נורוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נורוז (בפרסית: نو روز - "יום חדש") הוא שמו של ראש השנה וחג האביב הפרסי.

נורוז הוא היום הראשון בלוח השנה הפרסי המסורתי, שאחת הגרסאות שלו משמשת באופן רשמי באיארן. זהו חג דתי זורואסטרי, ועל כן הוא נחוג בעדות זורואסטריות ברחבי העולם, אם כי המועד עשוי להשתנות לפי גרסת לוח השנה המקובלת בכל עדה ועדה. באיראן מצוין הנורוז ב-20 או ב-21 במרץ (יום השתוות היום והלילה באביב), וזה, ככל הנראה, היה גם מועד החג המקורי. באיראן חוגגים את נורוז גם מוסלמים רבים, אף כי אנשי הדת המוסלמים אינם רואים זאת בעין יפה. בראייתם זהו חג פגאני, שנחוג בתקופה ה"חשוכה" טרם קבלת האסלאם בפרס.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 החגיגות בקרב הכורדים 2 מסורות, טקסים וחגיגות 3 הנורוז בין הסונים לשיעים

[עריכה] היסטוריה

עד למאה הראשונה לפני הספירה צויין חילוף השנים ביום הארוך בשנה, בקיץ, שצויין בחגיגות קציר גדולות. תחת שלטון שושלת אחמניד (בשנים 300-770 לפני הספירה, לערך) הפך יום נקודת השוויון באביב ליום תחילת השנה. באיראן ובאפגניסטן מחשבים אסטרונומים גם בימינו אלה את הדקה המדויקת של רגע השיווי. באיראן מקובל ביום זה לגבות את הזכאת - המס המוסלמי המיועד לצדקה.

בלוח השנה הפרסי המקובל באיראן אין כללים לעיבור השנה, ולפיכך אין שיטה לחישוב המועד המדויק של החג נורוז. מקובל לחשב את השעה המדויקת של ההשתוות האביבית (השעה שבה השמש נמצאת בזנית מעל קו המשווה), ואת שעת הצהריים האסטרונומית בטהראן (כלומר השעה שבה השמש נצפית בשיא גובהה בטהראן ביום ההשתוות האביבית). אם שעת ההשתוות האביבית קודמת לשעת הצהריים בטהראן, מוכרז היום כיומו הראשון של החג, אם היא חלה אחרי שעת הצהריים, דוחים את החג למחרת.

במהלך השנים היה נורוז החג האזרחי החשוב ביותר בפרס, וגם ברבים ממחוזות האימפריה העותמאנית נחשב לחג רשמי. היה זה חג עממי שבו נערכו תחרויות רכיבה וחגיגות ציבוריות בכיכרות וברחובות. על פי המסורת הזורואסטית שרואה קדושה באש, נהוג עד היום להבעיר מדורות ביום זה, ולקיים סביבן טקסים שונים םשמקורם בדת הזורואסטרית.

באיראן ובקרב הכורדים בעיראק נשמר צביונו של החג עד היום. כהכנה לפרק החיים החדש לובשים בגדים חדשים, וכאות לסיומו של החורף מדליקים אש, קופצים מעליה, רוקדים ושרים. אצל הכורדים מכינות הנשים סעודה חגיגית וקרובים וחברים מטיילים יחדיו לפארקים ואתרי טיול. להקות של נגנים מופיעות בשירים מסורתיים, בשירי אהבה ובשירים פוליטיים.

גם בלוח השנה הבהאי מציינים את נורוז כראש השנה, אם כי לוח השנה שלהם שונה מלוח השנה הפרסי המסורתי.

[עריכה] החגיגות בקרב הכורדים

עם תפוצת הרעיונות הלאומיים במאה העשרים לבש החג בהדרגה משמעות פוליטית בקרב הכורדים. בניגוד לאיראנים מציינים הכורדים את החג תמיד ב-21 במרץ כסמל להתנגדותם המוצלחת לדיכויים. במרכז רעיון זה ניצבות האגדות על הטיראן צוחאק (או דאחאק) ומשעבדו הנפח קאווה. את אחת הגרסאות המוכרות ביותר מוסר המשורר הפרסי פירדוסי (940 לערך עד 1020/26) בספרו שאה-נאמה (ספר המלך):

	"בזמנים המיתולוגיים שלט על ארץ איראן הטיראן האשורי האכזר דאחאק, שמבין כתפיו צמחו שני נחשים שאותם האכיל מדי יום בשני מוחות של ילדים. הנפח קאווה כבר איבד שישה עשר מילדיו כאשר הוטל עליו להקריב גם את בנו האחרון. ביחד עם הנסיך פרידון בא אל הארמון בראש קהל זועם, שם תפסו את דאחאק, כלאוהו בשלשלאות ואקווה ריתך אותו לסלע."

בגרסאות הכורדיות אין לרוב איזכור לנסיך. קאווה הורג את דאחאק לבד עם הקהל. מתוך שמחה מציתים האנשים אש במטרה להפיץ את הבשורה לארץ כולה. לפי המסורת האירוע הזה התרחב בשנת 612 לפני הספירה, דהיינו בשנת נצחון מדי על אשור ליד נינוה.

