אוניית מערכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוניית מערכה (או ספינת קרב, מאנגלית: battleship) היא סוג של ספינת מלחמה. במאות ה-19 וה-20 היה כלי שיט זה בין האוניות העיקריות בציי המלחמה. ההגדרה אוניית מערכה ניתנה לאוניות בעלות החימוש הכבד ביותר והשריון הכבד ביותר.

המונח אוניית מערכה במובנו הצר מתייחס לסוג מסוים של אוניית קרב כבדת-החימוש ביותר, הגדולה מסיירת, ולתקופה המשתרעת מהופעת ה"דרדנוט" בראשית המאה ה-20 ועד לאחר מלחמת העולם השנייה. יש המכנים "אוניות מערכה" גם את אוניות הקרב המשוריינות בתקופת המעבר ממפרש לקיטור, במחצית השנייה של המאה ה-19, אשר בישרו את הופעתה של אוניית המערכה המודרנית.

עם התפתחות המיגון נוספו לספינות הקרב לוחות פלדה ובמאה ה-19 הופיעו מבשרות אוניות המערכה, ספינות הקרב המשוריינות. ספינות אלה נועדו, כקודמותיהן, להיות הספינות העיקריות בצי המלחמה. ספינות אלו הלכו והתפתחו, והפכו בשיאן לאחד מהאמצעים האסטרטגיים העיקריים של המעצמות הגדולות.

לאוניית המערכה היו שלוש מטרות עיקריות: המטרה החשובה ביותר הייתה להתמודד עם אוניות מקבילות בצי האויב. שנית, בזכות תותחיהן הכבדים היוו אוניות המערכה יחידות ארטילריה כבדה שהיו יכולות להפגיז מטרות חוף; ושלישית, במלחמת העולם השנייה, סיפקו אוניות המערכה הגנת נ"מ לשאר הצי, הודות למערך הנ"מ הכבד שנשאו.

במלחמת העולם השנייה עברה הבכורה מספינות המערכה לנושאות המטוסים, וטיפוסים אחרים של ספינות מלחמה, כמו משחתות וספינות טילים, החלו לתפוס את מקומן. ספינות הקרב האחרונות היו בשימוש הצי האמריקאי במלחמת המפרץ והן הוצאו משירות פעיל בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.

תוכן עניינים 1 אוניות המערכה הראשונות 1.1 המהפכה התעשייתית 1.2 תותחים ימיים בעלי קליעים נפיצים 1.3 אוניות מערכה מונעות בקיטור 1.4 אוניות מערכה משוריינות 1.5 צריחים וקנים מחורקים 1.6 התקדמות בתחום אבק השריפה 1.7 אוניות מערכה מפלדה 1.8 ניסיונות בתכנון 1.9 חימוש משני וחימוש עיקרי 2 סדרת ה"דרדנוט" 2.1 הסופר דרדנוט 3 מלחמת העולם הראשונה 3.1 שיאו של מרוץ החימוש 3.2 המלחמה הגדולה: מבוי סתום 4 מלחמת העולם השנייה 4.1 מירוץ החימוש לקראת המלחמה 4.2 תחילת המלחמה 4.3 ירידת קרנה של אוניית המערכה 4.4 קרבות ימיים 4.5 סיום המלחמה 5 אחרי מלחמת העולם השנייה 5.1 הוצאה משירות 5.2 חיים חדשים בצי ארצות הברית

[עריכה] אוניות המערכה הראשונות

[עריכה] המהפכה התעשייתית

החל משנות ה-40 של המאה ה-19 החלו כמה חידושים טכנולוגיים, שהופיעו עם המהפכה התעשייתית, לחולל שינוי של ממש בתפיסת העולם של אוניות המערכה. הכנסת מנועי קיטור אמינים לשימוש ופתרון בעיות של הפלגה לטווח ארוך ותדלוק מחדש, חוללו מהפכה של ממש. התלות במפרש ובכוח הרוח התבטלה, ואוניות המערכה זכו ליכולת תמרון רבה.

תותחים ימיים, בעלי קליעים נפיצים שהיו יכולים לחדור דפנות עץ ולהעלות אותן באש נכנסו לשימוש בשנת 1841. יעילותם הוכחה במלחמת קרים, והובילה להופעתן של אוניות מערכה שהמיגון שלהן מצופה ברזל (ironclad), ב-1859. לאחר מכן הופיעו כלי שיט שכל המעטפת שלהם עשויה מברזל. התפתחות זו הובילה לקרב האמפטון רודס, שהיה הקרב הימי הראשון בין שתי אוניות משוריינות, המוניטור והמרימק, במלחמת האזרחים של ארצות הברית. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נבנו "פריגטות משוריינות", שאף שהיו בעלות סיפון תותחים אחד, נתפסו כאוניות מערכה ולא כפריגטות. כלי השיט הראשון בעל מעטפת מפלדה הייתה האונייה הצרפתית "Redoutable", שהושקה ב-1876.

[עריכה] תותחים ימיים בעלי קליעים נפיצים

פגזים, כלומר קליעים נפיצים, היו בשימוש בצבאות היבשה החל מאמצע המאה ה-16. באותם ימים היה צורך להדליק פתיל שיפוצץ את חומר הנפץ שבפגז. לא הייתה דרך יעילה לעשות זאת, אלא באופן ידני. מכיוון שכך, הדרך היחידה לירות פגזים כאלו הייתה בתותח הוביצר או במרגמות, שלהם קנה קצר די הצורך לאפשר לתותחן להדליק את הפתיל או לזרוק את הפגז בידיים חשופות. הוביצר ומרגמה יורים את הפגזים בירי תלול מסלול, ובמהירות לוע נמוכה יחסית, אפיונים שהפכו נשק זה לבלתי יעיל עבור כלי שיט. תותחנות ימית הייתה זקוקה לתותחים שיירו ירי שטוח-מסלול, כדי לקבל סיכויי פגיעה משמעותיים. מכיוון שכך, היה הקרב הימי מבוסס במשך מאות שנים על ירי שטוח מסלול מתותחים שירו קליע מוצק, לא מתפוצץ, שגרם נזק מועט יחסית לספינות העץ של אותן שנים.

רק בשנת 1823 המציא הגנרל הצרפתי אנרי ז'וזף פיאן (Paixhans) מנגנון השהיה, שאפשר ירי של פגזים מתוך תותחים בעלי מהירות לוע גבוהה בירי שטוח מסלול. בשנת 1841 יוצר התותח הימי הראשון שירה פגזים, ובשנים שלאחר מכן החלו תותחים אלו להיכנס לשירות בציי צרפת, בריטניה, ארצות הברית ורוסיה. הפגזים יצרו מציאות חדשה בקרב הימי: השפעתם על ספינות העץ הייתה הרסנית. בדרך זו הצליח הצי הרוסי להשמיד כליל את הצי הטורקי בקרב סינופ בעת מלחמת קרים בשנת 1853.

