סיעת הצבא האדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בארגון טרור שמאלני בגרמניה. לערך העוסק בארגון טרור שמאלני יפני, ראו הצבא האדום היפני.

סמל הארגון

סיעת הצבא האדום הידועה גם בכינוי כנופיית באדר-מיינהוף הייתה ארגון טרור שמאלני רדיקלי בגרמניה שפעל משנות השבעים ועד 1998. ביצע רציחות רבות של בכירי ממשל וגרם למשבר לאומי בגרמניה בסתיו 1977. למרות שמקובל לחשוב ששניים מחברי הארגון השתתפו בחטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה, מדובר בטעות נפוצה, כיוון שאותם אנשים השתייכו לארגון מחתרתי אחר, שמקורו בגרמניה, "תאי המהפכה" שמו.

[עריכה] שורשי הארגון

ב־2 ביוני 1967 אירעו בגרמניה מהומות סטודנטים, שהגיעו לשיא עם ביקורו של השאה מוחמד רזה פהלווי בברלין. לאחר שביקר באופרה התלקחו התנגשויות בין סטודנטים לכוחות משטרה, ואדם בשם בנו אונסבורג, נורה למוות בידי המשטרה הגרמנית.

התנגדות ליד הקשה של המשטרה, יחד עם התנגדות למלחמת וייטנאם, הביאו את תורבאלד פרול, הורסט שונליין, גודרון אנסלין ואנדראס באדר להתלכד לקבוצה. הם החליטו להצית אש בחנויות כלבו, ונעצרו בפרנקפורט ב־2 באפריל 1968. בעת משפטם, פרסמה העיתונאית אולריקה מיינהוף כתבות אוהדות אודותיהם במגזין Konkret. במאי 1970 היא הצטרפה לארגון כחברה פעילה.

ב־11 באפריל, 1968, נורה בראשו רודי דוטשקה, מנהיג מהומות הסטודנטים, בידי מתנקש שנשא כותרות עיתוני ימין כ"בילד צייטונג" מבית אקסל שפרינגר שקראו לפגוע בדוטשקה. אירוע זה הפך את אימפריית העיתונות של שפרינגר למטרה למחאות השמאל והסטודנטים.

[עריכה] אידאולוגיה

סיעת הצבא האדום היה ארגון בעל צביון מרקסיסטי. הארגון הגדיר את עצמו כארגון "גרילה אורבנית" אשר יפגע במטרות נבחרות המייצגות בעיניו את הממשל "החולה" בגרמניה ובכך ליצור מהפכה עולמית כוללת.

ארגוני "גרילה אורבנית" רבים היו קמים בשנים אלה, כגון הבריגדות האדומות באיטליה, תנועת ה-2 ביוני (מחתרת גרמנית אלימה בעלת קשר לבאדר מיינהוף, אך אנרכיסטית יותר ממרקסיסטית), הצבא האדום היפני, GRAPO בספרד ועוד.

הארגון תמך בארגונים כ"הפנתרים השחורים" בקליפורניה, "הארגון לשחרור פלסטין" על כל פלגיו, "מחתרת החזאים" בארצות הברית וכמובן ב"וייטקונג" והתנגד נחרצות לתוקפנות של ארצות הברית והאימפריאליזם כלפי ויאטנם.

[עריכה] אנדריאס באדר וגודרון אנסלין

גודרון אנסלין, סטונדטית גרמניה, נכדה רחוקה של הפילוסוף הגרמני הגל ואנדריאס באדר, היוו את ההנהגה והגרעין הקשה של הארגון.

גודרון אנסלין, הייתה המנהיגה האמיתית של באדר מיינהוף (ולא אולריקה מיינהוף כפי שסבורים רבים). אנסלין הייתה סטודנטית בגרמניה של שנות ה-60 והרבתה לעסוק בפעילות פוליטית.

