פסטיבל האי וייט 1970
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסטיבל האי וייט 1970 (The Isle Of Wight Festival 1970) נערך מה-26 ועד ל-30 באוגוסט 1970 באי וייט, השוכן במרחק קילומטרים אחדים מחופיה הדרומיים של אנגליה מול העיר פורטסמות' (דרך הגישה היחידה אליו הייתה באמצעות מעבורות). פסטיבל זה היה השלישי, האחרון והגדול מכולם שנערך באי.
תוכן עניינים |
[עריכה] האי וייט כאנתיטזה לוודסטוק
הפסטיבל אמנם לא התפרסם כמו קודמו בשנה החולפת ושזכה בכל ההילה והתהילה, הלא הוא פסטיבל וודסטוק, אך גם לפסטיבל באי וייט הייתה חשיבות עצומה, הן מבחינה איכותית (האמנים), הן מבחינה כמותית (הקהל), והן מבחינה היסטורית/תרבותית/ערכית, כאשר היה זה למעשה הפסטיבל הענק הראשון של שנות השבעים שסימן את תחילתו של עשור ועידן חדש במוזיקה, בתרבות הנגד ובתרבות בכלל, ואת תחילתה של ההתמסחרות המוזיקלית, ובאותה העת גם את גוויעתו של דור ילדי הפרחים של שנות השישים, כמו גם את סופן של התמימות, האהבה והסובלנות שאפיינו את השנים שקדמו לפסטיבל, וכפי שהכירו אותן בשנות השישים המהפכניות.
הפסטיבלים שקדמו לפסטיבל זה באי וייט ב-1968 וב-1969, למרות היותם איכותיים אף הם, לא הצליחו למשוך קהל רב כמו הפסטיבל ב-1970. כ-10,000 איש בלבד הגיעו לפסטיבל הראשון באי בשנת 1968, בהשתתפות להקות כגון ג'פרסון איירפליין וטי רקס. ב-1969 גדל בצורה משמעותית מספר המשתתפים, וכ-150,000 איש נטלו חלק בפסטיבל השני שהתקיים באי בהשתתפות בוב דילן, המי, ג'ו קוקר, המודי בלוז ועוד. האי, הנחשב למקום שקט במיוחד ושמרן מבחינת אופי האוכלוסייה, לא התאים בדיוק (לפחות לא על-פי תפיסת עולמם של תושבי המקום) לפרופיל המקובל למקום האירוח האידאלי של מאות אלפי היפים ומוזיקת רוק ל-5 ימים סוערים, וגם שם, ממש כמו בוודסטוק לפניו, נעשו נסיונות שונים על ידי האוכלוסייה המקומית לטרפד את קיום הפסטיבל. בסופו של דבר הצליחו האמרגנים, האחים ריי ורון פולק, ביחד עם היזם ריקי פאאר לצלוח את הקשיים, ולהביא לאי בפעם השלישית את מיטב אמני הרוק של התקופה, למה שנודע כ"וודסטוק הבריטי". כ-600,000 אלף היפים תקעו יתד באי הקטן למשך חמשת ימי הפסטיבל, ויצרו באתר ועל הגבעות שמסביב לו עיר אוהלים ענקית.
[עריכה] האמנים
בין האמנים הבולטים שהופיעו בפסטיבל היו הדלתות עם ג'ים מוריסון, שהיה כבר אז בשלבי דעיכה מתקדמים ונפטר כשנה לאחר מכן, ג'וני מיטשל (שכתבה את השיר "וודסטוק", המפורסם בביצוע של קרוסבי, סטילס ונאש, זאת על אף העובדה שלא הופיעה כלל בפסטיבל הנושא את שם השיר), ג'ואן באאז, ג'ון סבסטיאן, ג'ימי הנדריקס (בהופעתו האחרונה על אדמת אנגליה, כ-18 ימים לפני מותו), המי, אמרסון, לייק ופאלמר, טן יירז אפטר, חופשי (באנגלית: פרי), לאונרד כהן, ראלף מק'טייל, דונובן, מיילס דייויס, המודי בלוז, ג'ת'רו טאל, פרוקול הארום, סופרטרמפ, ז'ילברטו ז'יל, שיקאגו וגם שחקן הקולנוע וזמר הקאנטרי האמריקאי, כריס כריסטופרסון, שביצע בפסטיבל את שירו Me & Bobby Mcgee, הידוע יותר בביצועה המפורסם של ג'ניס ג'ופלין.