[עריכה] אוניות מערכה מונעות בקיטור

מדחפים הוכנסו לשימוש באוניות מערכה באופן ניסיוני ב-1840, ורק אז ניתן היה להשתמש במנועי קיטור כדרך יעילה להנעת אוניות אלו. מנועי קיטור הותקנו על ספינות כבר בסוף המאה ה-18, אך מנועים אלו הניעו את הספינה בעזרת גלגלי משוטות (או גלגלי כפות); אלו לא התאימו להנעת אוניית מלחמה בשל המקום הרב שתפסו הגלגלים בצדי הספינה, מקום שאותו תפסו התותחים. מעבר לכך, גלגלי המשוטות היו פגיעים מאוד לאש האויב, פגיעה שהייתה עלולה לשתק את הספינה; ושלישית, בים גלי היו גלגלי המשוטות יוצאים מתוך המים לסירוגין, בשל תנועת הגלים. במצב זה, היה מוסר העומס מהמנוע ומהירותו עלתה, עד כדי חשש שסיבוביו יצאו מכלל שליטה. הכנסת המדחפים לשימוש הייתה, אם כן, הפתרון הטכנולוגי האפשרי היחיד: המדחף נמצא מתחת למים, ולכן אינו תופס מקום על הסיפון ואינו פגיע לאש האויב, ובשל מיקומו לא נוצרת הבעיה של שינוי העומס על המנוע (למעט בעת גלים יוצאי דופן, בעת סערות קשות מאד).

האונייה "Le Napoleon" של הצי הצרפתי הייתה אוניית המערכה המונעת במדחף הראשונה בעולם. היא הושקה בשנת 1850. הצי הבריטי הגיב בהשקת האונייה "אגממנון", שהוזמנה בשנת 1849 לאחר שהגיעו לבריטניה השמועות על הפיתוחים הצרפתיים. האונייה הבריטית הושקה בשנת 1853.

הצי הבריטי פיתח ב-1846 כמה ספינות מלחמה מונעות בקיטור, אך הן היו למעשה אוניות מערכה ישנות, שבהן נותרה מערכת של מפרשים וחיבל, ונוספו להן מנועי קיטור. אולם, ספינות אלו נועדו בעיקר להגנת חופים ונמלים; הצי הבריטי לא התלהב מהרעיון של פיתוח אוניות מערכה מן השורה, מונעות בקיטור. זאת, בשל המחויבות להעמיד צי ארוך טווח – בעל יכולת פעולה ברחבי העולם – מחויבות שלא ניתן היה לממש, לדעת הצי, ללא אוניות מונעות במפרש.

בריטניה וצרפת הוסיפו לבנות אוניות מערכה מונעות בקיטור, ולהסב אוניות קו ישנות להנעה בקיטור. בסך הכול נבנו בצרפת 10 אוניות מערכה מעץ מונעות בקיטור והוסבו 28 ישנות; בריטניה בנתה 18 אוניות מערכה והסבה 41. רק בריטניה וצרפת בנו צי אוניות מערכה עשויות עץ ומונעות בקיטור, אך כמה ציים אחרים הסבו או בנו לפחות אונייה אחת, בדרך כלל בסיוע בריטי. בין אלה היו הציים של רוסיה, האימפריה העות'מאנית, שבדיה, ממלכת שתי הסיציליות, דנמרק והאימפריה האוסטרו הונגרית.

[עריכה] אוניות מערכה משוריינות

לאחר האיום הצרפתי על העליונות הימית הבריטית בדמות אוניית המערכה המונעת בקיטור, הגיע איום נוסף, גם הפעם מצידה של צרפת: בשנת 1859 השיקה צרפת את "La Gloire", אוניית המלחמה המשוריינת הראשונה, שהייתה בעלת יכולת אמיתית להפליג באוקיינוס. La Gloire נבנתה כאוניית קו בעלת סיפון אחד בשל שיקולי משקל. היא נבנתה מעץ והסתמכה על מפרשים לרוב הפלגותיה, אך היה לה מדחף, וגוף העץ צופה בשריון מתכת כבד. אונייה זו הפכה בבת אחת את כל הצי הבריטי למיושן. יכולת התמרון של "La Gloire" הייתה רבה מזו של כל אונייה בריטית, בזכות ההנעה בקיטור, והשריון שלה הפך את החימוש הבריטי לחסר תועלת.

השקתה של "La Gloire" הניעה מירוץ חימוש קדחתני. בשנת 1860 השיקה בריטניה את הספינה Warrior, שהייתה בנויה כולה מברזל (ולא מצופה בברזל) והייתה בעלת עליונות על כל אונייה אחרת; ואולם, הפיתוחים הטכנולוגיים בתכנון אוניות הפכו גם את Warrior וגם את La Gloire בתוך עשר שנים למיושנות. ההבנה שעליונותו של הצי הבריטי, שכל אוניותיו היו עשויות מעץ, נמחקה למעשה בתוך עשר שנים, הביאה לייזום תוכניות ראשיות לבניית אוניות מערכה בבריטניה, צרפת, איטליה, אוסטרו-הונגריה, רוסיה והאימפריה הגרמנית. בריטניה התכוונה לשמור על עליונותה הימית. הנחת היסוד של הממלכה המאוחדת הייתה שעל הצי הבריטי להיות גדול יותר משני הציים הבאים אחריו בגודלם גם יחד. בשל כך, השקיעה ממשלת בריטניה סכומים גדלים והולכים בבניית אוניות מערכה מעודכנות.

[עריכה] צריחים וקנים מחורקים

זמן קצר לאחר התפתחויות אלה, החלו מתכנני ספינות לבנות אוניות בעלות צריחי תותחים. הצריחים נתנו מענה לבעיות שהתעוררו עקב המשקל הגדל והולך של התותחים. הצריחים יכולים לירות לכמה כיוונים, לאורך קשת רחבה למדי. כך ניתן היה להגיע לעוצמת אש משמעותית גם במספר קטן יותר של תותחים. בנוסף לכך, הוספת הצריח אפשרה להגדיל את הקליבר ללא ויתור על גודל התותח ושדה האש שלו. עד שנות ה-70 של המאה ה-19 הפך סידור התותחים לאורך צדי הספינות למיושן.

