אלן פרוסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).
אלן פרוסט

קריירת פורמולה 1
לאומיות צרפת צרפתי
שנות פעילות 1980–1991, 1993
קבוצה(ות) מקלארן, רנו, פרארי, וויליאמס
מירוצי גראנד פרי 202
אליפויות 4 (1985, 1986, 1989, 1993)
נצחונות 51
מספר סיומים  בדוכן מנצחים  106
זינוקים מפול פוזישן 33
הקפות מהירות 41
מירוץ ראשון ארגנטינה 1980
נצחון ראשון צרפת 1981
נצחון אחרון גרמניה 1993
מירוץ אחרון אוסטרליה 1993

אלן מארי פסקל פרוסט (נולד ב-24 בפברואר 1955), ידוע בעיקר בשם אלן פרוסט, הוא נהג מירוצים צרפתי וחבר מסדר האימפריה הבריטית. משנת 1987 ועד שנת 2001 החזיק בשיא הנצחונות במירוצי פורמולה 1. פרש ממירוצי הגראנד פרי בתום עונת 1993, לאחר שזכה באליפות העולם במירוצי פורמולה 1 בפעם הרביעית, הישג זה מדרג אותו במקום השלישי בכל הזמנים בין נהגי המירוצים בפורמולה 1. פרוסט מתחרה היום במירוצים על קרח במסגרת גביע אנדרוס.

פרוסט גילה את מירוצי הקארטינג בגיל המאוחר יחסית של 14 במסגרת חופשה משפחתית. הוא התקדם במסגרת מירוצי מכוניות לגילאים צעירים והיה לאלוף בצרפת ובאירופה של מירוצי פורמולה 3 לפני שהצטרף למירוצי פורמולה 1 במסגרת קבוצת מקלארן בשנת 1980, כאשר הוא בן 25. כבר במירוצו הראשון הוא סיים במקום המקנה נקודות וזכה במירוצו הראשון שנה לאחר מכן במירוץ ה"ביתי" שלו בצרפת, כנהג של קבוצת רנו.

לפרוסט מוניטין של נהג רגוע, בעל סגנון נהיגה חלק, כשהוא מנסה לחקות את ג'קי סטיוארט וג'ים קלארק. [1] הוא כונה גם "הפרופסור" בשל גישתו האינטלקטואלית לתחרות. עיקר כוחו היה בהכנת המכונית למירוץ באופן שאפשר לו לחסוך בבלמים ובצמיגים בתחילת המירוץ, כך שבהמשך המירוץ הוא הסתער במצב משופר על הניצחון במירוץ.[2] בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ובתחילת שנות ה-90 הייתה לפרוסט יריבות קשה עם איירטון סנה, שהצטרף אליו בקבוצת מקלארן בשנת 1988. לשניים הייתה סדרה של מירוצים מעוררי מחלוקת, כולל התנגשות במירוץ הפורמולה 1 ביפן של שנת 1989. התנגשות זו העניקה לפרוסט את התואר השלישי שלו כאלוף עולם בפורמולה 1. שנה לאחר מכן, באותו מירוץ בסיום העונה, הם התנגשו שוב, אלא שפעם זו פרוסט, שנהג עבור קבוצת פרארי, הפסיד. לאחר עונת 1991 אומללה ושבתון בשנת 1992, פרוסט הצטרף לקבוצת וויליאמס, בה שלט בעונת 1993 לפני שפרש באופן סופי כאלוף העולם בפעם הרביעית. בשנת 1997 לקח פרוסט את קבוצת ליג'ייה כמנהל עד לפשיטת רגל של הקבוצה בשנת 2001. ב2006 החל פרוסט את שנתו הרביעית במירוצים על קרח.