ב־1967 פגשה את מי שעתיד להיות בן זוגה וראש הארגון, אנדריאס באדר, שניהם חברו לתורבאלד פרול, והורסט שונליין והציתו חנויות כלבו בפרנקפורט ב־1967, על כך הורשעו ונאסרו אולם שוחררו על תנאי לאחר שנה.

גודרון, באדר ופרול נמלטו לצרפת כפליטים לאחר ש"התנאי הופר". מאוחר יותר הסכימו להצטרף לארגון "הגרילה האורבנית" שהוקם על ידי עורך הדין הגרמני הורסט מאהלר, "סיעת הצבא האדום" לימים בעל הכינוי "כנופיית באדר-מיינהוף".

אנסלין נעצרה ב־1972 בהמבורג ונאסרה. היא מתה ב־18 באוקטובר 1977 במה שנקרא "ליל המוות". נסיבות מותה מעורפלות עקב העובדה שגורמי הביטחון הגרמנים טוענים שהיא תלתה את עצמה בעוד ששמועות אחרות מספרות שהיא נרצחה.

אנדריאס באדר, היה המנהיג השני של כנופיית באדר מיינהוף לצד גודרון אנסלין בת זוגתו. כבר בשנות ה־60 המאוחרות באדר נמשך לפעילות סטודנטית מהפכנית בשל הריגוש הגבוה והפוטנציאל לאלימות. בפעולת עזרה נועזת של העיתונאית אולריקה מיינהוף, באדר נמלט ממעצר ב־1970 ובילה את השנתיים הבאות בשדידת בנקים ופיצוץ בניינים. הוא נלכד ב־1972 יחד עם יאן-קארל ראפסה והולגר מיינס בתקרית ירי בפרנקפורט. בדומה לאנסלין, גם באדר הורשע בעבירות חמורות, ביניהם פגיעה בזדון, שוד ורצח. אף הוא מת ב"ליל המוות" ונסיבות מותו נותרו מעורפלות.

[עריכה] פעילים נוספים

עורך הדין הורסט מאהלר, נחשב למקים הארגון. מאהלר שאף ליישם את התאוריות המרקסיסטיות שלו על ידי הקמת קבוצת מחתרת מיליטנטית שתיצור מהפכה כלל עולמית. בכלא, חיבר מאהלר את המניספט של סיעת הצבא האדום, לכשפורסם, חברי הקבוצה האחרים התכחשו אליו וסילקו את מאהלר מהקבוצה שהוא למעשה הקים.

בשנת 1975, הקבוצה חטפה בכיר ציבור ברלינאי בשם פיטר לורנץ. הארגון תבע את שיחרורם של מספר חברים, ביניהם מאהלר. התביעות נענו, אך מאהלר סירב להשתחרר. מאהלר שוחרר מהכלא בשנות ה־80 ושינה את עמדותיו הפוליטיות מן הקצה אל הקצה.

ב־2005 מאהלר הקים ארגון נאו פשיסטי גדול בגרמניה, הוא כתב מספר מאמרים בנושא אנטישמיות והכחשת שואה ואף התראיין למיני סדרה שעסקה באנטישמיות בטלוויזיה הישראלית ("אנטישמיות - לא מה שחשבת"). בריאיון לא הועלה זכר לעברו השמאלני של מאהלר.

אולריקה מיינהוף הייתה עיתונאית גרמניה, עורכת עיתון הסטודנטים השמאלי Konkert, היא הייתה נשואה ואם לשניים, בעלת קריירה משגשגת וכוח משפיע ביותר בתקשורת השמאלנית בגרמניה של אותה תקופה. מיינהוף עזבה את בעלה בסוף שנות השישים והחלה מתקרבת יותר ויותר לחוגים קיצוניים. במאי 1970, היא לקחה חלק בפעולת השחרור של אנדריאס באדר וככל הנראה כך נטבע הכינוי כנופיית באדר מיינהוף, למרות זאת, כאמור, מיינהוף לא הייתה מנהיגת הארגון. מיינהוף אף היא, נטלה חלק בפעולות הסוערות של הקבוצות בשנות ה־70 המוקדמות ונעצרה ב־15 ביוני 1972. בכלא מיינהוף נפלה להתקפי חרדה ודיכאונות עמוקים, שאר חברי הכנופיה החרימו אותה. היא נמצאה מתה בתאה ב־9 במאי 1976, למרות שיש כאלו שסבורים שהיא חוסלה על ידי כוחות הביטחון הגרמנים.