באותה עת עברו התותחים המותקנים בספינות שני מהפכים: במקום התותחים חלקי הקדח (שחללם הפנימי חלק), הופיעו תותחים בעלי קנה מחורק (שיש בחללו הפנימי סליל). הסליל מעניק לקליע תנועה סיבובית, המייצבת את מעופו ומגדילה בכך את הדיוק ואת הטווח. תותחים אלה היו נטענים מכיוון הלוע. מאוחר יותר נכנסו לשירות תותחים הנטענים מפתח בקצה האחורי של התותח, ומאפשרים קצב אש גבוה יותר. שינויים אלה יחד עם חידושים טכנולוגיים קטנים יחסית, אך רצופים, חוללו מהפכה גדולה בתכנון הספינות בין השנים 1865 ל–1906.

השינויים הבלתי פוסקים הביאו לכך שסוגים חדשים של אוניות מערכה, שהיו מהפכניים עם הופעתם, הפכו למיושנים תוך כמה שנים. החשש מאויב שיצליח להביס את בריטניה בעזרת אוניות מערכה חדישות רק במעט מאלה של הצי הבריטי הפך לגורם מרכזי במדיניות ההגנה של הממלכה המאוחדת במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנות ה-70 של המאה ה-19 השקיעה הממשלה הבריטית בבניית אוניות מלחמה, בממוצע, 1.75 מליון ליש"ט לשנה, שהיו בערך 0.2% מהתוצר הלאומי הגולמי; רוב הסכום הושקע בבניית אוניות מערכה.

[עריכה] התקדמות בתחום אבק השריפה

אבק שריפה שחור ניצת במהירות רבה מאוד, כמעט בבת אחת, ולכן נפח הגזים הנוצר מן הפיצוץ מתרחב במהירות רבה. בשל כך, היה צורך בקני תותח קצרים יחסית: קנה ארוך עלול היה להאט את הקליע, לאחר הפיצוץ, בשל החיכוך בתוך הקנה. מעבר לכך, הפיצוץ החד והמיידי גרם לשחיקה רבה בקנים. צעד ראשון להתגברות על הקושי היה גיבוש החומר למעין כדורים קטנים, שניתן היה לשלוט על גודלם וכך גם על עוצמת הפיצוץ. הצעד הבא היה יצירת אבק שריפה חום, שהיה למעשה אבק שריפה שחור, מעורב בפחם; אבק שריפה זה נדלק לאט יותר, וכך ניתן היה ליצור תותחים בעלי קנה ארוך יותר, שיהיו עמידים יותר.

פיתוח אבק שריפה ללא עשן היה גורם קריטי בהתפתחותה של אוניית המערכה המודרנית. היעלמות העשן שהיה נוצר בזמן הירי הגדיל מאוד את טווח הראייה בזמן הקרב. האנרגיה המשתחררת בפיצוץ באבק שריפה זה גדולה יותר, וקצב השריפה ניתן לשליטה בצורה טובה יותר. אבק השריפה ללא עשן עמיד גם יותר בפני חשש של פיצוץ מקרי, והרבה פחות מאכל.

[עריכה] אוניות מערכה מפלדה

יחסית לברזל, פלדה מאפשרת חוזק מבני רב יותר במשקל קטן יותר. צרפת הייתה המדינה הראשונה לייצר פלדה בכמויות גדולות, ובשנת 1876 הושקה הספינה הצרפתית "Redoutable", שהייתה אוניית המערכה הראשונה שהייתה בנויה בעיקר מפלדה, אם כי השריון בחלקה התחתון היה עשוי עדיין מברזל מחושל. אוניות מלחמה בנויות מפלדה נבנו גם בבריטניה, לאחר מכן, ועל ידי שימוש בטכניקות ייצור מתקדמות יותר ניתן היה לייצר את כל חלקיהן מפלדה.

[עריכה] ניסיונות בתכנון

בין השנים 1870 ל–1890 היה תכנון אוניות המערכה ברחבי העולם בשלב ניסיוני: ציים שונים ניסו צורות שונות של סידור התותחים, קביעת מספרם וגודלם. בניגוד לבריטים, נהגו הצרפתים לבנות לעתים קרובות דגם אחד בלבד של כל תכנון חדש, דבר שהוביל לכינוי הצי הצרפתי כ"צי של דוגמיות". הופיעו אוניות מערכה ניסיוניות מוזרות: הגרמנים בנו סדרה של אוניות מערכה בעלות תריסרי תותחים בעלי קוטר קטן, שנועדו להדוף ספינות קטנות יותר; הבריטים בנו כלי שיט שעשה שימוש במנוע טורבינה (למרבה האירוניה, מנוע זה הפך, שנים לאחר מכן, למערכת ההנעה העיקרית לרוב האוניות); והצרפתים בנו סוג שלם של אוניות מערכה שנקראו "עזות פנים" (fierce face) – אוניות שנבנו ללא התחשבות במראה החיצוני שלהן או בהופעתן, תוך העדפת מראה "תוקפני".

בתקופה זו היו ציי אוניות מערכה לבריטניה, צרפת ורוסיה, שאליהן הצטרפו גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. תורכיה וספרד בנו מספרים מצומצמים של פריגטות וסיירות משוריינות. שבדיה, דנמרק, נורבגיה, הולנד וארצות הברית בנו אוניות מערכה קטנות יותר, "אוניות מערכה חופיות". אוניות אלה נועדו להוות אופציה זולה יותר למדינות שלא היו יכולות לעמוד בהוצאה הגדולה של אוניית מערכה גדולה, וכן נועדו לתת מענה למדינות שנזקקו לאוניית קרב בעלות יכולת להפליג במים רדודים. בדומה, היו מדינות שניסו לבנות אוניות מערכה זולות יותר (וחלשות יותר), שנקראו אוניות מערכה מדרג שני. אוניות אלו לא היו יכולות לספק את צרכיהן של מדינות בעלות שאיפות גלובליות.

ב-8 – 9 במרץ 1862, במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית, התחולל קרב ימי מפורסם וראשון מסוגו בעולם בחדשנותו הטכנולוגית בין שתי ספינות קרב משוריינות: ספינת הקרב "מוניטור" של ארצות הברית (מדינות הצפון), וספינת הקרב "מרימק" של מדינות הקונפדרציה (מדינות הדרום). ה"מרימק" היוותה איום חמור על אוניות העץ של הצפון, מכיוון שהייתה משוריינת כולה, ופגזי התותחים של ספינות העץ לא חדרו את שריונה. המענה הצפוני היה, כאמור, ה"מוניטור". הקרב ההיסטורי בין שתי הספינות הסתיים במעין תיקו, שמשמעו היה כשלון הקונפדרציה בפריצת המצור הימי שהטיל הצפון.