עיתונאי מירוצי המכוניות דניס ג'נקינסון תיאר את פרוסט כ"אדם חם ולא מסובך, שאינו סומך על תשוקה או השראה. הוא גם אינו מפגין יוהרה או שחצנות. הוא בעל רמה של משמעת מנטאלית מעל להבנת רוב האנשים".[3]

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

אלן פרוסט נולד בעיר סאן-שמון בחבל הלואר בצרפת לאנדרה ומרי-רוז פרוסט ממוצא ארמני.[4] לפרוסט היה אח צעיר בשם דניאל, שנפטר בספטמבר 1986 ממחלת הסרטן.[5] למרות היותו נמוך, פרוסט היה ילד אקטיבי ואתלטי, שעסק במגוון של תחומי ספורט, כולל היאבקות, החלקה בגלגיליות וכדורגל. במסגרת פעילויות אלה שבר את אפו מספר פעמים. [6] הוא שקל קריירה כמדריך בחדר כושר או ככדורגלן מקצוען, אולם לאחר שגילה את מרוצי הקארטינג בגיל 14 הפכה ספורט זה לבחירת הקריירה שלו.[7]

פרוסט נשוי לאן-מארי (נולדה ב-14 בפברואר1955). לזוג שני בנים, ניקולס פרוסט (נולד ב-18 באוקטובר1981) וסשה פרוסט (נולד ב30 במאי 1990). לפרוסט בת נוספת, ויקטוריה. החל משנת 2006 הבן ניקולס משתתף במירוצי פורמולה 3 בספרד עבור קבוצת ראסינג אנג'ינירינג.[8] פרוסט חי בעיר הולדתו עד שהתגלעו חילוקי דיעות עם קבוצת רנו בשנת 1983, אז עבר לעיר לה-מוראז בשווייץ. פרוסט גר בעיר זו עם משפחתו עד שנת 1999 אז עברו לעיר ניון בשווייץ. [9]

[עריכה] קריירת המירוצים

[עריכה] לפני פורמולה 1

פרוסט זכה במספר אליפויות מירוצי קארטינג בשנות העשרה שלו. ב-1974 הוא עזב את בית הספר בכדי להפוך לנהג מירוצים במשרה מלאה, כשהוא מתפרנס מכיוון מנועים והפצת מכוניות קארטינג. הפרס על זכייתו באליפות מירוצי הקארטינג לבוגרים בצרפת לשנת 1975 היה עונה בקטיגורית המירוצים פורמולה רנו בצרפת בשנת 1976.[10] בעונה זו הוא זכה בכל המירוצים מלבד אחד וכמובן בתואר האליפות.,[11]

פרוסט המשיך לזכיה בתואר אלוף אירופה בקטיגורית פורמולה רנו לפני שעבר לפורמולה 3 ב-1978. ב-1979 זכה בתארי האליפות הצרפתית והאירופית בפורמולה 3, דבר שהקנה לו מתעניינים בקרב קבוצות הפורמולה 1. [11] לאחר ששקל את האפשרויות שלו, בחר פרוסט לחתום בקבוצת מקלארן בעונת המירוצים של 1980. להפתעת הקבוצה האנגלית הוא סירב להצעתם לנהוג כנהג שלישי במירוץ המסיים בעונת 1979, כשהוא טוען שהמחווה לא תתרום לו או לקבוצה. [12]

[עריכה] פורמולה 1

[עריכה] מקלארן: 1980

אלן פרוסט החל את קריירת המירוצים שלו בפורמולה 1 עבור קבוצת מקלארן לצידו של הנהג הצפון אירי ג'ון ווטסון. במירוץ הבכורה שלו בארגנטינה סיים במקור השישי כשהוא זוכה בנקודה אחת, הישג שמעט מאוד נהגים השיגו. פרוסט הוסיף עוד ארבע נקודות במהלך העונה, כשהוא זוכה בנקודות במירוצים בברזיל, באנגליה ובהולנד. פרוסט סיים את עונת הבכורה שלו במקום ה-15, בשיוויון נקודות עם אלוף העולם לשעבר אמרסון פיטיפלדי. למרות העונה המוצלחת יחסית, סבל פרוסט ממספר תאונות, באחת מהן שבר את ידו ובאחרת סבל מזעזוע מוח. בסיום העונה, למרות חוזה לשנתיים נוספות, עזב פרוסט את קבוצת מקלארן והצטרף לקבוצת רנו. פרוסט טען שעזב את הקבוצה בשל המספר הרב של ליקויים הטכניים במכוניות במהלך העונה וכי הרגיש שהקבוצה מאשימה אותו בתאונות שעבר.[12]

