מתווה קלינטון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתווה קלינטון - קווים מנחים להסדר קבע בין ישראל לפלסטינים, שאותם הציע נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בסוף שנת 2000.
הרקע למתווה קלינטון היה תחילתה של אינתיפאדת אל-אקצה, כישלון השיחות שנערכו בקמפ דייוויד זמן מה קודם לכן, הבחירות המתקרבות בישראל, הסקרים שהצביעו על תבוסה אפשרית לאהוד ברק, וסיום תקופת כהונתו של קלינטון עצמו, שחפץ לסיים בהצלחה שמונה שנים של מאמצים בזירה המזרח תיכונית. ההצעה הוגשה ב-27 בדצמבר 2000, תוך הדגשה של הנשיא כי היא אינה בת שינוי וכל צד זכאי לקבלה או לדחותה בלבד, אך לא להציע לה 'תיקונים'.
מתווה קלינטון כלל ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ויתור ישראלי על ריבונות בהר הבית, אם כי הייתה אמורה להישאר בעלות סמלית ישראלית כלשהי באתר, חלוקת ירושלים והעיר העתיקה, והקמת מדינה פלסטינית עצמאית על מרבית השטחים, למעט גושי ההתיישבות הגדולים (מעלה אדומים, אריאל וגוש עציון), שיסופחו לישראל. על פי ההצעה תכלול מדינת פלסטין 95% משטח יהודה ושומרון וכ-80% מהמתנחלים ישארו בריבונות ישראל, ובתמורה ישראל תוותר על שטח מסוים בתחומי הקו הירוק.
על אף שמתווה קלינטון עמד בסתירה לעקרונות שלהם התחייב אהוד ברק במערכת הבחירות שלו, כמו שלמות ירושלים והריבונות על הר הבית, המתווה זכה לרוב גדול בממשלה, כשרק השר רוני מילוא הודיע על התפטרותו בעקבות קבלתו.
הפלסטינים השיבו למתווה קלינטון בהתחמקות, שפירושה המעשי היה סירוב. ניסיונות נוספים שנעשו בוועידה בטאבה להגיע לפשרה מוסכמת נענו בסירוב פלסטיני. בישראל טענו מתנגדיו הפוליטיים של ברק ששממשלתו חסרה רוב בציבור, בכנסת ובסקרים, ועוסקת במה שהוגדר בפיהם כ"מכירת חיסול".
מתווה קלינטון, למרות היותו קו מנחה בהצעות פשרה שונות בשנים האחרונות, אינו מחייב את ממשלות ישראל ועמד בסתירה למדיניותו של אריאל שרון, מחליפו של ברק בראשות הממשלה.