כלקח מקרב זה בנו הבריטים בסביבות שנת 1870 את אוניות הקרב הראשונות שנראו כמו אוניות המערכה המודרניות: היו אלה אוניות מסדרת "Devastation", שתותחיהן הותקנו בצריח מסתובב, שהיה אחד המרכיבים החשובים בקרב בין ה"מוניטור" וה"מרימק". ואולם, המתכננים עדיין היו שקועים בהתלבטויות רבות; רק בסביבות 1880 התייצב מבנה הספינות עד כדי כך שניתן היה לבנות סדרות גדולות יותר של אוניות סביב תכנון אחד. התפוסה של אוניות המערכה הלכה וגדלה, ככל שנוספו לאוניות מנועים חזקים יותר, שריון כבד יותר וחימוש משני רב יותר (החימוש המשני כלל תותחים בעלי קוטר קטן יותר, שנועדו להוות הגנה על האוניות מפני ספינות קטנות כמו משחתות וסיירות).

כאמור נבנו ספינות ניסיוניות רבות, אך התכנון הלך והתייצב סביב התכנון שנקרא לאחר מעשה כפרה דרדנוט (pre-Dreadnoughts). אלו היו אוניות מערכה שנבנו בין השנים 1890 – 1905. הן היו בעלות תפוסה של 9,000 – 16,000 טון, מהירותן הייתה 13 עד 18 קשר, והן היו חמושות בארבעה תותחים "גדולים", היינו תותחים בעלי קוטר של 12 אינץ' (305 מ"מ) לפחות, שהותקנו בשני צריחים על קו האורך של הספינה, אחד בקדמתה והשני באחוריה. בנוסף, נשאו הספינות חימוש משני רב, בדרך כלל תותחים בקוטר של 5 אינץ' (127 מ"מ) עד 7 אינץ' (178 מ"מ).

[עריכה] חימוש משני וחימוש עיקרי

התקנת החימוש המשני הייתה תוצאה של התלבטות ארוכה בין התותחים הגדולים (Big Guns), כלומר תותחים בעלי קוטר של 12 אינץ' (300 מ"מ) לפחות, לבין חימוש משני, בעל קוטר קטן יותר. החימוש המשני סודר בדרך כלל לאורך הספינה, בדומה לסידור באוניות הקו הישנות.

לחימוש המשני היו שתי מטרות. ראשית, היה לו קצב אש גבוה מזה של התותחים הגדולים, וכך ניתן היה לתת מענה לאוניות אויב קטנות יותר, כמו משחתות וסיירות, ובמיוחד לספינות טורפדו. כלי שיט אלו היו מהירים וזריזים, וקצב האש הגבוה סייע בפגיעה בהם. שנית, החימוש המשני נועד לפגוע באזורים הלא ממוגנים באוניות המערכה של האויב, כמו הגשר, עמדות התצפית, הארובות ואזורים לא ממוגנים אחרים. החימוש המשני נועד אם כן ליצור פגיעות משניות ולהחליש את אוניית האויב, בעוד שהחימוש העיקרי, התותחים הגדולים, נועדו לדו קרב העיקרי עם אוניות מערכה אחרות, ולגרימת הנזק העיקרי עד כדי הרס ספינת האויב.

אולם החימוש המשני יצר לא מעט בעיות. בעת הירי, יש לתת אבחנה של מקום נפילת הפגז, כדי לתקן את הירי הבא. ואולם, כאשר יורים תותחים בקטרים שונים, נוצר קושי: תיקון המתאים לתותח בקוטר מסוים אינו מתאים לתותח בקוטר אחר. ככל שגדל קוטרם של תותחי החימוש המשני, עלה גורם הבלבול: היה קשה להבדיל בין נפילתם של פגזי החימוש המשני לבין נפילת פגזי החימוש העיקרי. נוצר צורך לתזמן את הירי – כל סוללה ירתה לפי תור, והמתינה לתותחים האחרים כדי לא לבלבל את בקרת הירי. הדבר יצר ירי איטי ומסורבל, שהכביד מאוד, ונטרל את יתרון קצב האש המהיר של החימוש המשני. הצרפתים שילבו בפגזיהם צבע שונה לכל קוטר, כך שניתן היה לזהות איזה תותח ירה. גם ציים אחרים אימצו שיטה זו, אך לא היה בכך פתרון מלא.

[עריכה] סדרת ה"דרדנוט"

ב-27 – 28 במאי 1905, במהלך מלחמת רוסיה-יפן, התחולל קרב צושימה. בקרב זה הביס הצי היפני את הצי הרוסי תבוסה מוחצת. הצי היפני היה מצויד באוניות מערכה מתקדמות יותר, אך הלקח העיקרי מהקרב היה שהגורם שהביא לניצחון היפני היה התותחים הגדולים: התחוור כי התותחים הגדולים מהווים את הנשק המכריע בקרבות ימיים מודרניים, באשר הם אלו שגרמו את הפגיעות המשמעותיות באויב, משמעותיות בהרבה מאלה שגרמו התותחים המשניים. התותחים בעלי הקוטר הגדול אפשרו לנהל קרב בטווחים רחוקים, מעבר לטווח של התותחים המשניים (כ-11 ק"מ), וקצב האש שלהם היה מהיר דיו, ללא צורך בתוספת של תותחים משניים בעלי קצב אש מהיר רק במעט.

ארצות הברית, יפן ובריטניה למדו היטב לקחים אלו והחלו בתכנון אוניות מערכה בעלות תותחים גדולים בלבד. אוניית הצי היפני הקיסרי "סאטסומה" הייתה אוניית המערכה הראשונה שנבנתה על-פי תפישה זו, אך עקב מחסור בתותחים צוידה האונייה רק בארבעה מתוך שניים עשר תותחי ה-12 אינץ' (300 מ"מ) המתוכננים; במקום התותחים החסרים צוידה האונייה בשמונה תותחי 10 אינץ'.

בבריטניה התקדם התכנון במהירות, הודות למאמציו הרבים של אדמירל לורד ג'קי פישר, שהיה מפקד הצי הבריטי (תוארו בבריטניה היה First Sea Lord, הלורד הראשון של האדמירליות – בין חמישה – שהיוו את צמרת הפיקוד של הצי הבריטי). תוך 11 חודשים הושלמה אוניית המערכה "אה"מ דרדנוט" (HMS Dreadnought). אונייה זו נשאה עשרה תותחים בקוטר 12 אינץ' (300 מ"מ) בחמישה צריחים, מספר חסר תקדים של תותחים בקוטר כזה. שלושה מחמשת הצריחים הותקנו על הציר האורכי של הספינה, שניים בקדמתה ואחד באחוריה, ושניים נוספים באגפי הספינה (ראו ציור). סידור זה הקנה ל"דרדנוט" עוצמת אש חסרת תקדים: מספר התותחים שהייתה יכולה להפנות בבת אחת לכל כיוון היה רב יותר מזה של כל אוניית מערכה אחרת עד אז. כלקח מקרב צושימה, כמעט שלא היה בה חימוש משני, למעט מספר תותחי 12 ליטראות (3 אינץ', 76.2 מ"מ), שנועדו לירי כנגד מטרות מהירות כמו משחתות וספינות טורפדו.