[עריכה] אי שקט באי וייט
הפסטיבל עצמו התאפיין בחלק ניכר מהזמן בעימותים אלימים חוזרים ונשנים בין הקהל העצום לבין אנשי האבטחה שאותם שכרו המארגנים על מנת למנוע הישנות מקרה וודסטוק, כאשר מאות אלפים לא שילמו עבור הכניסה, והמארגנים נאלצו להכריז על הפסטיבל כחופשי, ולמעשה פשטו את הרגל. אזור הפסטיבל בחוות איסט אפטון, פרשווטר דאון, גודר כולו על ידי חומות כפולות, כאשר אנשי אבטחה מצויידים בכלבי שמירה ובאלות, ערכו כל העת סיורים מסביב על מנת למנוע כניסת אנשים שלא החזיקו בכרטיסי כניסה לשטח הפסטיבל. מחיר הכרטיס ל-5 ימי הפסטיבל עמד על כ-3 פאונד, שאותם סירבו היפים רבים לשלם בטענה/תואנה שזהו למעשה הפסטיבל שלהם, והם רשאים לעשות בו ככל העולה על רוחם.
עימותים רבים נרשמו כמעט מדי יום והעכירו מאוד את האווירה, גם בקרב האמנים, כאשר ריקי פאאר, ממארגני הפסטיבל, מתעמת מן הבמה פעם אחר פעם עם הקהל וסופג גידופים, נאצות ושריקות בוז צורמות. ליחס דומה זכו גם חלק מן האמנים, כאשר ג'וני מיטשל נאלצה להפסיק את הופעתה באמצע ופרצה בבכי עקב היחס העוין של הקהל. בנוסף, גילתה לפתע מיטשל לתדהמתה היפי מגודל שיער וזקן שהצליח להסתנן לבמה עומד ממש מאחוריה ומאחורי הפסנתר בו ניגנה, ומאיים להשתלט על המיקרופון על מנת להעביר את מסר הפסטיבל החופשי לקהל. גם כריס כריסטופרסון נטש את הבמה בזעם באמצע ההופעה, לאחר שזו נקטעה פעם אחר פעם עקב הפרעות בלתי פוסקות מאחורי הבמה.
אחד מבאי הפסטיבל שהורשה לעלות לבמה ולומר את דעתו, כינה את הפסטיבל "מחנה ריכוז פסיכדלי". לאזור נהרו כל העת אנרכיסטים קיצוניים ממדינות שונות באירופה (בעיקר צרפתים), אשר ליבוּ את האש והסיתו את הקהל שנשאר מחוץ לחומות כנגד המארגנים וכנגד הממסד המושחת המעוניין רק לגזול את כספם, והפריעו כל אותה העת להופעות שהתקיימו על הבמה על ידי יצירת רעש רב ובלתי נסבל, בין היתר ממכות שהפליאו עם מוטות ברזל ומקלות בגדרות, בדרישה להיכנס חינם אין כסף. את האנדרמלוסיה הכללית שנוצרה במקום ניצלו לתועלתן גם תנועות מחאה שונות ומגוונות (הפנתרים הלבנים), וגם סתם בריונים וחמומי מוח (מלאכי הגיהנום) שהפגינו נוכחות וניסו, כל אחת בדרכה, למכור את מרכולתה האידאולוגית לבאי הפסטיבל.