יאן-קרל ראספה, צעיר מזרח ברלינאי, עבר למערב ברלין ב1961 ונשאר שם אצל קרובים. ראספה היה אחד ממקימי Kommune II (שהפכה מאוחר יותר ל-I), אותה קומונה ניסיונית ידועה לשמצה שדגלה בשילוב מוזר של אידאולוגיה מאואיסטית ואהבה חופשית . ראספה למעשה הפך שותף בבאדר מיינהוף מאז פעולת השחרור של אנדריאס באדר. ראספה נלכד על ידי המשטרה בתקרית הירי בפרנקפורט יחד עם אנדריאס באדר והולגר מיינס. ראספה הושלך לכלא וב1976 הורשע בכל העבירות שיוחסו לו. ב־18 באוקטובר 1977, היווה ראספה את הצלע השלישית ב"ליל המוות" ומת, גם גורלו האמיתי של ראספה הוא לוט בערפל.

פטרה שלם, מעצבת שיער מברלין שהצטרפה לארגון ביחד עם בן זוגה מנפרד גרסהוף. שלם נהרגה בתקרית ירי עם משטרת המבורג. מותה גרר סערה ציבורית גדולה בכל רחבי גרמניה, גרמנים רבים הזדעזעו לשמוע ש"מעצבת שיער חפה מפשע" נרצחה בידי המשטרה.

[עריכה] פעולות חשובות

ב־2 באפריל 1967 אנדריאס באדר, גודרון אנסלין, תורבאלד פרול והורסט שונליין הציתו חנויות כלבו בפרנקפורט.

בדצמבר 1969 החליט עורך הדין הורסט מאהלר להקים ארגון טרור הדומה באופיו לארגון טופמרוס מאורוגוואי.

ב־14 במאי 1970 שוחרר אנדריאס באדר מאחזקת משטרתית.

ב־8 ביוני 1970, יצא הארגון בשתי קבוצות נפרדות לירדן דרך מזרח ברלין על מנת לעבור הכשרה במחנה אימונים פלסטיני. בירדן עברו הטרוריסטים הטריים אימונים בתפעול נשק, תפעול רימוני יד ושאר אימוני שדה. לאחר חודשיים, נמאס לפלסטינים מהאורחים המפונקים וחסרי הכבוד שלהם והם שלחו אותם בחזרה לברלין.

בשנת 1972, נעצרו גודרון אנסלין, אולריקה מיינהוף, אנדריאס באדר ועוד מספר פעילים בארגון.

ב־24 באפריל 1975, השתלטו שישה מחברי הארגון על השגרירות הגרמנית בשטוקהולם והחזיקו בכ־11 בני ערובה. המשטרה השתלטה במהירות על חלק מן הבניין. החוטפים ציוו עליהם לעזוב ולא: יוציאו להורג את איש הצבא סגן קולונל בארון אנדריאס פון מירצ'באך. המשטרה סירבה, והטרוריסטים חיסלו את מירצ'באך באכזריות, השוטרים עזבו בחוסר ברירה. מאוחר יותר מילכדו הטרוריסטים את הבניין במטען TNT והזמינו את סוכנות העיתונאות הגרמנית בכדי למנות את דרישותיהם. התגובות לדירשתם לשחרר את כל חברי הארגון הכלואים, הביאו לוויכוחים שהובילו לקורבן נוסף: ד"ר היינז הילגרט נורה והושלך מהחלון.