"דרדנוט" הונעה על ידי טורבינות קיטור חדשניות, במקום מנועי הקיטור המיושנים שהניעו עד אז את האוניות; עד אז הייתה מהירותן המרבית של האוניות כ-18 קשר (כ-33 קילומטר לשעה), בשל הרטט העז שגרמו המנועים. גם במהירות זו היה הרטט כה עז עד שקשה היה לכוון כראוי את התותחים, והמנועים נשחקו במהירות. ל"דרדנוט" הייתה מהירות מרבית של 21 קשר (כ-39 קמ"ש), והייתה לה היכולת לשייט במהירות זו זמן רב יותר מאשר קודמותיה. בכך הייתה מהירה יותר מכל אוניית מערכה קיימת אחרת. מנועים אלו דרשו פחות מאמץ תחזוקתי, והיו קטנים יותר. בשל כך, ניתן היה לבנות גוף ספינה קטן יותר, ולצמצם את משקל השריון הנדרש. מאידך, השריון שהותקן על ה"דרדנוט" היה חזק דיו לעמוד מול ירי של כל תותח. במילים אחרות: עם השקתה, לא הייתה ל"דרדנוט" כל תחרות מצד כל אניית מערכה אחרת בעולם.

אף שה"דרדנוט" לא הייתה חפה מבעיות (צריחי התותחים האגפיים יצרו עומס כבד על גוף הספינה בעת ירי, והשריון הכבד של האונייה היה שקוע מתחת לקו המים בעת שהאונייה הייתה עמוסה במלואה), היא היוותה מהפכה מוחלטת באוניות המערכה. עד כדי כך, שאוניות מערכה שנבנו לפניה, בכל הציים, נקראו מעתה "פרה-דרדנוט", כאמור לעיל, וכל אוניות המערכה שנבנו אחריה נקראו "דרדנוט". בבת אחת הפכו כל אוניות המערכה הקיימות, כולל אלה של הצי הבריטי, למיושנות.

"דרדנוט" בישרה על תחילתו של עידן חדש, של אוניות מערכה שחימושן העיקרי והיחיד היה תותחים בקוטר גדול. המעצמות הימיות הגדולות החלו במרוץ חימוש חדש, כדי למנוע מצב של עדיפות ימית בריטית. הצי הבריטי מצדו, עדיין פועל תחת ההנחה שעליו להיות בעוצמה השווה לזו של שני הציים הבאים אחריו בכוחם גם יחד, החל לתבוע מהממשלה הבריטית סכומי כסף עצומים. הממשלה הבריטית, שהייתה שקועה עד צוואר במשבר הכספי שיצרה מלחמת הבורים השנייה (1899 – 1902), ותחת דרישה גדלה והולכת של הציבור הבריטי להשקעה גדולה יותר ברווחה ובעבודות ציבוריות, לא הייתה יכולה להיענות לדרישות הצי. הדבר אפשר לציים מתחרים, ובמיוחד לצי הגרמני, להתקרב לגודלו של הצי הבריטי.

מרוץ החימוש הביא את המעצמות הימיות לנסות וליצור אוניות מערכה טובות יותר. גם לאחר השקתה של "דרדנוט" המשיכו אוניות המערכה להתפתח: הן הפכו לגדולות יותר, בעלות תותחים גדולים יותר ומשוכללות יותר. ב-1914, שמונה שנים בלבד לאחר השקתה כאוניית המערכה המתקדמת ביותר בעולם, כבר הייתה "דרדנוט" מיושנת. מרוץ החימוש היקר הסתיים רק בשנת 1922, עם חתימת הסכם בינלאומי, שנקרא אמנת וושינגטון, ואשר הגביל את מספרן וגודלן של אוניות המערכה שמותר לכל מעצמה לבנות (על האמנה חתמו ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה).

[עריכה] הסופר דרדנוט

תנופת החידושים לא פסקה עם הופעתה של "דרדנוט". הדגם הבא של אוניות המערכה היו סדרת "אוריון" של הצי הבריטי, וסדרת ה"König" של הצי הגרמני. ספינות אלו היו בעלות תפוסה גדולה בכ-2,000 טון מזו של "דרדנוט", ונשאו תותחים בעלי קוטר של 13.5 אינץ' (343 מ"מ), שהיו מסודרים כולם לאורך ציר האורך של האונייה. תוך ארבע שנים (פער הזמן בין ה"דרדנוט" ל"אוריון") גדלה התפוסה באופן משמעותי וכוח האש הוכפל. אוניות אלה, שנקראו "סופר דרדנוט", שילבו בתכנונן גם את המילה האחרונה בבקרת אש, שכללה מגדלי תצפית אש ובהם מכשירים מתקדמים לקביעת טווח, מחשבים מכניים, ומכשור מתקדם מאוד לאותה תקופה להכוונת התותחים.

חסרונן הגדול של האוניות מסוג "סופר דרדנוט", שהבדיל אותן מאוניות המערכה שנבנו לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה פרישת השריון. ב"סופר דרדנוט" הוצב רוב השריון אנכית, לאורך הדפנות, כדי להגן מפני פגיעות מהטווח הקצר. ואולם, לסיפונים לא היה שריון, דבר שהפך את האוניות הללו לפגיעות מאוד מפגזים שפגעו בספינות בזווית תלולה. לאחר מלחמת העולם נוסף לסיפונים שריון בעובי 5 – 6 אינץ' (127 – 152 מ"מ), כדי להגן עליהן מפגיעות כאלה. אוניות המערכה מדגמי ה"סופר דרדנוט" גם לא היו חמושות דין מתחת לקו המים, ובכך היו חשופות יותר לפגיעות טורפדו.