[עריכה] רנו: 1981-1983

מכונית הפורמולה 1 של רנו, בה כמעט זכה פרוסט באליפות העולם הראשונה שלו.
מכונית הפורמולה 1 של רנו, בה כמעט זכה פרוסט באליפות העולם הראשונה שלו.
1981

שותפו של פרוסט בעונת 1981 היה הצרפתי רנה ארנו. על פי כתב הספורט המוטורי נייג'ל רובאק, כבר מראית העונה התגלעו סכסוכים בין השניים על רקע היותו של פרוסט מהיר יותר מעמיתו הוותיק ממנו. [13] הוא לא סיים את שני המירוצים הראשונים של העונה בשל התנגשויות עם אנדראה דה-צ'זריס במירוץ בלונג ביץ',ארצות הברית ועם זיגפריד שטוהר במירוץ בברזיל. לאחר מכן סיים בין שלושת הראשונים במירוץ בארגנטינה. לאחר ארבעה מירוצים במהלכם פרש מהמירוץ ניצח, לראשונה בקריירה שלו, במירוץ הפורמולה 1 של צרפת כשהוא מקדים בשתי שניות את עמיתו לשעבר בקבוצת מקלארן, ג'ון ווטסון. עבור פרוסט, הנצחון הראשון שינה את האופן בו הוא העריך את עצמו: "קודם, חשבת שאתה יכול לנצח", אמר, "עכשיו אתה יודע שאתה יכול". [14] פרוסט ניצח בשני מירוצים נוספים באותה עונה, וכן עמד לראשונה בקריירה שלו בעמדת הזינוק המובילה, הפול-פוזישן, במירוץ של הולנד. הוא סיים את העונה במקום החמישי באליפות הנהגים, שבע נקודות אחרי האלוף, נלסון פיקה.

1982

פרוסט ניצח בשני המירוצים הפותחים של עונת הגראנד פרי של 1982, בדרום אפריקה ובברזיל. לאחר מכן לא ניצח מירוצים נוספים באותה עונה וסיים ארבעה מירוצים נוספים בטווח הנקודות (ששת המקומות הראשונים). על אף שפרש משבעה מירוצים במהלך העונה, סיים פרוסט במקום הרביעי, שיפור של מקום אחד מהעונה הקודמת, בדירוג אליפות הנהגים. יחסיו עם בן קבוצתו ארנו הידרדרו עוד לאחר המירוץ בצרפת. פרוסט טען שארנו, שזכה באותו מירוץ, חזר בו מהסכמה שהייתה לפני המירוץ לפיה הוא יתמוך בפרוסט במהלך המירוץ. גם יחסיו של פרוסט עם העיתונות הצרפתית הידרדרו. פרוסט טען ש"כשחתמתי בקבוצת רנו העיתונאים כתבו דברים טובים עליי, אבל בשנת 1982 הם הפכו אותי לאיש הרע. לדעתי, בכל הכנות, עשיתי את הטעות של לנצח! הצרפתים לא באמת אוהבים מנצחים" [13]

1983

ארנו עזב את רנו בעונת המירוצים 1983 והאמריקאי אדי צ'יבר החליפו כבן הקבוצה של פרוסט. פרוסט זכה בארבעה מירוצים במהלך העונה וסיים שני באליפות הנהגים, שתי נקודות בלבד מאחורי נלסון פיקה. פיקה וקבוצת ברבהאם שלטו במירוצים של סיום העונה, דבר שעורר בפרוסט תסכול. פרוסט טען שהקבוצה הייתה שמרנית מדי בפיתוח המכונית, והדבר גרם לערעור יחסיו עם הנהלת הקבוצה, שהפכה אותו לשעיר לעזאזל על שהפסיד את האליפות באותה עונה. בנוסף, הקהל הצרפתי נטר לפרוסט על הסכסוך עם חביבם ארנו במהלך העונה שעברה, שגרם לעזיבת ארנו. רנו זרקו את פרוסט מהקבוצה יומיים בלבד לאחר סיום העונה. פרוסט חתם שוב בקבוצת מקלארן לעונת המירוצים 1984 והעביר את מגורי משפחתו לשווייץ. [13]