קצת לפני חצות, קצר באחד הכבלים גרם למטען ה־TNT להתפוצץ. אולריך ווסל נהרג מיד, אך כל שאר הטרוריסטים והשבויים שרדו, כמעט כולם עם פציעות קשות. כל הטרוריסטים נכלאו ללא קרב. ככל הנראה, מרבית הטרוריסטים היו שייכים למה שנקרא "הדור השני של סיעת הצבא האדום" שהוקם על מנת לשחרר את הדור הראשון מבתי הסוהר.

ב־22 ביוני 1976, נחטף מטוס של חברת התעופה אייר פראנס בטיסה מתל אביב לפריז והונחת באנטבה שבאוגנדה הידידותית לטרור. החטיפה בוצעה על ידי טרוריסטים אירופאים וערבים ועל פי טענות מסוימות הונהגה על ידי הטרוריסט הבינלאומי איליץ' רמירז סנשז (המכונה "קרלוס") ושני טרוריסטים חברי תאים מהפכניים, קולגות של סיעת הצבא האדום. החוטפים דרשו את שיחרורם של אסירים המוחזקים בישראל, בקניה, בצרפת, בשווייץ ובגרמניה.

המטוס חולץ בפעולה נועזת של כוח צה"ל בפיקודו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג מאש של חייל אוגנדי. למרות מותו של נתניהו המבצע שנקרא מאז: מבצע יונתן, הוכתר כהצלחה, מאחר שרובם המכריע של החטופים ניצלו. רוב הטרוריסטים חוסלו במהלך החילוץ.

ב־1977, חטף הארגון את התעשיין, נשיא איגוד העובדים הגרמני (וקצין האס-אס לשעבר) האנס-מרטין שלייר, בתמורה דרשו החוטפים את שחרורים של אסירי הארגון. לאחר תקופה קצרה, חוסל שלייר ונמצא מת על ידי המשטרה.

ב־13 באוקטובר 1977, נחטף מטוס בואינג 737 של חברת התעופה לופטהנזה על ידי פלסטינים בדרך מפלמה דה מיורקה לפרנקפורט. רוב הנוסעים במטוס היו תיירים גרמנים. ביחד עם הצוות מספר השבויים היה 91. נתיב המטוס הוסה לרומא ומשם למפרץ הפרסי. לאחר ארבעה ימים של תהפוכות, הונחת לבסוף המטוס במוגדישו שבסומליה. הטרוריסטים דרשו כי הממשלה הגרמנית תטיס את באדר ואת שאר חברי הארגון הכלואים בגרמניה למוגדישו או שהם יפוצצו את המטוס. בחסות החשיכה של ה־17 באוקטובר, נשלחה יחידת הקומנדו המיוחדת למלחמה בטרור GSG-9. הם נחתו במוגדישו בחשאי ולאחר שעה של הכנות, פרצו למטוס והצליחו להשתלט עליו. שלושה טרוריסטים נהרגו, הרביעי נפצע קשה. על פי הגרסה הרשמית, אנדריאס באדר,גודרון אנסלין ויאן-קרל ראספה שמעו על כישלון החטיפה והתאבדו בכלא.

ב־1 בדצמבר 1994, אירמגרד מולר, ניצולת "ליל המוות", השתחררה מהכלא בתור האישה שריצתה הכי הרבה שנות מאסר בתולדות גרמניה. בשל גילה ומצבה הבריאותי הקשה, המדינה לא מכירה בה עוד כ"איום על החברה". ב־1972, הייתה זו מולר שהובילה מכונית תופת אל תוך בסיס צבא אמריקאי בהיידלברג והרגה שלושה אנשים.

ב־1998 התפרקה "סיעת הצבא האדום" באופן רשמי.

