שארל-מוריס דה טליראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שארל-מוריס דה טליראן-פריגור (Charles-Maurice de Talleyrand-Périgord) (נולד-2 בפברואר 1754 – נפטר-17 במאי 1838) דיפלומט צרפתי, אשר ייצג את מדינתו נאמנה בין משטרו של לואי ה-16, לבין משטרו של לואי פיליפ, במהלך כל חילופי המשטרים, לרבות בתקופת המהפכה הצרפתית ותקופת נפוליאון, וקנה שם של אחד הדיפלומטים הגמישים ורבי ההשפעה ביותר בהיסטוריה האירופית.

טליראן נולד למשפחת אצילים בפריז. פציעת ילדות ברגל (המאובחנת על ידי רופאים מודרניים כסינדרום של תסמונת מרפן, מחלה תורשתית הפוגעת בתפקוד מערכות שונות בגוף) לא איפשרה לו קריירה של איש צבא, כפי שציפו ממנו הוריו. הוא החל בקריירה בשירות הכנסייה, ולמד בסמינרים שונים לכמרים עד לגיל 21. הוא הוסמך ככומר בשנת 1779. בשנת 1780 מונה לנציג הכנסייה בחצרו של המלך, ב-1789 מונה טלירן הצעיר לבישוף של העיר אוטון בחבל בורגונדי. במועצת המעמדות של 1789, ייצג טליראן את הכנסייה, המכונה "המעמד הראשון". במהלך המהפכה הצרפתית תמך במהפכנים. הוא סייע בכתיבת הצהרת זכויות האדם והציע את "החוקה האזרחית של הכנסייה" אשר הלאימה את רכוש הכנסייה. על כך נודה על ידי האפיפיור פיוס ה-6, וחדל מלשמש כבישוף. ב-1792 נשלח לבריטניה במאמץ למנוע מלחמה, מאמץ אשר נכשל בסופו של דבר. בשל מוצאו האריסטוקרטי הוצא צו למעצרו בימי שלטון הטרור. הוא נמלט אל ארצות הברית בשנת 1794 ושב לפריז רק בשנת 1796. ב-1797 מונה לשר החוץ של צרפת.

בנובמבר 1799 סייע לנפוליאון בהפיכה המכונה "הפיכת השמונה עשר בברימאר", בה הכריז על עצמו נפוליאון כ"קונסול ראשון" וקיבל את השלטון בצרפת. תחת שלטונו של נפוליאון נותר טליראן בתפקיד שר החוץ, על אף שלעתים קרובות חלק על מדיניות החוץ של נפוליאון. אף האפיפיור הסיר את החרם שהוטל על טליראן.

במרץ 1804 היה מעורב בשערורית חטיפתו והוצאתו להורג של הדוכס מאניין, אריסטוקרט צרפתי גולה, שנחשד כי הוא חותר כנגד נפוליאון, נחטף מגרמניה לצרפת, והוצא להורג, מעשה שעורר שערוריה דיפלומטית בינלאומית. על מעשים אלו העיר, ביצרו את האימרה המפורסמת – "מעשה זה הינו גרוע מפשע – זו הייתה שגיאה".

במאי 1804 מונה על ידי נפוליאון למשרת "סגן הבוחר" של האימפריה הצרפתית. בשנה זו רכש טירה למגוריו - "שאטו ואלנסיי". בשנת 1806 מונה לנסיך בנוונטו (עיירה במחוז קמפניה באיטליה), אך בשנת 1807 התפטר עקב התנגדותו לברית הרוסית-צרפתית. הקרע בינו ובין נפוליאון החריף עד לנתק גמור בשנת 1812, עת התקיף נפוליאון את רוסיה. נאמר כי תככיו המתמידים של טליראן גרמו לנפוליאון לכנותו בפניו "גרב משי ממולאת בצואה", לכך הגיב השר בקרירות "חבל שאיש כה דגול חונך בצורה כה גרועה".

כאשר הוחלף נפוליאון בלואי ה-18 באפריל 1814, היה טליראן אחד מיוזמי הרסטורציה של בית בורבון, ואף התנגד לחוקה החדשה לפיה מלך לואי. טליראן היה הנושא ונותן הראשי מטעם צרפת ליד שולחן קונגרס וינה. מטרותיו של הקונגרס, אשר הרוח החיה בו הייתה המדינאי הארכי-שמרני מטרניך, היו לשמור על הסדר שהיה קיים באירופה ערב המהפכה, ולמנוע נטיות לליברליזם, ולעצמאות של עמים אל מול אימפריות ושליטים שושלתיים. קונגרס וינה היה תגובת הנגד של אירופה הוותיקה אל מול רעיונות המהפכה הצרפתית לדמוקרטיה, ליברליזם, וזכות ההגדרה העצמית, בשמם לחמו ומתו מליוני צרפתים, ובשמם פעל טליראן במשך שנים רבות.

במקביל לקונגרס וינה, ב-30 במאי 1814 חתם טליראן על "הסכם פריז" אשר סיים את המלחמה בין צרפת ובין הקואליציה השישית, המורכבת מבריטניה, רוסיה, אוסטריה, שבדיה ופרוסיה, ולפיה הוגלה נפוליאון לאי אלבה. גבולותיה של צרפת הוחזרו לגבולות שהיו קיימים בשנת 1792, וצרפת לא נענשה באופן חמור על נסיונותיה לשליטה באירופה בימי נפוליאון, פרט לשלילת הריבונות הצרפתית באיי סיישל, והעברתה לבריטניה. צעדים נוספים ננקטו בהסכמי קונגרס וינה, כגון תשלום פיצויי מלחמה, והחזקת חילות מצב זרים במבצרים בגבולותיה, תוך תשלום הוצאותיהם, אך בעיקרו של דבר צרפת לא ניזוקה באופן ממשי.

עם שובו של נפוליאון לצרפת בשנת 1815, באירוע המכונה "מאה הימים", ותבוסתו לאחר מכן, חל מפנה לרעה בהשגיו של טליראן. אמנם מייד לאחר תבוסת נפוליאון בקרב ווטרלו מונה טליראן, ב-9 ביולי 1815, לראש ממשלת צרפת, אך לואי ה-18, ששב ותפס את כס המלוכה, תיעב אותו באופן אישי ופעל להצר את צעדיו. הסכם השלום שהשיג עתה טליראן היה גרוע בהרבה. טליראן פרש בספטמבר אותה שנה, אם בעקבות ההסכם או תחת לחץ ממתנגדיו בתוך צרפת. לאחר מכן צפה מן הצד במתרחש בתור "מדינאי בכיר". בימי מלכותו של לואי פיליפ היה שגריר בבריטניה בין 1830 ו-1834. בשנת 1838 מת, ונקבר בטירתו בוואלנסיי.

כיום משמש השם "טליראן" כמושג המתאר דיפלומט בעל יוזמה וכישרון רב.