קבוצה קיצונית במיוחד ששהתה באזור, נקראה "שורת היגון" (Desolation Row). חבריה התמקמו על גבעה הצופה אל אזור הפסטיבל כולל הבמה. קומונה זו, שהייתה מורכבת מהיפים הלומי LSD וגראס, הייתה המיליטנטית מבין המתנגדים לתשלום עבור הכניסה. חבריה רצו לשחזר בכל מחיר את אווירת החופש, האהבה ואת המוטו של "הכל בחינם" של שנות השישים שתמו להן רק מספר חודשים קודם לכן, אך פני הדברים השתנו ללא הכר, והמציאות בעולם בשלהי קיץ 1970, הייתה שונה בתכלית מהקיצים החופשיים ונטולי הדאגות של סוף שנות השישים. הקבוצה אגב, אימצה את שמה משיר של בוב דילן הנושא את אותו השם.
גם רבים מן האמנים תמכו לכאורה בקהל, חלקם אף בגלוי, זאת על אף שלא הסכימו לוותר על שכרם או לפחות על חלקו, וחלקם אף דרש את הכסף במזומן עוד לפני ההופעה. בשלב מסוים החלו חלק מההיפים לאבד את סבלנותם והחלו לכופף ולשבור את הגדרות (שנראה היה שעשויות מפח) ופרצו לשטח הפסטיבל, כאשר הם מותירים מאחוריהם פרצות לעשרות אלפים נוספים שנהרו פנימה אחריהם, אף הם מבלי לשלם. המארגנים, שראו בעיניים כלות את עמלם הרב יורד לטמיון נכנעו לבסוף, וממש כמו בוודסטוק, הכריזו על הפסטיבל כחופשי.
[עריכה] קצת נחת למרות הכל
ובכל זאת ולמרות הכול היה גם פסטיבל יפה, ואווירת אחווה ושלום שררה בין רבים מן האנשים שנכחו במקום ושהתענגו על המוזיקה, משובחת ביותר ברובה, כמו גם על תחושת הביחד של מאות האלפים בזירה עצמה, ועל הגבעות שהקיפו אותה מסביב. מסורת יפה במיוחד שנוצרה לה בימי הפסטיבל, הייתה השמעת גרסת רוק מוקלטת ממערכת ההגברה שעל הבמה ללחן הדתי המפורסם "חסד מופלא" (Amazing Grace) בתחילתו ובסופו של כל יום. עשרות אלפי (ואולי יותר) אנשים עמדו כאיש אחד לצלילי הלחן היפה הזה ואחזו ידיים אל על, סמל לשלום ולאחוות האדם, כשתנועת הוי המפורסמת מתנוססת לה גבוה באוויר. הסמים שלטו בכל פינה, כשהבולטים שבהם היו ה-LSD, וכמובן הגראס והחשיש שנצרכו בכמויות אדירות על ידי הקהל העצום שהתאסף לו על האי הקטן. המשטרה, שנערכה מראש על האי בכוחות מתוגברים בתקווה "לדוג" משהו, לא ממש יכלה לעשות הרבה, וניסתה לשלוח שוטרים במסווה של היפים אל תוך הקהל, אולם ללא כל הצלחה של ממש. בשלב מסוים אף הוצאה הודעה מטעמה לקהל בה היא מתחייבת להעניק חנינה לכל אדם מתחת לגיל 17 המחזיק בסמים, זאת במידה והסמים יוסגרו אליה על ידו. למותר לציין ששיעור ההיענות להצעה זו עמד על אפס.
עקב הכמות האדירה של הקהל והמאורעות שליוו אותו, יצא העיתון ה"מלודי מייקר" (Melody Maker) במשך ימי הפסטיבל בכותרת "חמישה ימים שהרקידו (באנגלית גם: זיעזעו) את בריטניה". האירוע תועד על ידי הבמאי מארי לרנר, שנעזר בצוות הפקה גדול ובשמונה צלמים, ויצא לבסוף לאור בשנת 1995, באיחור של 25 שנה בסרט "מסר לאהבה - הפסטיבל באי וייט 1970". כמו כן יצא דיסק כפול הנושא את אותו השם.