[עריכה] ליל המוות

על פי הרשויות הגרמניות, אנדריאס באדר, גודרון אנסלין ויאן-קרל ראספה התאבדו בכלא סטמהיים מוקדם בבוקר של ה־18 באוקטובר 1977. ניסיון ההתאבדות של הצלע הרביעית, אירמגרד מולר, חברת הארגון, נכשל והיא שרדה.

תאי המעצר של סיעת הצבא האדום תוארו במשך השנים הקודמות כמקומות המאובטחים ביותר בעולם. העיתונים היו מלאים בתיאורים על עורכי הדין של הקבוצה שעברו חיפושים גופניים בני כמעט שעה לפני שיכלו לבקר את לקוחותיהם. לכן, כאשר הוכרז על כך שבאדר וראספה ירו בעצמם בעזרת אקדחים שהצליחו להבריח לתאיהם, לאחר שהאזינו לכישלון החטיפה במוגדישו במכשירי הרדיו שהצליחו להבריח לתאיהם ותקשרו זה עם זה באמצעות מערכת טלפונים סודית ומתוחכמת, הדבר גרם לפקפוקים רבים, בעיקר בשמאל הגרמני, בקשר לגרסה הרשמית, ולחשד לרציחתם על ידי כוחות הביטחון.

[עריכה] תאוריה וביקורת

על הארגון ועל שכמותו, כמו אז גם עכשיו, קיימת ביקורת מימין ומשמאל. ליברלים רבים בעולם המערבי גינו את הארגון אין סוף פעמים, גם בימין העולמי נוטים לרוב להציג את הארגון בתור "השמאל הקיצוני שפוגע בחפים מפשע". בקרב הציבור בישראל הארגון שנוא במיוחד, בעיקר בשל העובדה ששיתף פעולה עם אש"ף ועם טרוריסטים ערביים אחרים. בזירה הרדיקלית הדעות חלוקות, מרקסיסטים רבים סולדים מהארגון ומפעולותיו, הוגים אנרכיסטים שונים התייחסו אל הארגון ודומיו כפי שהם מתייחסים לברית המועצות ולסטאליניזם. מאמרים, ספרים, עבודות חקר אקדמאיות וסרטים דוקומנטריים רבים דנו בשאלת באדר מיינהוף. היסטוריונים הגדירו את התלקחות הארגון והטרור בגרמניה בכלל, כ"המשך ברור למתירנות הרדיקלית של שנות השישים, להפגנות הסטודנטים ברחבי העולם ולמצב הפוליטי הרגיש בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה". על פי הסטטיסטיקה קיים קומץ קטן מאוד של אנשים המעידים על עצמם שהם מזדהים עם מטרות הארגון.

[עריכה] באדר מיינהוף באמנות

בשנות התשעים החל להתעורר גל "נוסטלגיה" מסוים, בעיקר בגרמניה, לכל מה שקשור לבאדר מיינהוף.

ב־1977, הופיעה להקת הפאנק האנגלית הקלאש בקונצרט שאורגן על ידי הליגה האנטי-נאצית בבריטניה. ג'ו סטרומר, סולן וגיטריסט הלהקה, הופיע כשהוא לובש חולצה עם הסמל של סיעת הצבא האדום והבריגדות האדומות. העניין עורר סערה קלה, אך סטרומר טען כי הוא אינו מזדהה עם טרור, אך חשוב לו לעורר מודעות לקיומן של הקבוצות הנ"ל. סטרומר בהחלט הזדהה פעמים רבות עם מאבקים לשחרור לאומי ברחבי העולם. ללהקת קברט וולטייר יש קטע העוסק בבאדר מיינהוף בתקליטור הנקרא Live at the YMCA משנת 1979. ב־1995, מוזיקאי האינדי לוק היינס שיחרר אלבום קונספט שלם העוסק בבאדר מיינהוף.