גם ה"סופר דרדנוט" הפכו למיושנות תוך זמן קצר. אוניות מטיפוס זה ששירתו במלחמת העולם הראשונה היו כאלה שעברו שדרוג משמעותי, ואלו שנותרו מאחור עוררו דאגה תמידית שמא ייפגעו מאוניות המערכה המתקדמות יותר.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

[עריכה] שיאו של מרוץ החימוש

מרוץ החימוש שהחל בשנות ה-90 של המאה ה-19 היה עתה בעיצומו. שתי המתחרות העיקריות במרוץ זה היו בריטניה וגרמניה. לצי הבריטי הייתה עליונות ימית בלתי מעורערת מאז המלחמות הנפוליאוניות, ובפרט מאז קרב טרפלגר ב-1805. אולם הקיסרות הגרמנית החלה בתחילת המאה ה-20 לנסות ולערער את עליונותו של הצי הבריטי. קיסר גרמניה, וילהלם השני, ושר הצי, אלפרד פון טירפיץ, דחפו לבניית צי חזק שגודלו יהווה תחרות לצי הבריטי; זאת, הן ממניעים אסטרטגיים והן משום עצם הרצון לקרוא תגר על עליונותה של בריטניה.

בניית ה"דרדנוט" על ידי בריטניה הציבה לגרמניה אתגר טכנולוגי, מחד, אך מאידך הקלה מאוד עליה: מכיוון שה"דרדנוט" הפכה את שאר הצי למיושן בין-לילה, פיגרה גרמניה אחרי בריטניה באוניית מערכה אחת בלבד. כל הציים המובילים בעולם החלו בבנייה מואצת של אוניות דומות ל"דרדנוט", והדבר העמיד בפני בריטניה אתגר קשה. על בריטניה, שרצתה לשמור על כוח גדול מזה של שתי המעצמות הבאות אחריה גם יחד, הוטל עומס כלכלי כבד מנשוא. בין 1880 ל–1914 הוכפלו הוצאות הצי המלכותי פי ארבעה.

[עריכה] המלחמה הגדולה: מבוי סתום

מרוץ החימוש הוביל, באופן פרדוקסלי, למבוי סתום בזירה הימית במלחמת העולם הראשונה. אוניות המערכה היו כלי הנשק היקר ביותר במחסן הנשק של כל אומה – יקרות ללא כל השוואה לכל אמצעי מלחמתי אחר – ובעלות חשיבות אסטרטגית רבה. ערכן האסטרטגי הרב, יחד עם ההשקעה הכלכלית העצומה שהושקעה בהן, יצרו פרדוקס: מחד, אובדן סתמי של אוניית מערכה בקרב – הטבעת אוניית מערכה על ידי מוקש ימי, טורפדו, וכו' – עלול היה להיות אסון חמור. הגיון זה הורה שיש להשאיר את צי אוניות המערכה בנמל, ולהמתין עד ליציאת צי האויב לפעולה – המטרה היחידה שמולה כדאי להפעיל את אוניות המערכה. מאידך, אותם גורמים עצמם הכתיבו את ההיגיון, שכלי מלחמה שבהם הושקע מאמץ רב כל-כך, ובעלי חשיבות רבה שכזו, לא ניתן להשאיר בנמל באפס מעשה.

אין משמעות הדברים שלא התנהלו קרבות ימיים, או שהציים לא פעלו. בתחילת המלחמה, ב-1 בנובמבר 1914, הביסה שייטת סיירות גרמנית שייטת בריטית בקרב קורונל, ממזרח לחוף הצ'יליאני. השייטת הגרמנית הטביעה 2 סיירות קרב ו-2 סיירות קלות בריטיות. כוח בריטי עדיף רדף אחרי השייטת הגרמנית וב-8 בדצמבר לכד אותה והטביע אותה ליד איי פוקלנד, בקרב שנודע בשם קרב איי פוקלנד. פעולות בין כוחות ימיים שונים נערכו במקומות שונים בעולם.

אולם, המלכוד שתואר גרם לכך, שקרבות אלו, בראשית המלחמה, היו הפעם היחידה במחצית הראשונה של המלחמה שבה התנגשו הציים העיקריים - הצי הגרמני הקיסרי (Kaiserliche Marine) ו"הצי הגדול" (Grand Fleet) הבריטי - זה בזה. הצי הגרמני הסתפק אפוא בכמה פעולות בים הבלטי נגד הצי הרוסי, ובפשיטות של סיירת קרב על החוף המזרחי של בריטניה, בתקווה למשוך את הצי הבריטי לקרב. הצי הבריטי סרק את הים הצפוני. שני הצדדים הניחו שדות מוקשים נרחבים.

בקרב יוטלנד, ב-31 במאי 1916, נפגשו שני הציים שוב, ובפעם האחרונה. הקרב הסתיים ללא הכרעה חד משמעית; הבריטים סבלו אבדות כבדות יותר (14 אוניות שהוטבעו, וכ-7,000 הרוגים) לעומת הגרמנים (שאיבדו 11 אוניות וכ-3,000 איש). אולם הצי הגרמני הוא זה שניתק מגע בסוף הקרב, ולא יצא מנמליו עד סוף המלחמה.

על פי תנאי שביתת הנשק בסיום המלחמה נדרשו הגרמנים להעביר את כל אוניות הצי שלהם למעצר בנמל הבריטי סקפה פלו (Scapa Flow) בסקוטלנד. הצוותים הגרמניים חשו שמכיוון שלא הפסידו בקרב, אין צדק בדרישת הבריטים לזכות באוניותיהם. לפיכך, הטביעו הצוותים הגרמניים בעצמם את אוניותיהם ב-21 ביוני 1919, בעודם במעצר בסקפה פלו.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

[עריכה] מירוץ החימוש לקראת המלחמה

אמנת וושינגטון, שנחתמה ב–6 בפברואר 1922, נועדה, כאמור, למנוע פתיחתו של מרוץ חימוש חדש, שהיה בשלבי התהוות. האמנה נחתמה בידי חמש המעצמות הימיות הגדולות בעולם אז: ארצות הברית, בריטניה, יפן, צרפת ואיטליה. חותמי האמנה הסכימו שלא לבנות אוניות מערכה שתפוסתן גדולה מ-35,000 טון ולא להתקין באוניות המערכה תותחים בקוטר של יותר מ-16 אינץ' (406 מ"מ). כל צי הוגבל בגודל התפוסה הכוללת של כל אוניות המערכה. גרמניה לא הייתה שותפה לאמנה, שכן חלו עליה ההגבלות שהוטלו עליה עם תום מלחמת העולם הראשונה במסגרת חוזה ורסאי.

האמנה הורחבה עם השנים והחזיקה מעמד עד 1936. באותה שנה הודיעה יפן שלא תקבל יותר את תנאי האמנה, ואילו איטליה הפרה אותה בסתר. גרמניה החלה כבר בבנייה מחודשת של הצי, לאחר שהיטלר הודיע רשמית שגרמניה אינה מקבלת יותר את תנאי חוזה ורסאי.

