יהודה ושומרון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהודה ושומרון, או הגדה המערבית (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, באנגלית: West Bank, בצרפתית: Cisjordanie) הם כינויים לשטח בין מדינת ישראל לממלכת ירדן הנמצא ממערב לנהר הירדן וממזרח לקו הירוק, שהוא קו הפסקת האש שנקבע ב-1949. שטח זה נכבש על ידי ירדן במלחמת העצמאות, והיה בשליטתה 18 שנה. ירדן סיפחה את השטח, ובשנות שלטונה בו הוא נחשב כחלק אינטגרלי של הממלכה. הסיפוח זכה להכרה רשמית רק של בריטניה ופקיסטן, אולם רוב מדינות העולם (ובמידה רבה גם ישראל) הכירו בו דה-פקטו.
במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל. לאחר המלחמה, החליטה ממשלת ישראל לספח את שטח מזרח ירושלים למדינת ישראל (לפי לשון החוק: להחיל את החוק המשפט והחיקוק הישראליים בשטח מזרח ירושלים), ולפיכך, על-פי החוק הישראלי, שטח מזרח ירושלים אינו כלול ב"יהודה ושומרון". בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית מזרח ירושלים נותר חלק מ"הגדה המערבית".
הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין העם הפלסטיני, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין. כיום חלק מהשטח (פירוט בהמשך) נתון לשליטה אוטונומית חלקית של הרשות הפלסטינית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
בשנות המנדט הבריטי (1918-1948), שימש הכינוי "הגדה המערבית" בהתייחס לכל השטח שממערב לנהר הירדן, עד לחוף הים התיכון. בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה" [1]. התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבים יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.
בשנים 1949 עד 1967 היה האזור בשליטת ממלכת ירדן, שהעניקה לו את השם המנהלי "הגדה המערבית" (כלומר, הגדה המערבית של נהר הירדן, בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, הגייה מקורבת: א-דפֿה-לר'רבּייה, תעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה), בעקבות קביעת קווי הפסקת האש בין ישראל וצבאות ערב. הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע לאחר מלחמת ששת הימים כדי להימנע משימוש בשם הירדני, ולאור העובדה כי מבחינה משפטית ואדמיניסטרטיבית האזור נשאר נפרד ממדינת ישראל וכפוף לממשל צבאי מיוחד (למעט השטחים שסופחו לשטח המוניציפלי של ירושלים ב-1967).
השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו-פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא: The West Bank, ולצרפתית: Cisjordanie (מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ-Transjordanie - "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו, והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.
השמות "יהודה ושומרון" הם שמות תנ"כיים לחבלי הארץ (יהודה ושומרון) שבתוכם שוכן האזור, וכך נהוג לכנותו בישראל מאז כיבושו (קודם לכן הייתה הגדרת האזורים "יהודה" ו"שומרון" שונה: כך למשל, העיר חדרה כונתה בעבר "בירת השומרון" ומושבות גוש דן כונו "מושבות יהודה"). כינוי זה מלמד על חוסר חפיפה בין המושגים הגאוגרפיים לבין השטח האמור; יריחו נמצאת בבקעת הירדן ולרוב נכללת ב"יהודה ושומרון" ואילו נטף שנמצא בהרי יהודה לרוב איננו נכלל ב"יהודה ושומרון".
הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י - "שומרון ויהודה").
במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, נשיא מצרים, אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כותב קרטר לבגין:
- "אני מאשר בזאת שמסרת לי את המידע הבא (...) בכל פסקה שבה מופיע הביטוי 'הגדה המערבית' הוא מובן ויובן על-ידי ממשלת ישראל כ'יהודה ושומרון'." [2]
בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין והמרכז. לעומת זאת, בחוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, רואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים על-כן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני).
בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".
[עריכה] אוכלוסייה
בשטח מתגוררים בהתאם להערכות הקיימות בין 1.4 לכ-2.4 מיליון פלסטינים וכ-260 אלף מתנחלים ישראלים (לא כולל מזרח ירושלים). הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה[3], והנתון הנמוך הוא תוצאה של מחקר של "מרכז בגין-סאדאת ללימודים אסטרטגיים".
[עריכה] ערים מרכזיות באזור
האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), רמאללה, בית לחם, וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון-מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטול כרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו שנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.
הערים הישראליות המרכזיות ביהודה ושומרון הן מעלה אדומים שממזרח לירושלים ואריאל.
[עריכה] המעמד הנוכחי
מאז מלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון נמצאים תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים שסופחה והוחל עליה החוק הישראלי (סיפוח שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו) נחשב האזור כשטח ב"תפיסה לוחמתית" על-פי אמנת ז'נבה הרביעית.
במסגרת הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 1993 ו־1995 והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:
- שטח A – שליטה מלאה (בטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חלק מחברון שנשאר בשליטה ישראלית מלאה).
- שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
- שטח C – שליטה ישראלית מלאה: אזורים בלתי מיושבים, היישוב היהודי בחברון והתנחלויות ישראליות (רוב השטח).
בעקבות פרוץ אינתיפדת אל-אקצה בשנת 2000, ובייחוד במבצע "חומת מגן" בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שנסוגו מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.
בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה, מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת לאורך הקו הירוק, ובחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "the hill country of Samaria and Judea", החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, חלק II, גבולות: המדינה הערבית.
- ^ הנוסח האנגלי המקורי: "I hereby acknowledge that you have informed me as follows (...) In each paragraph in which the expression 'West Bank' appears it is being, and will be, understood by the Government of Israel as Judea and Samaria." (ראו חליפת המכתבים המלאה באתר הספרייה ע"ש ג'ימי קרטר.)
- ^ הנתון מצוטט באתר "מרכז המידע הלאומי הפלסטיני" של הרשות הפלסטינית, נכון ל-31/12/2005 (בערבית) [1]. בדף המקביל באנגלית [2] מופיע נתון גבוה יותר: 2,568,149 בהתייחס לסוף שנת 2005.
