סונטה (מוזיקה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
במוזיקה, סונטה היא מבנה של יצירה מוזיקלית. משמעות השם "מנוגנת" - באיטלקית Sonata. השם ניתן לאורך השנים ליצירות מוזיקליות רבות בז'אנרים שונים, אך לקראת סוף המאה השמונה עשרה ניתן ליצירה במבנה הידוע כיום כ"צורת סונטה".
תוכן עניינים |
[עריכה] צורת סונטה
סונטה היא צורה קבועה, והקבוע בה הוא בדרך כלל פרקה הראשון של היצירה הבנוי משלושה חלקים:
- אקספוזיציה
- פיתוח
- רפריזה-מחזר
[עריכה] האקספוזיציה:
- הצגת הנושא הראשון.
- גשר.
- הצגת הנושא השני.
- קבוצת סיום
[עריכה] הפיתוח
בפיתוח משתמש המלחין בשני הנושאים שהציג באקספוזיציה. הוא מפתח אותם ולעתים אף משלב ביניהם. בדר"כ מתמקד המלחין בנושא השני.
[עריכה] רפריזה-מחזר
במחזר הנושא ה-1 מנוגן כבהתחלה. בגשר לא מתבצעת המודולציה בין הסולם המקורי לסולם בסונטה מינורית הדומיננטה ובסונטה מז'ורית למינור המקביל. וכך יוצא שהנושא ה-2 מופיע בסולם המקורי של הפרק. [נורית]
רוב הסונטות הן בעלות 3 פרקים: הראשון מהיר ובצורה הנ"ל מהיר, השני איטי ולרוב בצורה של A-B-A, והשלישי שוב מהיר, בצורה הנ"ל או בצורת רונדו (A-B-A-C-A-D וכ'ו).
[עריכה] שאר הפרקים
הפרק השני בסונטה יהיה בדרך כלל פרק איטי: אנדנטה, אדאג'ו או לארגו. הפרק השלישי יהיה ריקודי באופיו: מינואט או סקרצו. הפרק הרביעי והאחרון יהיה מהיר: רונדו או רונדו סונטה או קטע מהיר אחר.
[עריכה] התפתחות הסונטה
ראשיתה של צורת הסונטה בתקופת הבארוק, אך היא התעצבה לצורה המוכרת לנו כיום בידי המלחין קארל פיליפ עמנואל באך (בנו של יוהן סבסטיאן באך) בתחילתה של התקופה הקלאסית. המלחין הראשון שהירבה להשתמש בסונטות היה המלחין המשמעותי בעיצוב התקופה הקלאסית - יוזף היידן, שכתב בצורת הסונטה את רוב הסימפוניות שלו. בהשפעת היידן נכתבו רוב היצירות בתקופה הקלאסית כסונטות. רביעיות מיתרים, יצירות לפסנתר סולו, סימפוניות - נכתבו כולן כסונטות. הסימפוניה היא יוצאת הדופן היחידה מבחינה מבנית שכן רוב הסימפוניות בתקופה הקלאסית כללו ארבעה פרקים ולא שלושה כמו יצירות אחרות הכתובות בצורת הסונטה.
בתקופה הרומנטית התערערה הדומיננטיות של צורת הסונטה ומלחינים פיתחו צורות אחרות לארגון יצירותיהם, וכמו כן פותחה צורת הסונטה והשתנתה. כחלק מהתפתחות זו ראוי לציין סימפוניות בעלות חמישה פרקים (כמו הסימפוניה הפנטסטית של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז).