בתורכיה ובסוריה אסרו במשך תקופה ממושכת על חגיגות נורוז. בתורכיה נהרגו בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים מאות אנשים כאשר הצבא ירה אל הקהל החוגג בערים הכורדיות. מאז שנת 1994 נחשב נורוז בתורכיה לחג תורכי עתיק ומצוין באופן ממלכתי, אך מבלי השתתפתות האופוזיציה הכורדית.

[עריכה] מסורות, טקסים וחגיגות

בתרגום מילולי פירוש המילה נורוז הוא "יום חדש" והוא מצוין ביום תחילת האביב, ה-21 במרץ. החלק המרכזי בחג הוא הכנת "שבעת הסמ"כים", שהם שבעה מאכלים ששמם בפרסית מתחיל באות סמ"ך ואשר משמשים בארוחת החג, וכן משקה השנה החדשה, המוכן משבעה פירות. שבעת המאכלים מסמלים את שבע המעלות של הזורואסטרים, ועורכים אותם על שולחן ביחד עם ראי, דג במים, נרות וספר קדוש (אצל מוסלמים הקוראן, אצל נוצרים התנ"ך ואצל הזורואסטרים ספר אווסטה או תמונה של זרתוסטרא).

בערב שלפני יום הרביעי האחרון לפני נורוז מדליקים את "אש יום רביעי" (צ'חר שנב-ה סורי).

כיום מציינים את נורוז באופן רשמי במדינות מרכז אסיה כמו איראן, אפגניסטאן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אזרבייג'ן, אוזבקיסטן (יומיים), טורקמניסטן, תורכיה ובאורח חלקי ולא רשמי בפקיסטאן ובהודו. כן מציינים אותו המיעוטים התורכים-עותמאנים בבלקן.

לפני תיקוני לוח השנה שערך עומר ח'יאם בשנת 1070 צוין נורוז בין סוף פברואר לסוף מרץ במשך כ-40 יום.

[עריכה] הנורוז בין הסונים לשיעים

המשכם של התושבים שהיו בשליטה פרסית לחגוג את חג הנורוז הזורואסטרי גם לאחר התאסלמותם גרמה למבוכה רבה בקרב חכמי ההלכה. מחד חכמי בהלכה השיעים היו מעוניינים לאסלם את החג עוד בשלב מוקדם בהיסטוריה המוסלמית, זאת לאור הבנתם כי הם אינם יכולים לאסור את קיום החג בגלל תפוצתו הרבה בקרב הפרסים, לאור ההתנגדות העממית הרחבה לאיסור הדתי. מאידך, עבור חכמי הלכה פרסים רבים החג סימל את האופי התרבותי המיוחד להם שהבדיל אותם מהתרבות הערבית, זאת לאור המאבק התרבותי שהתנהל בין הערבים ובין הפרסים עוד בראשית ימי האסלאם. לפיכך, ניסו חכמי הלכה שיעים להעניק לגיטימציה דתית לחג. כדי להשיג את המטרה הזאת, גויסו מסורות דתיות רבות על שם האימאם ג'עפר א-צאדק הקושרות את החג עם מצוות דתיות שקויימו בשני החגים המוסלמים (עיד אל-פיטר וחג הקורבן) ובתפילת יום השישי על מנת להראות שהוא חג מוסלמי שאינו קשור לדת הזורואסטרית. בנוסף, רצו חכמי ההלכה השיעים לעצב מחדש את הטקסים הדתיים על מנת לקרב אותם לדת המוסלמית ולנתק אותם מהמורשת הזוראוסטרית. חכמי הדת הסונים, לעומת זאת, במקביל ראו בנסיון מתן הלגיטימציה דתית לחג ועיצובו מחדש על ידי השיעים, חידוש דתי בלתי רצוי (בִדְעה סיאאה) בשל זיקת החג לעקרון הדואליזם והדת הזורואסטרית שלא תאמו את התפיסה המונותיאיסטית (תווחיד) באסלאם. עמדתם נגד עריכת הטקס הוחמרה בייחוד על רקע העימותים הפוליטיים והחברתיים בין השיעים לבין הסונים, שבהם האשימו הסונים את השיעים בהתנהגות לא אסלאמית, תוך הדגשת חגיגת הנורוז על ידי השיעים. הסונים ניצלו האשמה זו על מנת להרחיק את השיעים מכלל הקהילה המוסלמית וכדי לתת צידוק דתי למלחמה נגדם. למרות התנגדות הסונים לעריכת החג היו סונים רבים שקיימו את החג בפרס בגלל השפעת הלחץ החברתי הפרסי עליהם; כמו כן נפוץ החג בקרב העמים הכורדים והתורכים בגלל שתרבותם הושפעה מהתרבות הפרסית. לכן עוד מימי האימפריה העות'מאנית היה ניסיון מצד חכמי הלכה סונים ממוצא תורכי וכורדי להעניק לגיטימציה דתית לעריכת הטקס.