אוניות המערכה מסדרת יאמאטו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוניות המערכה מסדרת יאמאטו
ה-"יאמאטו" במבחנים במהלך 1941.
סקירת סדרה
סוג אונייה:	אוניית מערכה
שם סדרה:	ימאטו
אוניות בסדרה:	יאמאטו, מושאשי
מאפיינים כללים
הדחק:	65,027 טון (סטנדרט).
אורך:	בקו המים: 256 מטרים; כללי: 263 מטרים.
רוחב:	38.9 מטר.
שוקע מרבי:	10.4 מטר.
מהירות:	מהירות נקובה: 27 קשרים.
צוות:	2,750 קצינים ומלחים
טווח שיוט מרבי:	7,200 מיילים ימיים (13,334 ק"מ) במהירות של 16 קשרים.
כוח:	150,000 כ"ס (110 מגה-וואט), 12 דוודים המניעים 4 טורבינות קיטור.
הנעה:	4 מדחפים.
שיריון:	גוף האונייה:410 מ"מ קדמת הצריחים: 650 מ"מ הסיפון: 200 מ"מ
חימוש:	9 תותחים בקוטר 460 מ"מ (18.1 אינץ'), 12 תותחים בקוטר 155 מ"מ (6.1 אינץ'), 12 תותחים בקוטר 127 מ"מ, 24 תותחי נ"מ בקוטר 25 מ"מ, 4 מקלעי נ"מ בקוטר 13 מ"מ.
מטוסים:	7 מטוסים ימיים על הסיפון המשוגרים מזוג מעוטים.

אוניות המערכה מסדרת יאמאטו (ביפנית: 大和型) מהצי הקיסרי היפני היו כלי השיט הגדולים ביותר במלחמת העולם השנייה, וכן אוניות המערכה הגדולות והכבדות ביותר שנבנו אי פעם. הדחק האוניות עמד על 65,027 טון והחימוש הראשי כלל תשעה תותחי 460 מ"מ (18.1 אינץ'), התותחים הגדולים ביותר שנעשה בהם שימוש אי פעם על כלי שיט.

[עריכה] תכנון ובנייה

האסטרטגיה הימית היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה כללה תוכניות לבניית צי חזק מספיק שיוכל לאיים על יריבים אפשריים, ובמיוחד על צי ארצות הברית. אף על פי שהתוכניות הללו קוצצו בעקבות השתתפות יפן באמנת וושינגטון משנת 1922, הצי הקיסרי היפני המשיך במחקר טכני ועד שנת 1933 הגיע למסקנה שדגם חדש של אוניית מערכה יכלול חימוש ראשי בקוטר 460 מ"מ.

סנקציות בינלאומיות שהוטלו על יפן בשנת 1934 הובילו לפרישתה מהסכם וושינגטון, כשבאותו הזמן הצי הקיסרי היפני כבר התחיל לתכנן את אוניות המערכה שיקראו בעתיד סדרת יאמאטו.

מחקרים מוקדמים הובילו למסקנה שהאונייה צריכה לכלול לפחות 8 תותחים בקוטר 460 מ"מ בתור חימוש ראשי, סוללה משנית המורכבת מארבעה צריחים החמושים או בשלושה תותחים בקוטר 153 מ"מ כל אחד, או בזוג תותחים בקוטר 200 מ"מ כל אחד. כמו כן, האונייה הייתה צריכה להיות משוריינת בשיריון המסוגל לספוג פגיעות מהתותחים של האונייה עצמה מטווח של 20,000 עד 35,000 מטר, להפליג במהירות של 30 קשר, וכן להפליג למרחק של 8,000 מייל ימי במהירות של 18 קשר.

הגרסה המוקדמת ביותר לתוכנית מספר A-140 (ה-"A" מציינת שהתוכנית היא של אוניית מערכה וה-"140" מציין שזוהי אוניית המערכה ה-140 שתוכננה על ידי הצי הקיסרי היפני) הושלמה במרץ 1935, והציגה אונייה באורך של 294 מטר בקו המים, רוחב של 41.2 מטר, שוקע של 10.4 מטר, והדחק של 70,615 טון. מאפיין בולט אחד של הגרסה הזאת וגרסאות מוקדמות נוספות היה מיקומם של שלושת הצריחים הראשיים לפני מבנה העל של האונייה.