[עריכה] מקלארן: 1984-1989

אלן פרוסט נוהג במכונית ה- McLaren MP4/2B במירוץ הגראנד פרי בגרמניה
אלן פרוסט נוהג במכונית ה- McLaren MP4/2B במירוץ הגראנד פרי בגרמניה
1984

הצרפתי הצטרף לקבוצת מקלארן ולעמיתו לקבוצה, ניקי לאודה, שהחזיק בשני תארי אליפות, כשהוא נוהג במכונית המקלארן MP4/2, המונעת במנועי TAG-Porsche. הוא הפסיד את האליפות ללאודה בהפרש של חצי נקודה במירוץ האחרון, למרות שזכה בשבעה מירוצים במהלך העונה לעומת חמישה של האוסטרי. הפרש חצי הנקודה נבע מהמירוץ שהופסק במונאקו עקב גשם כבד, כשפרוסט מוביל ואיירטון סנה וסטפן בלוף דולקים אחריו. לפיכך, זכה פרוסט רק במחצית מ-9 הנקודות שהוקנו לניצחון באותה עונה. [15]

1985

בעונת המירוצים ב-1985 פרוסט היה לצרפתי הראשון שזכה באליפות העולם במירוצי גראנד פרי. הוא זכה בחמישה מתוך שישה עשר מירוצים במהלך העונה. הוא זכה גם במירוץ בסן מרינו, אבל נפסל לאחר שמכוניתו נשקלה לאחר המירוץ ונמצאה קלה מדי על פי התקנות. [16] פרוסט סיים בהפרש של 23 נקודות לפני יריבו הקרוב ביותר, מיקלה אלבורטו. יכולתו של פרוסט בעונה זו הקנתה לו את אות מסדר הכבוד בצרפת בשנת 1985.

1986

ניקי לאודה פרש בעונת המירוצים של 1986 והוחלף על ידי האלוף של שנת 1982 קיקי רוזברג. פרוסט הגן בהצלחה על תוארו, למרות מאבק צמוד עם המכוניות של קבוצת הונדה, המונעות במנועי וויליאמס של נלסון פיקה ונייג'ל מנסל האנגלי. [17] עד לשלבים המאוחרים ביותר של המירוץ האחרון בעונה, באוסטרליה, פרוסט נראה כעומד לסיים במקום השלישי בעונה, אחרי מנסל ופיקה. בעוד מנסל מוביל הוא סבל מפיצוץ בצמיג והתרסק. קבוצת הונדה-וויליאמס הורתה לנהג השני, נלסון פיקה, להחליף את הצמיגים כאמצעי זהירות, דבר שהעניק לפרוסט את הנצחון במירוץ ובעונה כולה. מירוץ בלתי נשכח נוסף מבחינת פרוסט באותה עונה היה בגרמניה כשבמכוניתו של פרוסט אזל הדלק בישורת האחרונה של ההקפה האחרונה. פרוסט, שמוקם במקום הרביעי באותו זמן, ניסה לדחוף את המכונית מעבר לקו הגמר לתשואות הקהל. קו הגמר היה רחוק מדי והוא לא סיים לבסוף, אך מוקם במקום השישי כיוון שהמכונית במקום השביעי הייתה הקפה שלמה אחריו.[18]

