיים לדורותיהם
- עזריאל קרליבך / 1948 - 1956
- אריה דיסנצ'יק / 1956 - 1974
- שלום רוזנפלד / 1974 - 1980
- שמואל שניצר / 1980 - 1985
- עידו דיסנצ'יק / 1985 - 1991
- דב יודקובסקי / 1991 - 1992
- דן מרגלית / 1992 (מרץ עד ספטמבר)
- עופר נמרודי / 1992 - 1995
- יעקב ארז / 1995 - 2002
- אמנון דנקנר / 2002 -
[עריכה] עורכי העיתון
- עורך ראשי: אמנון דנקנר
- ממלא מקום וסגן עורך ראשי: אבי בטלהיים
- ראש אגף החדשות: אורי רוזן
- עורך דעות: בן-דרור ימיני
- עורך המגזין: דדי מרקוביץ'
- עורכת עסקים: גלי כספרי
[עריכה] מבנה העיתון
בימי החול כולל מעריב את החלקים הבאים:
- חדשות.
- המגזין - דעות, בריאות, טיולים, משחקים, כתבות ומדורים.
- עסקים - המוסף הכלכלי הכולל חדשות מעולם הכלכלה והעסקים, ניתוחים ופרשנויות למתרחש בבורסות העולם ובשוק ההון.
- ספורט - חדשות הספורט.
מוספים המצורפים למעריב בימי החול:
- יום ראשון: און ליין - מוסף המחשבים והאינטרנט (בתוך גיליון "עסקים").
- יום שני: בכיף - מוסף טיולים.
- יום שלישי: עסקים - מגזין כלכלי.
- יום רביעי: סגנון.
בימי שישי כולל מעריב את החלקים הבאים:
- חדשות.
- מוסף שבת - מתמקד בפרשנות וניתוח של אקטואליה השבוע.
- מוסף עסקים - מתמקד בכתבות כלכליות-צרכניות.
- פרומו - תרבות ובידור, מדריך טלוויזיה.
- סופשבוע - המגזין השבועי, כתבות נרחבות, טורים וראיונות. במוסף נמצאים טוריהם הקבועים של אראל סג"ל, חנוך דאום ואודטה.
העיתון המקומי:
- זמן תל אביב
- זמן הדרום
- זמן מקומי
- זמן חיפה
- זמן קריות
- זמן השרון
- כל-בי
- זמן מודיעין
כתבי העת החשובים של קבוצת מעריב הם: רייטינג, "נשיונל ג'יאוגרפיק בעברית", "את", "מעריב לנוער", "מעריב לילדים", "ביג טיים", "מותק" ו"עיצוב".
[עריכה] עיתונאים וכותבים במעריב
כותבים פעילים:
- אמנון דנקנר (עורך ראשי)
- בן דרור ימיני (עורך מדור הדעות)
- דן מרגלית (פובליציסט)
- אמנון רובינשטיין (פובליציסט)
- בן כספית (פרשן מדיני, פובליציסט)
- אורי יבלונקה (כתב מדיני)
- פליקס פריש (כתב צבאי)
- משה נגבי (פרשן משפטי)
- מנחם בן (מבקר ספרות)
- חנוך דאום (כתב טורים, מתנחל דתי-לאומי מתון)
- אראל סג"ל (כותב טור הומוריסטי-פילוסופי שבועי המשלב סיפורים קצרים ודיון בענייני השעה)
- אבישי בן חיים (כתב לענייני דתיים וחרדים)
- נתן זהבי (כתב טורים ופובליציסט)
- רון עמיקם, כתב המכסה את הפועל תל אביב והנבחרת האולימפית ומנהל ארכיון סטטיסטיקות בספורט
- יואב גולן, עורך מדור הספורט
- דורון כהן, סגן עורך מדור הספורט
- יעקב זיו, ראש דסק עולם במדור הספורט
- אליענה שפר, כתבת המכסה את הפועל כפר-סבא ובני יהודה ת"א בספורט
- ערן סורוקה, כתב ה-NBA ועורך יומי בספורט
- אבי אורנן, כתב המכסה כדורסל במדור הספורט ונבחרת ישראל בכדורסל
- חגי סגל, כתב המכסה כדורסל במדור הספורט ומכבי ת"א בכדורסל
- שגיא כהן, פרשן כדורגל ומבקר מסעדות
- אודטה שוורץ, כותבת טור ביום שישי במוסף סופשבוע
- נדב איל, כתב פוליטי
- שי ודרור, כותבים טור הומוריסטי יומי בעמודי החדשות
- יובל לידור, כתב צפון
- עמיר רפפורט, כתב ופרשן צבאי
- מנחם רהט
- ג'קי חוגי, כתב ופרשן לענייני ערבים
- יואב פרומר - כתב בניו יורק
- אור הלר, כתב בצרפת ובפריז
- מרדכי חיימוביץ'
- אריק בכר
- איתמר ענבר
- דני ברגר
- אפרת זמר
- לי - אור אברבך
- מורן כץ
- אלי ברדנשטיין
- מאיר סויסה
- יהודית זילברשטיין
- אמיר מרום
- אור קשתי
- דליה מזורי
- אסף זלינגר
- אריק בנדר
- דורית גבאי
- שמעון איפרגן
- מנחם גנץ, כתב באיטליה וברומא
- דפנה ורדי, כתבת בבריטניה ובלונדון
- רועי שרון
- ליאת שלזינגר
- אילן מציק
- אירי ריקין, מבקר ספרות
- אריק גלסנר, מבקר ספרות
- פאר פרידמן, מבקר ספרות
- דנה אלעזר הלוי, עורכת המדור לספרות
- סער דיין, מבקר ספרות ומחול
כתבו במעריב:
- אפרים קישון (כתב את הטור "חד גדיא")
- טומי לפיד (עבר לפוליטיקה)
- אפרים סידון
- אמנון אברמוביץ' (התפטר כמחאה על האזנות הסתר)
- אורי אבנרי
[עריכה] קישורים חיצוניים
- NRG מעריב אתר האינטרנט של מעריב
- מעריב החזקות בע"מ, באתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב
- מעריב החזקות בע"מ, באתר TheMarker
