אליאס קנטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליאס קנטי (25 ביולי 1905, רוסה, בולגריה - 14 באוגוסט 1994, ציריך), סופר בולגרי ממוצא יהודי שכתב בגרמנית, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981.
ילדותו של קנטי, בנה הבכור של משפחה יהודית-ספרדית אמידה, עברה עליו בבולגריה ובאנגליה. לאחר מותו המוקדם של אביו בשנת 1912 התגוררו הוא, אימו ואחיו בארצות שונות במרחב הדובר גרמנית: באוסטריה, בשווייץ ובגרמניה, והירבו לעבור ממקום למקום. בשנת 1924 התיישב בווינה, עד שהאנשלוס של אוסטריה בידי הרייך השלישי אילצו לעקור בשנת 1939 לאנגליה בחברת אישתו הסופרת וזה קנטי, שם נשאר אחרי תום מלחמת העולם השנייה. בשנות השבעים הרבה להתגורר בשווייץ, ובשנות השמונים העביר לשם את מקום מושבו הקבוע. קנטי נפטר בשנת 1994 בציריך ובה נטמן.
קשה לשייך את קנטי לקטגוריות או זרמים ספרותיים מקובלים. עבודתו היא מאוד רבת פנים, ולו רק מבחינת הסוגות הספרותיות השונות בהן עשה שימוש. בין היתר פרסם רומן, שלושה מחזות, מחקר אנתרופולוגי, אפוריזמים ואוטוביוגרפיה רבת-כרכים. מכיוון שפרסם לאט ובמשורה, נחשף לקהל הקוראים הרחב רק בהדרגה, במיוחד במרחב הדובר גרמנית, שבו הוענקו לו החל בשנות השישים מגוון פרסים ועיטורים (כך למשל פרס הספרות של האקדמיה הבווארית לאמנויות בשנת 1969, פרס גיאורג ביכנר בשנת 1972), עד שזכה לבסוף בשנת 1981 בפרס נובל לספרות.
למרות מגוון האמצעים והסוגות בהם השתמש כסופר, הרי שמבחינה תימטית עבודתו היא הומוגנית ביותר. הוא ראה עצמו אויב מר של המוות, וביקש לחקור את כל ההשפעות שיש לידיעה על המוות על חיי האדם. מכאן התעניינותו בדתות השונות. עניינו בתרבות ההמון ובביטויים השונים לכוח נעוץ באירועים המכוננים של המאה ה-20: מלחמות העולם והופעת הנאציזם. למרות הסקפטיות המאפיינת אותו גישתו הבסיסית איננה פסימיסטית, והוא אף רואה את "שליחות המשורר" (ככותרת מאמר שלו משנת 1976) ביצירת מקום ל"תקווה" ודרכי מוצא מן ה"כאוס".
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות ונעורים
בשנים 1905-1912 התגורר קנטי בעיר רוסטשוק (כיום רוסה) בבולגריה, בה עסקה משפחתו במסחר. המשפחה השתייכה למיעוט של מגורשי ספרד, נתינים תורכים בבולגריה שהשתייכה אז לאימפריה העות'מאנית. שפת אימו של קנטי הייתה לפיכך לאדינו. בשנת 1911 עקרה משפחתו למנצ'סטר באנגליה, שם למד אנגלית וצרפתית. כעבור שנה נפטר אביו, והתנסות זו תרמה בוודאי להפיכתו ל"אויב" למוות. האם וילדיה עברו לאחר מות האב לווינה. תוך מספר חודשים למד קנטי גרמנית מאימו, איתה פיתח לאחר מות אביו קשר קרוב מאוד ואף קנאי. בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה ובשל מחלתה המתמשכת של אימו עברה המשפחה למספר שנים גם לשווייץ (1916-1921) ולגרמניה (1921-1924), שם סיים את לימודיו בגימנסיה.