ב־2004, יצא הסרט Raspberry Reich של במאי הקולנוע הקנדי ברוס לה ברוס, הסרט הוגדר על ידי מבקרים כ"סרט פורנו טרוריסטי" והוא שואב המון השראה, שלא לומר יותר מידי, ממעלליה של הקבוצה. הסרט הוקרן בפסטיבל סאנדנס ובעוד פסטיבלי קולנוע הומוסקסואלים נוספים ברחבי העולם.

ב־2007, צלקות מהעבר: בריגיטה מונהאופט, אחת ממנהיגות "סיעת הצבא האדום" - ארגון טרור שמאלני קיצוני שנודע בכינויות "כנופיית באדר-מיינהוף" - יצאה היום (א') מהכלא, 24 שנים לאחר שהושמה מאחורי סורג ובריח באשמת רצח וסיוע לרצח. היא תהיה כעת משוחררת על תנאי לתקופה של חמש שנים.

מונהאופט נעצרה בשנת 1982 והורשעה במעורבות בתשעה מעשי רצח, ביניהם של תובע כללי במערב גרמניה, בנקאי מפורסם וראש פדרציית המעסיקים. בבית המשפט סופר כיצד ירתה בבנקאי שלוש פעמים כשהתנגד לחוטפיו ב-1977. מונהאופט הורשעה גם בגין התקפות טרור שונות, ובית המשפט דן אותה לחמישה מאסרי עולם.

בחודש שעבר פסק בית משפט בשטוטגרט כי האישה בת ה-57, שבעבר נחשבה לפעילת טרור מסוכנת, אינה מהווה עוד סיכון וקיבל את בקשתה לשחרור מוקדם. הבקשה אושרה משום שריצתה את תקופת המינימום שנפסקה לה - 24 שנות מאסר. הפסיקה עוררה סערה בגרמניה משום שבבית המשפט צויין כי עד היום לא הביעה מונהאופט חרטה על מעשיה - גם אם הכירה בכאב קורבנותיה והבהירה כי בעיניה אין עוד טעם למאבק מזוין בשלטונות.

שיחרורה מהכלא של מונהאופט, ובקשת החנינה שהגיש חבר אחר בארגון - כריסטיאן קלאר - פתחו מחדש את הפצעים שכבר הגלידו מהשנים הסוערות שעברו על גרמניה בשלהי המאה שעבר, כשעוד הייתה מחולקת בין מזרח ומערב.

מונהאופט הייתה ממנהיגות "כנופיית באדר-מיינהוף" לאחר לכידתם של דור המייסדים - אנדראס באדר ואולריקה מיינהוף. הצעירים בני מעמד הביניים בעלי ההשקפות השמאלניות, עלו מתוך תנועות הסטודנטים שהתנגדו למלחמת וייטנאם והשליטה האמריקנית על מערב אירופה בתקופת המלחמה הקרה. הם הגדירו את עצמם "לוחמי גרילה עירוניים" ושאבו השראה מארגוני הטרור השמאלניים בדרום אמריקה במה שהגדירו מאבק נגד האימפריאליזם והקפיטליזם העושק של ארצות הברית. מסע הטרור שלהם נמשך 22 שנה וקטל 34 בני אדם. שיא פעילותם, בספטמבר 1977, היה חטיפת מיקוח של ראש פדרציית המעסיקים הגרמנית, האנס מרטין שלייר, במטרה להביא לשיחרורו של באדר ואחרים שנכלאו. כשהקנצלר הלמוט שמידט סרב לשחרר את באדר מהכלא, חטפו מחבלים ערבים מטוס "לופטהנזה" עם 86 נוסעים למוגדישו, בירת סומליה. אנשי קומנדו גרמניה שפרצו למטוס הרגו שלושה מהחוטפים. למחרת נמצאו באדר ועמיתיו תלויים בתאם בכלא. גם מיינהוף נמצאה מתה בתאה מאוחר יותר.

בשנת 1992 הכריז הארגון כי הוא נוטש את המאבק האלים ובשנת 1998 הודיע על התפרקותו, החלטה שעל פי הדיווח מונהאופט תמכה בה.