1987

לאחר פרישתו של רוזברג בעונת 1987, סטפן יוהנסון מילא את מקומו הודות לקשריו עם המפרסם של חברת מקלארן, מרלבורו. [19] למרות מכוניתו המיושנת של פרוסט, הוא איים על פיקה ומנסל בדרכם לאליפות הנהגים, כשהוא זוכה בשלושה מירוצים במהלך העונה. באותה עונה שבר את שיאו של ג'קי סטיוארט עם 28 נצחונות במהלך הקריירה. פרוסט מחשיב את המירוץ בברזיל באותה שנה כמירוץ הטוב ביותר שלו בקריירה. מכוניות קבוצת וויליאמס-הונדה שלטו במהלך המוקדמות ופרוסט זינק מהמקום החמישי. הוא כיוון את מכוניתו בעצמו לקראת המירוץ, וכשכולם מכוונים את המכונית לכוח עילוי שלילי מירבי, בשל התחזית הגשומה, הוא בחר בדיוק להיפך. באופן זה הצמיגים של המכונית נשחקים פחות בשל נסיעה איטית יותר בסיבובים ומהירה יותר בישורות. פרוסט עצר רק פעם אחת במהלך המירוץ וניצח בהפרש של 40 שניות מהמקום השני. לאחר המירוץ אמר, "כשאתה מנצח במירוץ כזה ההרגשה טובה מאד. היו פעמים בהן עבדתי קשה להגיע במקום השישי, אבל אתה לא יכול להבחין בזה מבחוץ.בעונת 1980 סיימתי שלוש או ארבע פעמים במקום השביעי. ניסיתי בכל כוחי, אבל כולם התאספו סביב המנצח כשהם חושבים שאני סתם מפגר מאחור. אבל אלה הם המירוצים המוטוריים. כך שלמעשה, אתה יכול לשפוט בספורט הזה רק את הטווח הארוך. ניתן לשפוט קריירה או עונה שלמה, אבל לא מירוץ בודד." [20] פרוסט סיים את עונת 1987 במקום הרביעי, 30 נקודות אחרי האלוף נלסון פיקה.

1988

למרות זכייתו של פיקה באליפות הנהגים ושל וויליאמס באליפות היצרנים, הונדה החליטו לספק את המנועים שלהם לקבוצת מקלארן ולא לוויליאמס בעונת 1988. מקלארן-הונדה שלטו באותה עונה, כשהם זוכים ב-15 מתוך 16 מירוצים בעונה. פרוסט ניצח בשבעה מירוצים, כשהוא חולף על בן קבוצתו החדש, איירטון סנה, ב-11 נקודות, למרות שסנה זכה במירוץ אחד יותר. לרוע המזל, תוצאות 11 המירוצים הטובים ביותר של כל נהג נחשבו לצורך האליפות ולכן זכה סנה באליפות בהפרש של שלוש נקודות בלבד. עונה זו היוותה את יריית הפתיחה לאחת היריבויות המפורסמות ביותר בפורמולה 1 ולהישגים ומחלוקות חסרי תקדים בין שני חברי הקבוצה.

1989

מקלארן המשיכה לשלוט גם בעונת המירוצים של 1989 בעוד היריבות בין פרוסט לסנה מובילה אותם על מסלול התנגשות. מה שהחל כהערכה הדדית הפך להיות שנאה יוקדת, כשהצרפתי מאשים את בן קבוצתו הברזילאי שהוא "נוהג באופן מסוכן" [21] ושהוא מקבל יחס יותר מהוגן מקבוצת מקלארן והונדה. היריבות הקשה ביניהם במהלך העונה הסתיימה באופן שרבים צפו וחששו ממנו. במירוץ ביפן, בסיום הסיבוב ה-46, סנה ניסה לעקוף בפנית השיקן. פרוסט פנה לתוך הנתיב של עמיתו לקבוצה. שתי המכוניות ננעלו זו בזו והחליקו מחוץ לפניה ואל מסלול המילוט ופרוסט, שהאמין שהאליפות אבדה, יצא ממכוניתו. המרשלים שחררו את מכוניתו של סנה על ידי דחיפתו לאחור לכיוון המסלול, דבר שהעמיד את המכונית ונהגה בסכנה, ולכן הם דחפו אותה שוב. באמצעות דחיפה זו הדליק סנה את מכוניתו וחזר למירוץ. מכוניתו אמנם הייתה פגועה בחרטום, אבל הוא היה רק חמש שניות אחרי המוביל, אלסנדרו נאניני. בהקפה ה-50 חתך סנה את נאניני בפניית השיקן, לקח את ההובלה וניצח במירוץ. למרות זאת, היה זה נאניני שעמד בראש דוכן המנצחים. שופטי המירוץ פסלו את סנה על כך שפספס את השיקן. ערעורה של מקלארן נפסל ובנוסף פסק בית הדין על סנה קנס של 100,000 דולר והשעיה של שישה חודשים על תנאי.[22] לפיכך, זכה פרוסט בתואר השלישי שלו בנסיבות מפוקפקות, ולאחר מכן עזב את קבוצת מקלארן לטובת קבוצת פרארי היריבה.