[עריכה] תקופת וינה
בשעה האימו ואחיו עברו להתגורר בצרפת, בחר קנטי להתיישב בווינה, שם התחיל בלימודי כימיה שלא הציתו את דמיונו, ושאותם סיים בשנת 1929. במקביל התמקד בתחומי העניין האמיתיים שלו, בהם התחום הספרותי וכן מגוון נושאים פילוסופיים. כבר בשנת הגיעו לווינה פגש במי שהייתה חברתו ומשנת 1934 גם אשתו, וזה קנטי, אשר חלקה איתו את האהבה לספרות ואף נודעה לימים כסופרת בעצמה. היא עודדה אותו בתוכניותיו הספרותיות מרחיקות-הלכת. לעת עתה כתב רק טיוטות ותרגילי-כתיבה שונים, ובמהלך כל שנות העשרים נמנע מלפרסם.
בתקופה זו ביקר קנטי בהרצאותיו של העיתונאי והסטיריקן רב-ההשפעה קרל קראוס, והיה בין מעריציו הנלהבים, כמו רבים אחרים בני זמנו. נוסף על כך ליקט חומר לצורך מחקרו על תופעת ההמון, שהאמין כי לא זכתה לטיפול מספק מצד מדענים דוגמת גוסטב לה בון וזיגמונד פרויד. התנסויותיו האישיות בהפגנות בפרנקפורט ובווינה חיזקו את תחום העניין הזה.
קנטי הלך והרחיב את מעגל מכריו, אם כי נמנע מן החוגים השמרניים, הן בפוליטיקה והן בספרות. בין מיודעיו היו פוליטקאים מן השמאל. את קיץ 1928 בילה בברלין, שם עבד עבור הוצאת Malik. לשהות זו בברלין נודעה עבורו חשיבות רבה, מפני שלא רק שקישרה אותו לסצינת האמנות המקומית (האחים המוציאים לאור ג'ון הרטפילד (הלמוט הרצפלדה) ווילנד הרצפלדה, הצייר ג'ורג' גרוס, המחזאי ברטולט ברכט, הפובליציסט איזאק בבל), אלא שהעיר עצמה, אותה כינה "בית משוגעים", הביאה אותו לכתיבת הרומן "סנוורים" (Die Blendung) בשנים 1930-1931. כעבור שנה הופיע המחזה "חתונה", וכעבור שנה נוספת "הקומדייה של הגאווה". את שלושתם נמנע מלהוציא לאור, אבל בהקראות פומביות מתוך יצירות אלו זכה להכיר אמנים ואינטלקטואלים שונים, ביניהם הצייר פריץ וורטובה, הציירת אנה מאהלר (בתו של גוסטב מאהלר, בה התאהב אהבה כוזבת), הסופרים הרמן ברוך ורוברט מוסיל, וכן המלחין אלבן ברג. פרסומו ההולך וגדל בציבור הביאו לבסוף לפרסם את הרומן, אבל הקריירה הספרותית נתקלה בקשיים גדלים והולכים באווירת האנטישמיות המקצינה בשנות השלושים, ועם האנשלוס של אוסטריה לרייך השלישי בשנת 1938 נאלצו בני הזוג חסרי-האזרחות למצוא לעצמם דרך מילוט.
[עריכה] תקופת אנגליה
בני הזוג קנטי נמלטו בחורף 1938-1939 לאנגליה דרך צרפת, שם התגוררו באתרים שונים בלונדון ובקרבתה, לרוב התגוררו לחוד. עוד בווינה חרגו נישואיהם מהדוגמה הבורגנית הרגילה - הקשר ביניהם היה בו בעת קרוב ומרוחק, ערבוב של חברות וזוגיות. וזה אשתו הייתה לא רק שתרמה תרומה משמעותית להכנסה הנמוכה-למדי של בני הזוג, אלא שימשה גם כעין סוכנת של בעלה וקידמה את יצירתו. היא הייתה מודעת לגמרי לקיום הרומנים של בעלה, שנמשכו לאורך שנים, לרוב במקביל: עם הסופרת פרידה בנדיקט (הידועה בכינוייה אנה סבסטיאן), הציירת מרי-לואיז פון מוטסיצ'קי, ומאוחר יותר גם לסופרת והמרצה אייריס מורדוך.
גם בלונדון פגש קנטי אינטלקטואלים ואמנים שונים, אנגלים ומהגרים כאחד: ביניהם אריך פריד, ברטרנד ראסל, דילן תומס וארתור ווילי. לאחר המלחמה נשאר קנטי באנגליה, ובשנת 1952 אף השיג אזרחות בריטית. בשנות השישים הופיע סוף-סוף ספרו "ההמון והכוח", ויצירתו המוקדמת יותר זכתה להדפסה מחודשת ותורגמה לאנגלית ולצרפתית, ובשל כל אלה הלך פרסומו וגדל.
