קנטטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קנטטה (לעז: cantata; באיטלקית: "מוּשרת") היא יצירה ווקאלית (קולית) בעלת ליווי של כלי נגינה ובעלת יותר מחלק אחד בדרך כלל.
במאה ה-16, בזמן שכל המוזיקה הרצינית הייתה ווקאלית, לא הייתה סיבה ממשית לקיום המונח, אך עם עלייתה של המוזיקה הכלית במאה ה-17, הקנטטות החלו להתקיים בשמן זה מרגע שהאמנות הכלית הייתה מוחלטת דיה להתגלם בסונאטות. החל מאמצע המאה ה-17 עד המאה ה-18 המאוחרת, הייתה העדפה במוזיקה הקאמרית לקנטטה לקול או שני קולות סולו, בליווי צ'מבלו ואולי מספר קטן של כלי סולו אחרים. בתחילה הכילה הקנטטה סיפור דקלומי או סצינה ברצ'יטטיב, עם קישור של אריה פרימיטיבית, החוזרת על עצמה ברווחי זמן. דוגמאות יפות לקנטטות כאלה אפשר למצוא בקנטטות הכנסייה של ג'אקומו קריסימי. הסולי הווקאליים האנגליים של הנרי פרסל, (כדוגמת "טום המשוגע" ו"בס המשוגעת") הם דוגמה למיטב, שניתן להפיק מצורה מיושנת זו. עם הופעתה של האריה דה קאפו, הפכה הקנטטה לקבוצה של שתיים או שלוש אריות מחוברות ברצ'יטטיב. הדואטים והטריו האיטלקים הרבים שחיבר גאורג פרידריך הנדל הן דוגמאות בקנה מידה גדול למדי. המוטט הלטיני שלו, Silete Venti, לסופרן סולו, מדגים את השימוש בצורה זו במוזיקה כנסייתית.
בין קנטטת הסולו האיטלקית, כאשר הייתה גדולה דיה, לבין סצנה באופרה, לא היה למעשה כל הבדל ניכר לעין, כשם שקנטטה כנסייתית, לקולות סולו או למקהלה, לא הייתה שונה מאורטוריה קטנה או מחלק מאורטוריה. קביעה זו נכונה בה במידה לגבי הקנטטות הכנסייתיות, שאין דומה להן, של יוהן סבסטיאן באך, שלפחות 200 מהן קיימות, או מזמורי התפילה של הנדל. במקרה של באך, רבות מן הקנטטות הגדולות אכן נקראות אורטוריות; ו"אורטוריית חג המולד" היא אוסף של שש קנטטות כנסייה, שנועדו לביצוע נפרד בששת ימי חג-המולד, אך כשלמות אמנותית הן משתוות לכל אורטוריה קלאסית שהיא.
הנקודה המכרעת, מכל מקום, בקנטטות הכנסייה של באך, היא שהן היוו חלק מן הפולחן הכנסייתי, ויתר על כן, פולחן שארגון המוזיקה במהלכו היה לכיד ומקושר הרבה מעבר לאפשרי בכנסייה האנגליקנית. רבות מן הקנטטות הגדולות והמפורסמות של באך נפתחות בפרק מקהלה מורכב, שאחריו מספר אריות ורצ'יטטבים, ומסתיימות בכוראל פשוט. הדבר הובא לא פעם כדוגמה לאדישותו של באך להבאת היצירה כמכלול אל שיא אמנותי. אך איש לא יטען כדבר הזה אם ייתן את דעתו למקום החשיבות, שתפסו הקנטטות בטקס התפילה של הכנסייה הלותרנית. הטקסט היה מעוגן היטב בטקסט הבשורה או בשיעורים של אותו היום; אלא אם כן הייתה הקנטטה קצרה, קרוב לוודאי שטקס התפילה היה מתנהל אחרי המקהלה הראשונה או אחת האריות, וקהל המאמינים היה מצטרף לשירת הכוראל המסיים. מכאן, שאחדות טקס התפילה בכנסייה הייתה אחדות המוזיקה; ובאותם מקרים, שכל פרקי הקנטטה היו מבוססים על אותה נעימת כוראל עצמה, הושגה אחדות שאין שווה לה, מלבד המיסות והמוטטים של המאה ה-16, שהתבססו על הלחנים הגרגוריאניים של האירוע, שלשמו נכתבו.
בעת המודרנית, המונח קנטטה מיושם כמעט אך ורק לשירת מקהלה, להבדיל מהמוזיקה הווקאלית לסולו. היה, ככל הנראה, רק סוג אחד של קנטטה, מאז באך, שאפשר להכיר בו כצורת אמנות ולא ככותרת ותו לא ליצירות, שלא ניתן לסווגן בדרך אחרת. בדוחק אפשר לראות סוג אמנותי נבדל בסוג זה של קנטטה מראשית המאה ה-19, שבה המקהלה נותנת ביטוי למוזיקה לירית, דמויית שיר, מעבר למצוי בסגנון האורטורייה, בלי להוציא מכלל אפשרות שיא מבריק בצורת פוגה בעלת אופי קליל. ה-Glorreiche Augenblick של לודוויג ואן בטהובן היא יצירה חסרת-ערך אך מבריקה בבסגנון זה; קנטטת Jubel של קארל מריה פון ובר היא דוגמה אופיינית, וה-Walpurgisnacht של פליקס מנדלסון היא הדוגמה הקלאסית. הקנטטה הסימפונית של מנדלסון, ה-Lobgesang, היא יצירת כלאיים, שחלקה כתוב בסגנון אורטורי. קודמים לה שלושה חלקים סימפוניים, תחבולה שמקורה בסימפונייה התשיעית של בטהובן; אך ההשוואה אינה מדויקת, מאחר ויצירתו של בטהובן היא סימפונייה, שבה החלק הרביעי הוא פינאלה מקהלתי מעשה מקשה אחת, בהכרח, בעוד שהקנטטה הסימפונית של מנדלסון כוללת שלושה פרלודים סימפוניים. למיצוי מלוא האפשרויות הליריות של מחרוזת שירי מקהלה הגיע לבסוף ברהמס בRinaldo שלו, לטקסט שכתב גיתה באותו הזמן שחיבר את המילים ליצירה Walpurgisnacht. מטרת יצירתו של ברהמס (והיא ההתנסות היחידה שלו בז'אנר הזה) נעלמה מעין המבקרים, אשר ציפו מיצירה עבת כרס שכזו לתכונות של מוזיקה מקהלתית משוכללת, שאליה לא היה לה שום קשר. נראה שברהמס אמר את המילה האחרונה בנושא; הסוגים הנותרים של הקנטטה (החל ב-Meeres-stille של בטהובן, והמשך ביצירות של ברהמס ויצירות ווקאליות אנגליות קטנות ראויות לציון) אינן אלא דרכים שונות להלחין פואמה ארוכה קצת יותר מדי לפרק אחד.