[עריכה] פרארי: 1990–1991

פרוסט נוהג עבור קבוצת פרארי בהקפה הראשונה של מירוץ ארצות הברית ב1991.
פרוסט נוהג עבור קבוצת פרארי בהקפה הראשונה של מירוץ ארצות הברית ב1991.
1990

אלן פרוסט החליף את גרהרד ברגר בפרארי כשותפו של הבריטי נייג'ל מנסל בעונת המירוצים 1990. פרוסט זכה בחמישה מירוצים עבור פרארי באותה עונה: בברזיל, מקסיקו, צרפת, אנגליה וספרד. ראוי לציון המירוץ במקסיקו בו זכה פרוסט לאחר שזינק מהמקום ה-13. גם במקסיקו וגם בספרד הוביל פרוסט את מנסל לניצחון במקומות הראשון והשני של קבוצת פרארי. האליפות הגיעה להכרעה במירוץ הסיום ביפן, כאשר פרוסט מפגר אחרי עמיתו לשעבר לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, שהוביל בתשע נקודות. כמו בשנה החולפת, התנגשות הכריעה את ההתמודדות, וכפי שסנה הודה מאוחר יותר, הוא התנגש בכוונה בפרוסט בכדי להבטיח לעצמו את האליפות. "מה שהוא עשה היה מגעיל", אמר פרוסט, "הוא אדם ללא ערכים".[14] Prost finished the season seven points behind Senna, and his Ferrari team were runners-up to McLaren.

1991

בעונת המירוצים 1991, מנסל עזב את פרארי, בשל מערכת יחסים לא יציבה עם פרוסט, [23] והצטרף לקבוצתו הקודמת, וויליאמס. מחליפו של מנסל בקבוצת פרארי היה הצרפתי ז'אן אלזי, שהרשים בשתי העונות הקודמות במסגרת קבוצת טירל. פרארי לא העמידה תחרות ראויה, ופרוסט לא זכה באף מירוץ באותה עונה, כשהוא מגיע למעמד המנצחים בחמישה מירוצים בלבד. את התסכול פרק פרוסט על הקבוצה, בביקורת פומבית, ולבסוף פוטר עוד בטרם הסתיימה העונה, לקראת מירוץ אוסטרליה. [24] פרוסט הוחלף על ידי האיטלקי ג'יאני מורבידלי.

[עריכה] וויליאמס: 1993

פרוסט לקח לעצמו שנת שבתון בעונת 1992, [25] שנשלטה על ידי נייג'ל מנסל בוויליאמס-רנו. לאחר ששמע שפרוסט יצטרף אליו בעונה הבאה, עזב מנסל את הסבב והצטרף למירוצי האינדי. לפיכך, העמידה וויליאמס קבוצה חדשה לגמרי, כאשר הטירון דיימון היל הצטרף לפרוסט כמחליפו של ריקרדו פטרזה, שעזב לקבוצת בנטון.

פרוסט זכה בעונה זו בתואר אלוף בפעם הרביעית בקושי רב, כשמתחרו העיקרי הוא איירטון סנה, שנהג במכונית נחותה יחסית. מעט לפני המירוץ של פורטוגל באוקטובר 1993, אלן פרוסט הודיע שלא יגן על תוארו ושבחר לפרוש כנהג המוצלח ביותר בתולדות מירוצי הגראנד-פרי [26] — שיא שהחזיק מעמד למשך כמעט עשור. על דוכן המנצחים במירוץ באוסטרליה פרוסט וסנה התחבקו, ודומה היה שסנה, ללא תחרות מהאלוף הפורש, החליט שאין עוד מקום לעוינות ביניהם. פרוסט הופתע מהמחווה.[27] הישגיו חסרי התקדים של פרוסט העניקו לו חברות במסדר האימפריה הבריטית, תואר המוענק לבעלי נתינות זרה (לבריטניה).

