אברהם אבן דאוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

רבי אברהם אבן דאוד (1125 לערך - 27 בנובמבר 1198) - היסטוריון ,פילוסוף ואסטרונום יהודי . (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לקסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו.

את ספר הקבלה חיבר אבן-דאוד בשנת 1160. זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

סיפורם של ארבעת השבויים המופיע בספר, לפיו ארבעה רבנים מבבל שיצאו בשליחות לאסוף כספים למען הכנסת כלה נשבו, הובאו לספרד וכוננו את קהילתה היהודית, נחקר על-ידי חוקרים רבים לאורך השנים והעלה שאלות בדבר אמינותו של הספר מבחינה היסטורית. כיום הדעה הרווחת בקרב החוקרים היא כי מדובר בסיפור בעל מוטיבים בדיוניים רבים ומסר דתי. "ספר הקבלה" מהוה מקור חשוב בחקר חיי היהודים בספרד של ימי-הביניים. הספר מעיד על תפיסת הדת ומקומה של קהילת ספרד בתפיסתם של בני התקופה.

בכתביו הפילוסופיים הוא שילב את מחשבת אריסטו ביהדות. ספרו "אמונה רמה" נזנח במרוצת השנים. לדברי מחברו, הוא נכתב בעיקר כדי להתמודד עם בעיית הבחירה חופשית, אולם אין הוא עוסק במיוחד דווקא בה, אלא מנסה ליישב את הדת בכללותה עם הפילוסופיה.

[עריכה] על משנתו הפילוסופית

מבחינת רבי אברהם אבן דאוד הלוי, קיימת התאמה מוחלטת בין האמת הפילוסופית האריסטוטלית לבין האמת הדתית. במקרים רבים הוא נטה אחר פרשנותו הפילוסופית של אבן סינא. רבי אברהם אבן דאוד הרחיק את התורה של האצלת העולם מן הבורא, אך קיבל את האמירה שפרטי ההתרחשות בעולם מגיעים באמצעות הרוח שבתוך ה"ספירות" - הגלגלים שבהם נמצאים הכוכבים.

הוא הוכיח את מציאות האל בהוכחות אריסטוטליות איסלאמיות, כמניע ראשון וכהויה מוכרחת. לשיטתו, השכל אינו יכול להשיג כיצד נברא העולם מאת הבורא. לספירות - היינו, ה"גלגלים" שבתוכם נמצאים הכוכבים לפי תמונת העולם האריסטוטלית - ישנן 'רוחות' (נפשות) נצחיות, ורק העולם הגשמי (שמתחת ל"גלגלים" - כדור הארץ) נברא בזמן.

עמדתו גם חלקה על שיטת הפילוסופים הערבים ה"מדברים" ('מותכלימון' בערבית), שלשיטתם הנפש אינה אלא מקרה בגוף (דהיינו, לא מהות בפני עצמה; כדוגמת הצבע השחור של האריג). גם אין היא, לשיטת ר' אברהם בן דאוד, תולדת התערבות חומרי הגוף; לשיטתו, הנפש היא יסוד עצמי בלתי-גופני. הראב"ד אמנם הסכים לשיטה שהנפש היא 'צורת' הגוף (כל דבר בעולם, לשיטה האריסטוטלית מורכב מ'חומר', האלמנט הגשמי של הגוף, ו'צורה', הדבר הנותן לעצם את ייחודו), אך מכל מקום לשיטתו אין לדונה כצורות רגילות, היות שלא עמדה בנסיוננו; ומכאן, שכל הנפש היא בת אלמוות ולא רק הכוח השכלי שהאדם עבד עליו כדי לקנותו, ולהופכו ל'שכל בפועל'. עם זאת, הוא חלק על הצורה שבה הנאו-אפלטונים תפסו את נצחיות הנפש, כיון שלשיטתו הנפש היא אישית ואינה חלק מ"הנפש העולמית". השכל הפועל (הנפש העולמית) הוא כללי, אחרון בנבדלים (היינו, המלאכים, או הצורות הרוחניות הבלתי-תלויות בגוף גשמי), והוא המעניק את ה'צורות'.

הנבואה היא הארתם של ה'נבדלים' ובפרט השכל הפועל, באדם; ומעלתה, מעבר לידיעת הנמצאות בהווה, היא ידיעת העתיד. השכל הוא ה'צינור' שדרכו עוברת הנבואה, והדמיון רק מעכירו, אך הנבדלים מסתגלים לכוח תפיסת הנביא ומתגלים לפניו במראה מוחשי. אף שתהליך הנבואה הוא טבעי (כשיטת אריסטו), מכל מקום אין הוא מתקיים אלא בבני אדם נבחרים (ישראל) שהועיד הבורא להדריך בני אדם.

בנושא ידיעה ובחירה, הראב"ד החזיק בתוקף בחירות הרצון האנושי, ושלל כל הכרחיות של גזירה קדומה. אלוהים צמצם את ידיעת הכול, ויכולת הכול שלו, לגבי מעשיו החופשיים של האדם ובחירתו, כדי לאפשר בחירה חופשית.

המוסר הוא דרך האמצע והיחס הנכון בין חלקי הנפש והוא מוסר התורה. האירציונאליות של מעשה חלק מן המצוות (ה"חוקים", כדוגמת פרה אדומה) נועדה להוכחת צייתנותו של האדם. כל המדעים האמפיריים הם הכנות למטאפיזיקה שתכליתה הכרת אלוהים ואהבת אלוהים המוטבעת בה, וזהו ייעוד האדם ואושרו.