בסופו של דבר, 22 תוכניות ראשוניות שונות שורטטו במהלך תוכנית הפיתוח עד אוקטובר 1935, כאשר תוכניות מספר A-140F3 ו-A-140F4 נבחרו.

שיכלול ועידון התוכניות נמשך במהלך המחקר המפורט, ובחינת דגמים במכון מחקר ימי הוביל לאימוץ ירכתיים בעלי עצה חצי שטוחה וחרטום פקעתי, שהפחיתו את התנגדות הגוף ב-8%. תוכנית מספר A-140F5 שהונפקה לבסוף ביולי 1936, כללה את המאפיינים הבאים: אורך של 253 מטר בקו המים, רוחב של 38.9 מטר, שוקע של 10.4 מטר, והדחק ניסיוני של 66,246 טון.

תוכנית מספר A-140F6 הושלמה בסוף מרץ 1937, וצו הבנייה הונפק בתחילת אוגוסט למספנה הימית קיור, היכן שהמבדוק הועמק, משקל ההעמסה של המנוף הוגדל ל-100 טון, וחלק מהמבדוק כוסה בגג על מנת למנוע תצפית על העבודות. הבנייה החלה ב-4 בנובמבר 1937 ונמשכה כמעט שלוש שנים. ה-"יאמאטו" הושקה ב-8 באוגוסט 1940, ונכנסה לשירות ב-16 בדצמבר 1941.

בניית הגוף השני החלה שישה חודשים מאוחר יותר במספנת מיצובישי שבנגסקי, הושקה תחת השם "מושאשי" ב-11 בנובמבר 1940, ונכנסה לשירות ב-5 באוגוסט 1942.

בניית הגוף השלישי התחילה במאי 1940 במספנה הימית של יוקוסוקה ולא הייתה אמורה להסתיים עד 1945. לאחר הרס צי נושאות המטוסים היפני בעקבות קרב מידווי, נתקבלה ההחלטה להסב את הגוף השלישי לנושאת מטוסים ולזרז את השלמתו. ה-"שינאנו" הושקה ב-8 באוקטובר 1944 ונכנסה לשירות ב-19 בנובמבר 1944. היא טובעה על ידי צוללת אמריקאית ב-29 בנובמבר 1944 בזמן שהייתה בדרך מיוקוסוקה לקיור להמשך הצטידות.

בסך הכל, חמש אוניות מערכה מסדרת "יאמאטו" תוכננו להבנות. הגוף הרביעי נגרט ב-1943 במצב של 30% מוכנות, והגוף החמישי אף פעם לא הוזמן.

תוכניות לבניית אוניות מערכה מסדרת "סופר-יאמאטו", עם תותחים בקוטר 508 מ"מ, נזנחו בשנת 1942.

[עריכה] פריסה

כמו מקבילותיהן הגרמניות, ה-"ביסמרק" וה-"טירפיץ", ה-"יאמאטו" וה-"מושאשי" השפיעה באופן מועט מאוד על הקרבות הימיים במהלך המלחמה. אף אחת מהן לא העסיקה אוניות מערכה של בעלות הברית במהלך המלחמה, ושתיהן הוטבעו על ידי "קללת" אוניות המערכה - כוח אווירי מכריע. ה-"מושאשי" טובעה לאחר תקיפות אוויריות עזות במהלך הקרב במפרץ לייטי ב-24 באוקטובר 1944. ההערכות מדברות על פגיעה של 17 טורפדות ו-20 פצצות שהוטלו ממטוסים, לפני שטובעה עם 1,700 אנשי צוות מתוך 2,400 סך הכל.

סופה של ה-"יאמאטו" היה אף פחות מפואר. לאחר שראתה קרבות מעטים במהלך ארבע השנים הקודמות (במהלכם היא שירתה בתור ספינת הדגל של איסורוקו יאממוטו במהלך קרב מידווי, וכן במהלך מבצעים לחופי סאמאר באוקטובר 1944), היא נשלחה למעשה למשימת התאבדות כנגד הכוחות הימיים של צי ארצות הברית שהתקבצו לפני תקיפת אוקינאווה. ב-7 באפריל 1945 היא נפגעה בגלים רצופים של מפציצים מבוססי נושאות מטוסים, וטבעה לאחר שספגה בין 5 ל-10 פצצות ולפחות 10 טורפדות. פחות מ-300 אנשי צוות מתוך 3,400 שהיו על סיפונה שרדו.