הגרמני מיכאל שומאכר שבר את שיאו של פרוסט, שעמד על 51 נצחונות, במהלך עונת המירוצים של 2001. יחד עם זאת, הצרפתי עדיין מחזיק בשיא המירוצים במכוניות מונעות במנוע מוגדש טורבו (126) ובמספר הנצחונות המירבי במדינת הבית שלו (צרפת) - 6.

[עריכה] היריבות עם איירטון סנה

הקרבות בין איירטון סנה לבין פרוסט עמדו במוקד תשומת הלב. היריבות החלה בעונת 1988, כשסנה היה שותפו לקבוצת מקלארן. האירוע המשמעותי ביותר היה במירוץ בפורטוגל, כשסנה מנע מפרוסט לקחת את ההובלה על ידי חסימת דרכו צמוד לקיר אזור הטיפולים (הפיטס). פרוסט הצליח לדחוק את סנה החוצה, כשהוא לוקח את הצד הפנימי של הפנייה ואת ההובלה. פרוסט לא היה שבע רצון מהמהלך של סנה.[28] היריבות התחזקה לאחר המירוץ בסן מרינו ב1989, כששני הנהגים הסכימו לא לחסום האחד את דרכו של השני בדרך לפניה הראשונה. בתחילה, סנה נטל את ההובלה ופרוסט ויתר לו על הפניה הראשונה. תאונה של גרהרד ברגר בהקפה הרביעית גרמה להפסקת המירוץ. כשחודש המירוץ, היה זה פרוסט שהוביל לקראת הפניה הראשונה, אלא שהפעם סנה לא ויתר והשתחל אל הפנייה הראשונה תוך הפרת ההסכם בין השניים. הדבר גרם לפרוסט לזעום על יריבו.[29] היריבות הגיעה לשיאה במירוץ ביפן באותה עונה, שהכריע את כף האליפות. שתי המכוניות התנגשו בפניית השיקן, כשפרוסט מנסה לחסום ניסיון עקיפה של סנה. סנה חזר למירוץ תוך חיתוך של פניית השיקן, והדבר גרם לפסילתו. פרוסט הודה לאחר מכן שבכוונה לא איפשר לסנה לעקוף, למרות שהיה במצב טוב יותר בחלק הפנימי של הפנייה.

בעונת 1990 התנגשו השניים שוב. סנה הוביל על פרוסט, שעבר לקבוצת פרארי, באליפות הנהגים. פרוסט הגיע שני במוקדמות למירוץ הסיום של העונה ביפן כשסנה מנצח. לפני המירוץ התלונן סנה שהצד שלו בזינוק מלוכלך, ולכן תהיה לו פחות אחיזה מאשר לפרוסט, והדבר יקשה על הזינוק שלו. הערעור של הברזילאי לא התקבל.[30] בתחילת המירוץ, פרוסט אכן זינק טוב יותר מסנה, אבל בבלימה לקראת הפניה הראשונה של המירוץ השניים התנגשו וכתוצאה מהתאונה פרשו מהמירוץ, וסנה זכה באליפות.[31] שנה לאחר מכן, הודה סנה שהמהלך היה מכוון, כנקמה על מהלך דומה שעשה פרוסט בפניית השיקן באותו מירוץ בעונה הקודמת.[32]

אחרי שחזר פרוסט לעונת 1993, המשיכו סנה והוא את היריבות ביניהם. פרוסט נזקק לליווי משטרתי למסלול המירוצים אינטרלגוס לקראת המירוץ בברזיל באותה שנה בשל עוינות האוהדים הברזילאים ואהדתם לבן ארצם סנה. [33] השניים המשיכו את הקרבות שלהם על המסלול במירוץ הגראנד פרי בסילברסטון, אנגליה באותה עונה, כשסנה הגן באגרסיביות על מיקומו נגד מכונית הוויליאמס של פרוסט. The [34]