מרוץ החימוש החדש הוביל לבנייתן של אוניות מערכה מפורסמות, כמו "ביסמרק" בגרמניה, "פרינס אוף ויילס" בבריטניה, סדרת "איווה" בארצות הברית ו"ימאטו" ביפן. רוב אוניות המערכה שנבנו במלחמת העולם השנייה היו דומות: היו להן שלושה צריחי תותחים (שניים בקדמת האונייה ואחד בירכתיה), בעלי קוטר של 14 עד 18 אינץ' (356 – 406 מ"מ), עם שניים או שלושה תותחים בכל צריח. מעבר לתותחים אלו, נשאו האוניות סוללות של חימוש משני בקוטר 4 עד 6 אינץ' (100 –152 מ"מ).

[עריכה] תחילת המלחמה

בשלבים הראשונים של קרב השיירות באוקיינוס האטלנטי איימו אוניות השטח של הצי הגרמני על השיירות. הצי הבריטי נאלץ לחלק את כוחו בין ההגנה על השיירות עצמן, לבין חיפוש האוניות הגרמניות וניסיון להשמידן. האוניות הגרמניות רשמו הצלחות בתחילת המלחמה: אוניות המערכה (לתפיסת הגרמנים; הבריטים הגדירו אותן כסיירות כבדות) "שרנהורסט" (Scharnhorst) ו"גנייזנאו" (Gneisenau) הפתיעו והטביעו את נושאת המטוסים הבריטית "גלוריוס" (HMS Glorius) ממערב לנורבגיה ביוני 1940. בגיחה לאוקינוס האטלנטי הטביעו שתי הספינות הגרמניות 22 אוניות סוחר.

ב-24 במאי 1941 הטביעה אוניית המערכה הגרמנית, "ביסמרק", את סיירת הקרב הבריטית "הוּד". ה"ביסמרק" הייתה בדרכה לאוקיינוס האטלנטי, כדי לפגוע בשיירות. הצי הבריטי רדף אחרי ה"ביסמרק". תקיפה אווירית של מטוסים דו-כנפיים שהמריאו מנושאת המטוסים "ארק רויאל" (HMS Ark Royal) גרמה ל"ביסמרק" נזק במערכת ההיגוי שלה ומנעה ממנה להגיע לנמל מבטחים בצרפת; ואולם, במקום להמשיך בתקיפות אוויריות, הגיעו אוניות מערכה בריטיות, עם סיירות ומשחתות, וב-27 במאי הטביעו אותה לאחר קרב שנמשך 88 דקות. צוות ה"ביסמרק" טען שהם עצמם הטביעו את האונייה כדי למנוע את לכידתה, דבר שהוביל לוויכוח שנמשך שנים רבות.

אוניות מערכה היו מעורבות גם בקרב על השליטה בים התיכון. בקרב טרנטו, ב-12 בנובמבר 1940 הטביעו מטוסי "סורדפיש" (Swordfish, דג חרב) את הצי האיטלקי בבסיסו בטרנטו. במחיר של שני מטוסים שהופלו, הצליחו הבריטים להטביע אוניית מערכה אחת והוציאו משימוש שתיים נוספות. הצלחתה של תקיפה זו – הראשונה מסוגה – סיפקה לצי היפני את ההשראה למתקפה האווירית על פרל הארבור, שבתכנונה הוחל שלושה חודשים מאוחר יותר. בקרב כף מטאפאן ב-27 – 29 במרץ 1941 הושמדו שלוש סיירות כבדות של הצי האיטלקי בקרב עם כוח של אוניות מערכה בריטיות ליד כרתים.

[עריכה] ירידת קרנה של אוניית המערכה

אולם הטכנולוגיה החלה גוברת על אוניית המערכה. תותחיה הגדולים של אוניית המערכה היו יכולים לירות לטווח של כ-50 קילומטר; אך מטוסיה של נושאת המטוסים היו יכולים לתקוף מטרות שהיו מרוחקות מאות קילומטרים, תקיפות שנעשו מדויקות יותר ויותר בעזרת המכ"ם ההולך ומתפתח. "ביסמרק" נפגעה פגיעה אנושה על ידי מטוסי "סורדפיש" מיושנים; אוניית המערכה הרוסית "פטרופבלובסק" ואוניית המערכה האיטלקית "רומא" הוטבעו בהתקפות אוויר גרמניות ("רומא" הותקפה לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית); ומטוסים יפניים הטביעו את אוניית המערכה הבריטית "פרינס אוף ויילס" ואת סיירת הקרב "ריפלס" (Repulse) שנלוותה אליה.

בזירה האירופית, השתתפו אוניות מערכה בנחיתה בחוף נורמנדי ככוח מסייע; בזכות עוצמת האש האדירה של תותחיהן הן היו יעילות מאוד בהפגזת החופים, הביצורים הגרמניים, תותחי החוף, ואף ריכוזי שריון, חיל רגלים, ותחנות רכבת. אוניות המערכה סייעו גם כפלטפורמות לנשק נ"מ, והדפו גם התקפות של משחתות וספינות טורפדו גרמניות.

בהתקפה היפנית על פרל הרבור הוטבעו רוב אוניות המערכה של צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית. אולם, שלוש נושאות המטוסים של צי האוקיינוס השקט – "יורקטאון", "לקסינגטון", ו"אנטרפרייז" – לא היו בנמל בעת ההתקפה ולא נפגעו. שישה חודשים לאחר מכן היוו שתיים מנושאות המטוסים הללו ("יורקטאון" ו"אנטרפרייז"; "לקסינגטון" אבדה בקרב ים האלמוגים), יחד עם נושאת רביעית, ה"הורנט", את עיקרו של הכוח הימי שהביס את הצי היפני בקרב מידווי והיה נקודת המפנה במלחמה.

ככל שהמלחמה הלכה והתקדמה, הפכו גם כאן אוניות המערכה לפלטפורמות לתותחי נ"מ (שהותקנו עליהן במספרים גדלים והולכים), והיו מעין סוללות נ"מ ענקיות שהגנו על נושאות המטוסים. זאת, מעבר לתפקידן כסוללות ארטילריה להפגזת חופים. עליונותו של הכוח האווירי הוכחה באופן חד משמעי, ואוניות המערכה שוב לא מילאו את התפקיד שיועד להן מלכתחילה. עליונות זו הוכחה שוב ושוב; אוניות המערכה הגדולות ביותר שנבנו אי פעם, "ימאטו" ו"מוסאשי", הוטבעו על ידי מטוסים אמריקאיים הרבה לפני שהגיעו לטווח תותחי הצי האמריקאי. אוניית המערכה הגרמנית האחרונה, "טירפיץ" נאלצה להסתתר בפיורד בנורבגיה, מוגנת על ידי תותחי נ"מ שהוצבו בחוף ואמצעי הגנה נגד צוללות; ניסיון בריטי להטביע אותה בעזרת צוללות זעירות נכשל, אך גם כאן הכריע הכוח האווירי: מפציצי אברו לנקסטר של חיל האוויר המלכותי הטביעו את "טירפיץ" ב-12 בנובמבר 1944 בעזרת פצצות מיוחדות.

