אלכסנדר קרנסקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראש ממשלת המעבר הרוסית
|
|||||||||||||||||||||||
אלכסנדר פיודורוביץ' קרנסקי (רוסית: Александр Фёдорович Керенский) (22 באפריל (הלוח היוליאני, 2 במאי הלוח הגרגוריאני) 1881 - 11 ביוני 1970) ראש הממשלה השני של ממשלת המעבר הרוסית לאחר מהפכת פברואר, לפני לנין.
קרנסקי נולד בסימבירסק (כיום אוליאנובסק), בנו של מנהל בית ספר. אותו המקום הוא מקום הולדתו של ולדימיר לנין, ובזמן מסוים אביו של קרנסקי, פיודור, לימד את לנין (באותו זמן תחת השם אוליאנוב) באוניברסיטת קאזאן. קרנסקי קיבל תואר בעריכת דין מאוניברסיטת סנקט פטרבורג ב־1904. הוא הפגין את נטיותיו הפוליטיות בשלב מוקדם, כשהוא מגן לעתים קרובות על המהפכנים האנטי-צאריים. ב־1905 נאסר באשמת השתייכות לקבוצה סוציאליסטית לוחמנית. הוא נבחר לדומה (בית הנבחרים הרוסי) הרביעית ב־1912 כחבר מפלגת הטרודוביקים (מפלגת פועלים מתונה). קרנסקי היה נואם מבריק ומנהיג פרלמנטרי מוכשר, ונהיה חבר במועצת המעבר של הדומה כסוציאליסט-מהפכן ומנהיג של האופוזיציה הסוציאליסטית למשטרו של הצאר ניקולאי השני. קרנסקי היה אחד ממנהיגי הבונים החופשיים הפוליטיים ברוסיה, ובשנים 1915 - 1916 תפקד כמזכיר מועצת הבונים הרוסית העליונה.
כשפרצה מהפכת פברואר ב־1917 היה קרנסקי אחד ממנהיגיה הבולטים, ונבחר להיות סגן־יושב־הראש של סובייט פטרוגרד (מועצת הפועלים). כשקמה ממשלת המעבר תפקד בתחילה כשר המשפטים. לאחר מכן נתמנה להיות שר המלחמה והצי במאי וראש הממשלה ביולי 1917, במקום גיאורגי לבוב. לאחר נסיון ההפיכה הכושל של פרשת קורנילוב באוגוסט והתפטרות השרים, מינה עצמו קרנסקי גם כמפקד עליון במקום הגנרל קורנילוב. במעמדו החדש זה אירגן את הממשלה מחדש, והכריז על רוסיה כרפובליקה דמוקרטית. הוא השקיע מאמצים ניכרים בארגון המתקפה הרוסית ביוני 1917.
בעייתו העיקרית של קרנסקי בשלטון הייתה שרוסיה הייתה מותשת לאחר שלוש שנות לחימה במלחמת העולם הראשונה ואזרחי רוסיה לא רצו דבר מלבד שלום. לנין והמפלגה הבולשביקית שלו הבטיחו "שלום, אדמה ולחם" בשיטה הקומוניסטית, והצבא היה בתהליכי התפרקות בשל עריקתם ההמונית של אלה מהחיילים שהיו פועלים ואיכרים. אך קרנסקי ושאר המנהיגים הפוליטיים חשו עצמם מחויבים על ידי התחייבויותיהם לבעלות-בריתה של רוסיה , וחששו, בצדק, כי גרמניה תדרוש שטחים עצומים כויתורים למען שלום. סרובו של קרנסקי לסגת מן המלחמה הביא עליו את חורבנו.
במהלך פרשת קורנילוב חימש קרנסקי את פועלי פטרוגרד (כיום שוב סנקט פטרבורג) הבירה, ועד אוקטובר רוב הפועלים האלו עברו לצידם של הבולשביקים. לנין היה נחוש להפיל את ממשלתו של קרנסקי לפני שזו תוכל לקבל לגיטימציה על ידי הבחירות המתוכננות לאספה מכוננת, וב־25 באוקטובר (7 בנובמבר בלוח הגרגוריאני) הבולשביקים תפסו את מוסרות השלטון במה שנודע כמהפכת אוקטובר.
קרנסקי הצליח להמלט מהבולשביקים ועבר לפסקוב, שם אסף חיילים נאמנים לו לנסיון לכבוש מחדש את הבירה. חייליו כבשו את צארסקויה סלו ("כפר הצאר"), אך הובסו ביום המחרת בפולקובו. קרנסקי ברח בעור שיניו מן התבוסה, והעביר את השבועות הבאים במחבוא, עד אשר הצליח לעזוב את רוסיה, ובסופו של דבר הגיע לצרפת. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הוא לא תמך באף צד - הוא התנגד גם למשטר הבולשביקי וגם לצבא הלבן הריאקציונרי שניסה להחזיר את המונרכיה על כנה.
קרנסקי התגורר בפריז עד 1940, כשהוא מעורב בריבים הבלתי פוסקים של המנהיגים הרוסים הדמוקרטיים הגולים. כשהגרמנים כבשו את צרפת במלחמת העולם השניה, הוא ברח לארצות הברית ב־1940 שם חי עד מותו. כשהיטלר פלש לברית המועצות ב־1941, הציע קרנסקי את עזרתו לסטלין אך לא נענה. במקום זאת הוא שידר ברוסית כתמיכה במאמץ המלחמה. לאחר המלחמה הוא ארגן קבוצה שנקראה "הארגון לשחרור רוסיה", אך זו השיגה מעט.
קרנסקי התיישב בסופו של דבר בניו יורק אך בילה חלק ניכר מזמנו במכון הובר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה, שם השתמש כמו גם תרם לגנזך הענקי של המכון העוסק בהיסטוריה של רוסיה, ושם גם הרצה. הוא כתב ושידר באופן נרחב על הפוליטיקה וההיסטוריה של רוסיה. עבודות העיקריות הן, בין השאר: "הקדמה לבולשביזם" (1919), "הקטסטרופה" (1927), "צליבתה של החירות" (1934) ו"רוסיה ונקודת המפנה של ההיסטוריה" (1966). הוא נפטר בניו יורק ב־1970, אחד מאחרוני משתתפי אירועי 1917.
הכנסיות האורתודוכסיות המקומיות סירבו לקבור את קרנסקי מכיוון שראו בו במידה רבה כאחראי לנפילתה של רוסיה בידי הבולשביקים. גם כנסייה סרבית אורתודוכסית סירבה. גופתו הוטסה ללונדון שם נקבר בבית עלמין לא-דתי.
| הקודם: גיאורגי לבוב |
ראש ממשלת המעבר הרוסית | הבא: ולדימיר לנין (כיושב ראש מועצת הקומיסרים העממיים) |
| הקודם: גיאורגי לבוב |
ראש ממשלת רוסיה | הבא: - |
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דין וחשבון על קרנסקי בשהותו בסטנפורד.