[עריכה] תקופת ציריך
בשנת 1963 נפטרה אשתו וזה, ובשנת 1971 נשא לאישה את הרה בושור. שנה לאחר מכן נולדה בתו יוהנה. קנטי החל מחלק את זמנו בין לונדון וציריך, ובסופו של דבר ויתר על לונדון ועבר להתגורר בציריך. הוא סבל מפרסומו הרב שהפריע לעבודתו, ולאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1981 פרש לחלוטין מהחיים הציבוריים וסירב להתראיין.
בשנת 1994 נפטר בציריך והוא בן 89.
[עריכה] אופיו השנוי במחלוקת
בעבודתו האוטוביוגרפית הרבה קנטי לתאר אישים שונים בדרך של התמקדות בפרטים ובהרגלים אופיינים שונים. כמה מן הפורטרטים האלה נתפסו כהשמצות פוגעות של ממש. כך למשל הקטעים אודות אהובתו לשעבר אייריס מורדוך ב"מסיבה בבליץ", כרך אודות שנותיו בלונדון שהופיע לאחר מותו. רבים ממכריו סיפרו על הזדמנויות בהן היה קנטי נרגן ומרושע כלפי אחרים. העתונאית והסופרת האוסטרית הילדה שפיל כינתה אותו "מזרק-רעל של ממש" ומבקר הספרות (ומאוחר יותר בעלה של מורדוך) ג'ון ביילי כינה את תפקידו של קנטי בסצינת האינלקטואלית של לונדון, "המפלצת הראשית של המפסטד".
[עריכה] יצירתו הספרותית
[עריכה] רשימת יצירותיו
- סנוורים (Die Blendung) (רומן. נכתב 1930/1, יצא לאור 1935/6)
- חתונה (מחזה. נכתב 1932, הופיע ככתב יד 1932, יצא לאור 1964)
- הקומדיה של הגאווה (מחזה. נכתב 1933/4, יצא לאור 1964)
- רשימות (נכתבו מ-1942 ועד 1993)
- הזמניים (מחזה, נכתב 1952/3, יצא לאור 1964)
- קולות מרקש (רשימות מסע. נכתב 1954, יצא לאור 1968)
- ההמון והכוח (תחילת עבודה ב-1925, יצא לאור 1960)
- מצפון המילים (מאמרים ונאומים)
- עד השמיעה; חמישים דיוקנאות (יצא לאור 1974)
- הלשון שניצלה; זכרונות נעורים (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1977)
- הלפיד באוזן; סיפור חיי 1921-1931 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1980)
- משחק העיניים; סיפור חיי 1931-1937 (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור 1985)
- מסיבה בבליץ; השנים האנגליות (אוטוביוגרפיה, יצאה לאור לאחר מותו 2003)
[עריכה] ספריו שתורגמו לעברית
- ההמון והכוח, עברית - עמשי לוין, צ'ריקובר, תל אביב, 1979.
- הלפיד באוזן, סיפור חיי 1921-1931, מגרמנית - צבי ארד, זמורה ביתן, תל אביב, 1984.
- הלשון שניצלה, זכרונות נעורים, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1984.
- משחק העיניים, סיפור חיי 1931-1937, מגרמנית - צבי ארד, תל אביב, 1987.
- המשפט האחר, המכתבים של קפקא אל פליצה לנגר, תרגמה מגרמנית רחל בר חיים, קטעים מ"המשפט" של פרנץ קפקא בתרגומו של אברהם כרמל, עם עובד, תל אביב, 2003.
- סנוורים, מגרמנית - חיים איזק, זמורה ביתן, 1979.
- עד שמיעה, חמישים דיוקנאות, תירגם מגרמנית גבריאל צורן, עם עובד, תל אביב, 1987.
- קולות מראקש, רשימות מסע, תרגום מגרמנית - יעקב גוטשלק, אחרית דבר - שלמה אלבז, כרמל, ירושלים, 2000.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| הקודם: צ'סלב מילוש |
פרס נובל לספרות 1981 |
הבא: גבריאל גארסיה מרקס |