[עריכה] קרבות ימיים

למרות העליונות האווירית, התקיימו גם קרבות ימיים בין אוניות מערכה. "מסצ'וסטס", אוניית מערכה של צי ארצות הברית, נלחמה באוניית המערכה "ז'אן בארט", אוניית צי של צרפת של וישי. בקרב גוודלקנל, ב-15 בנובמבר 1942, נלחמו אוניות המערכה האמריקאיות "דקוטה הדרומית" ו"וושינגטון" באוניית המערכה היפנית "קירישימה" והטביעו אותה. בקרב הכף הצפוני (מצפון לנורבגיה), ב-26 בנובמבר 1943 הטביעה אוניית המערכה הבריטית, "הדוכס מיורק" (Duke of York) יחד עם כוח של משחתות, את אוניית המערכה הגרמנית "שרנהורסט". בקרב במיצר סוריגאו, חלק מקרב מפרץ לייטה (Leyte Gulf), הטביע כוח של שש אוניות מערכה של צי ארצות הברית את אוניות המערכה היפניות "יאמאשירו" ו"פוסו". בחלק אחר של הקרב במפרץ לייטה, קרב סאמאר, הדפו משחתות אמריקאיות יחד עם מטוסים כוח של אוניות מערכה יפניות, ובהן "ימאטו", "קונגו", ו"נגאטו"; עוצמת ההתנגדות של הכוח האמריקאי, שהיה חלש וקטן הרבה יותר מהשייטת היפנית, שכנע את האדמירל היפני טקאו קוריטה שהכוח האמריקאי העומד לפניו הוא שייטת אוניות מערכה ולא שייטת משחתות ונושאות מטוסים קלות כפי שהיה במציאות, והורה לשייטת היפנית לסגת. לולא טעות זו היה הצי היפני עושה שמות באוניות האמריקאיות. בפועל הוטבעה רק נושאת מטוסים קלה אחת וארבע משחתות.

[עריכה] סיום המלחמה

כתוצאה מהשינוי הטכנולוגי בוטלו תוכניות ביפן ובארצות הברית לבניית אוניות מערכה גדולות (בין היתר בוטלה בנייתן של אוניות מערכה מסדרת מונטנה). כמעט כל אוניות המערכה הוצאו משירות או פורקו לגרוטאות בסוף המלחמה.

רוב אוניות המערכה שאבדו במלחמה אבדו בעודן בנמל; ואף אוניית מערכה לא הוטבעה על ידי מפציצים כבדים בלב ים. האיום האווירי העיקרי על אוניות המערכה היה מצד מטוסים קלים – מפציצי צלילה או מפציצי טורפדו.

[עריכה] אחרי מלחמת העולם השנייה

[עריכה] הוצאה משירות

כאמור, כמעט כל אוניות המערכה הוצאו משירות לאחר המלחמה. אוניית המערכה היחידה שנבנתה לאחר סיום המלחמה הייתה אה"מ ואנגארד. אוניות בודדות נשארו בשירות, אך נושאות המטוסים ביטלו למעשה את תפקידן העיקרי. אוניות המערכה האיטלקיות האחרונות הוצאו משירות בסוף שנות ה-50. אוניית המערכה הבריטית האחרונה הוצאה משירות ב-1960 ואוניית המערכה הצרפתית האחרונה ב-1970. שנות החמישים והשישים היו שנותיהן האחרונות של אוניות המערכה בציים רבים: ברית המועצות, ברזיל, ארגנטינה, וצ'ילה. תורכיה הוציאה משירות את סיירת הקרב האחרונה שלה ב-1976.

[עריכה] חיים חדשים בצי ארצות הברית

אוניות המערכה נעלמו מן האופק ברוב ציי העולם, אך בצי ארצות הברית הן זכו לחיים חדשים, כבסיסי סיוע באש. חיל הנחתים מעריך מאוד את סיוע האש של אוניות המערכה, ורואה בה אש יעילה יותר וזולה יותר מתקיפות מן האוויר. מערכות מכ"ם ומחשבים הותקנו במערכות בקרת האש באוניות, והגבירו מאוד את דיוקן. אוניות המערכה מסדרת איווה שירתו במהלך רוב המחצית השנייה של המאה ה-20. במלחמת קוריאה הוכשרו ארבע אוניות מהסדרה לשירות, ובמלחמת וייטנאם הוכשרה אונייה אחת. הן שימשו בעיקר להפגזת מטרות חוף. במהלך שנות ה-80 שוב הוחזרו אוניות המערכה לשירות, כחלק מתוכנית ממשל רייגן "צי 600 הספינות", שמטרתה העיקרית הייתה בניית צי גדול, כנגד מה שנתפס כהתעצמות הצי הסובייטי. אוניות המערכה שופרו ושודרגו, והותאמו לנשיאת טילי שיוט מדגם טומהוק. אוניות המערכה השתתפו בהפגזות על לבנון במהלך מלחמת האזרחים ובמלחמת המפרץ ב-1991. במלחמת המפרץ ירו אוניות המערכה "מיזורי" ו"ויסקונסין" בתותחי ה-16 אינץ' (406 מ"מ) שלהן ושיגרו טילי טומהוק על מטרות יבשתיות.

ככל הנראה, זו הייתה הפעולה הקרבית האחרונה בהיסטוריה של אוניית מערכה; אוניות המערכה של צי ארצות הברית הוצאו משירות לאחר מלחמת המפרץ. שתיים מהן נשמרות עדיין באחסון, מוכנות להחזרה לשירות אם יתעורר הצורך או עד שייבנה להן תחליף מתאים; שתי האחרות משמשות כמוזיאון צף. ב-17 במרץ 2006 מחק מזכיר הצי, שפעל תחת חוק הקצבת ההגנה לשנת 2006, את האיווה והוויסקונסין מהרשומות. האוניות יועברו כנראה לאיגודים מוזיאוניים, כמו אחיותיהן, המיזורי והניו ג'רזי.

עוד כמה אוניות מערכה משמשות כמוזיאונים בארצות הברית, בבריטניה, יפן, שבדיה, הולנד וצ'ילה.