סרגיי רחמנינוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

סרגיי רחמנינוב

סרגיי רחמנינוב (1 באפריל 1873 - 28 במרץ 1943) היה אחד הפסנתרנים הגדולים של המאה ה-20, וגם אחד המלחינים הגדולים של המסורת הרומנטית הרוסית, שנציגיה המובהקים הם צ'ייקובסקי ורימסקי-קורסקוב.

משפחתו העשירה של רחמנינוב ירדה מנכסיה בשל פזרנותו של אביו, ולאחר זמן נפרדו הוריו. ב-1885, לאחר שלמד זמן-מה בקונסרבטוריון סנקט פטרבורג, נשלח רחמנינוב ללמוד פסנתר אצל המורה המחמיר ניקולאי זברב, שדרש כי הנער יתחיל להתאמן בנגינה בשש בבוקר. רחמנינוב התגורר בביתו של זברב, ובמפגשים שנערכו שם בימי ראשון אחר-הצהריים הזדמן לו להכיר מוזיקאים מרשימים כדוגמת אנטון רובינשטיין, אנטון ארנסקי, וחשוב מכול - צ'ייקובסקי.

ב-1888 החל רחמנינוב ללמוד הלחנה אצל טנייב וארנסקי, והחשיבות הגוברת שייחס להלחנה גרמה לקרע ביחסיו עם זברב, שהחשיב את הפסנתר יותר מכול. לפני שסיים את לימודיו הספיק רחמנינוב לכתוב יצירות מוצלחות כמו הקונצ'רטו הראשון לפסנתר, הטריו האלגי מס' 1, ואופרה במערכה אחת, "אלקו". האופרה - יצירה רוסית מאוד שהושפעה בעליל מצ'ייקובסקי - הייתה תרגיל הסיום שלו, והוא קיבל עליה את הציון הגבוה ביותר האפשרי.

הקריירה של רחמנינוב נראתה מובטחת, וב-1892 כתב את אחת מיצירותיו הפופולריות ביותר, הפרלוד בדו דיאז מינור, שנגינתו כהדרן נהפכה עם הזמן לעול שנוא על המלחין. אולם הסימפוניה הראשונה השאפתנית נחלה כישלון בהופעת הבכורה שלה ב-1897, אולי באשמת הניצוח של גלזונוב, ורחמנינוב חדל להלחין למשך שלוש שנים. הוא נרפא מהדיכאון באמצעות טיפול בהיפנוזה, וביטחונו העצמי המחודש ניכר בקונצ'רטו השני לפסנתר, שזכה בהצלחה מיידית ונשאר פופולרי עד היום. מתכונת הפינאלה, המתפתח ברוב תנופה ולהט לשיא אקסטטי, הייתה לתבנית הסיום הקבועה ביצירותיו הבאות.

חמש-עשרה השנים שלאחר מכן היו פוריות מאוד, וסגנונו הבשל של רחמנינוב התגלה ביצירות גדולות כמו הסימפוניה השנייה (1906-7), הקונצ'רטו השלישי לפסנתר (1909) ו"הפעמונים" (1913), סימפוניה לתזמורת ולמקהלה המבוססת על שיר מאת אדגר אלן פו. אולם לאחר מהפכת 1917 שוב הפסיק רחמנינוב להלחין, כאשר עקר לארצות-הברית ונאלץ לפנות לקריירה של פסנתרן קונצרטים בינלאומי כדי לפרנס את משפחתו.

ב-1926 שב רחמנינוב להלחין וחיבר את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר, אך היצירה קיבלה ביקורות שליליות, שבהן נרמז כי איבד את השראתו. אבל בשנות ה-30 חידש רחמנינוב את תפארת העבר ב"וואריאציות על נושא של קורלי" (יצירתו האחרונה לפסנתר סולו), ב"רפסודיה על נושא של פגניני" לפסנתר ולתזמורת, שבה הגיע לתמציתיות ולחסכנות בהבעה, ובסימפוניה השלישית, שהושלמה ב-1936.

יצירתו האחרונה של רחמנינוב, "ריקודים סימפוניים", הושלמה שלוש שנים לפני שמת מסרטן, במרץ 1943. היא מעידה על התעניינותו במצלולים כליים חדשים - כפי שמדגים השימוש בסקסופון אלט - אך גם חוזרת אל העבר, למזמורים הרוסיים האורתודוקסיים של מולדתו האהובה.