אדוארד בוכנר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדוארד בוכנר (20 במאי, 1860 - 13 באוגוסט, 1917) היה כימאי גרמני וזוכה פרס נובל לכימיה לשנת 1907, על עבודתו בנושא תסיסה חוץ תאית.
בוכנר הפריך את ההנחה של לואי פסטר שתסיסה דורשת את קיומם של שמרים חיים ובמקום זאת הראה שהתסיסה מתבצעת על ידי אנזימים הנמצאים גם בשמרים מרוסקים.
[עריכה] תולדות חייו
בוכנר נולד במינכן למשפחה מכובדת מבוואריה. אביו היה רופא ופרופסור לרפואה משפטית ומיילדות. אביו התעתד להכשיר אותו להיות סוחר, אולם מותו של אביו בשנת 1872 אפשר לו, בסיוע אחיו הגדול האנס, מדען בזכות עצמו, ללכת במסלול של לימודים מדעיים. לאחר תום לימודיו התיכוניים התגייס לצבא ושירת בחיל תותחנים. הוא החל ללמוד לימודים גבוהים בכימיה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בגלל קשיים כלכליים. בשנת 1884 החל ללמוד כימיה אצל אדולף פון באייר ובוטניקה אצל פרופסור קארל ון נגלי במכון הבוטני במינכן. עד שנת 1886 כבר פרסם את עבודתו הראשונה על השפעת החמצן על תסיסה, בו חלק על טענתו של פסטר שהחמצן מעכב את התסיסה. הודות למלגה על שם למונט הוא המשיך בלימודיו לשלוש שנים נוספות. לאחר סמסטר במעבדה של אוטו פישר בארלנגן הוא חזר לאוניברסיטת מינכן והשלים דוקטורט בשנת 1888.
בשנת 1890 החל לעבוד כעוזר הוראה של פון באייר, אשר גם דאג להשיג לו סכום כסף שאפשר לו להקים מעבדה משלו בנושא תסיסה. בסוף שנת 1893 קיבל בוכנר משרה באוניברסיטת קייל כאחראי על לימודי כימיה אנליטית, ופרופסורה ב-1895. בשנת 1896 עבר למשרת פרופסור באוניברסטית טוינבגן.
בטקס קבלת פרס נובל סיים בוכנר את דבריו באומרו:
- "למרות שייתכן שאנו רחוקים ממטרתינו, אנו מתקרבים אליו צעד אחר צעד. הכול מצדיק את תקוותינו. על כן, אל לנו ליפול להלך מחשבה של "לעולם לא נדע", אלא עלינו להיות מלאי אמון שהיום יגיע בו אפילו תהליכי החיים שהם חידה עבורינו היום יפסיקו להיות חסומים בפני מדעני הטבע".
בשנת 1909 קיבל משרת ראש הקתדרה לכימיה פיזיולוגית באוניברסיטת ברסלאו. בשנת 1911 עבר לאוניברסיטת וירצבורג. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא ושירת ביחידת חימוש. בהמשך התנדב שוב ושירת בדרגת רב סרן בבית חולים קדמי בפוקשאן, במולדובה שברומניה שם נפצע ב-3 באוגוסט 1917 ומת מפצעיו לאחר כעשרה ימים במינכן.
[עריכה] קישורים חיצוניים
הקודם: הנרי מויסאן |
פרס נובל לכימיה 1907 |
הבא: ארנסט רתרפורד |