ב1 במאי 1994, איירטון סנה מת במהלך המירוץ בסן מרינו. סנה היה בין נושאי הארון בלוויתו של סנה.[35] ארבע שנים לאחר מותו של סנה, בשיחה עם נייג'ל רובאק, אמר פרוסט: "שתמיד סירבתי לדבר עליו." כשסנה מת, אמר פרוסט, "מת גם חלק ממני" כיוון שהקריירות שלהם היו כרוכות זו בזו. [36]

סנה הרגיש באופן דומה כשפרוסט פרש בתום עונת 1993, כשהודה בפני ידיד קרוב שלו שרק לאחר הפרישה של פרוסט הוא מבין כמה מהמוטיבציה שלו במירוצים הגיעה מתוך היריבות עם אלן פרוסט. במירוצו האחרון של פרוסט באוסטרליה ב-1993, סנה משך את פרוסט אליו לעמדת המקום הראשון על דוכן המנצחים לחיבוק. [37] יומיים בלבד לפני מותו, בעודו מצלם הקפה במסלול אימולה עבור הערוץ הצרפתי TF1, בירך סנה את פרוסט, שעבד באותה תקופה בערוץ: "אני מעוניין לקבל בברכה את ידידי אלן - כולנו מתגעגעים אליך". פרוסט אמר שהתרגש מהמחווה. [38]

[עריכה] קסדה

המדים של פרוסט בעונת 1993
המדים של פרוסט בעונת 1993

אלן פרוסט השתמש בקסדה שעוצבה בשלושת צבעי הדגל הצרפתי: כחול, אדום ולבן, ושמו הכתוב בצד הקסדה. בתחילת הקריירה, הקסדה הייתה לבנה ברובה עם כחול באזור המשקף. [39] בשנות הקריירה שלו ברנו, הוא השתמש יותר בצבע הכחול, בעיקר בחלק האחורי של הקסדה.[40] פרוסט שמר על העיצוב בעונתו הבאה במקלארן, כשהשוני העיקרי היה הוספת הלוגו של הקבוצה החדשה. במעבר לפרארי החליף את הצבעים בסביבות המשקף לכחול. [41] במעבר לוויליאמס לא שינה פרוסט דבר, מלבד השינוי ההכרחי בסמלי הלוגו של המפרסמים.

[עריכה] לאחר הפרישה ממירוצי הגראנד פרי

בשנים 1994 ו-1995 עבד פרוסט כפרשן בערוץ הטלוויזיה הצרפתי TF1. [42] הוא עבד גם עבור רנו כאיש יחסי ציבור.[42] פרוסט חזר לקבוצתו הישנה מקלארן, כיועץ טכני. הוא גם השתתף במירוצי אופנים בצרפת וסיים במקום ה-12 בקטיגוריה שלו ו-42 בכלל בין 5000 משתתפים.[42]

[עריכה] קבוצת הגראנד פרי של פרוסט

במהלך עונת 1989 לאור היחסים הרעועים עם חברו לקבוצת מקלארן, איירטון סנה, פרוסט החל לשקול להקים קבוצה משלו. פרוסט וג'ון ברנרד, מעצב ראשי לשעבר במקלארן, כמעט והקימו קבוצה ב-1990, אבל חוסר יכולתם להשיג תומכים גרם לפרוסט לעבור לפרארי ולגניזת הרעיון. לאחר שפוטר מפרארי לא מצא פרוסט קבוצה לעונת 1992. פרוסט נכנס למשא ומתן עם גי ליג'ייה, בעליה של קבוצת ליג'ייה אבל לבסוף לא הגיעו השניים להסכמה ופרוסט הצטרף לקבוצת וויליאמס לקראת עונת 1993. [43] ב-1995, כשפרוסט עבד עבור רנו, חזו רבים את הקמת קבוצת רנו-פרוסט. רנו סירבה לבקשת פרוסט לספק מנועים לקבוצתו, דבר שהזים את התחזית הזו.[43]

אוליבייה פאני נוהג עבור קבוצת הגראנד פרי של פרוסט במירוץ בקנדה ב1998
אוליבייה פאני נוהג עבור קבוצת הגראנד פרי של פרוסט במירוץ בקנדה ב1998

ב13 בפברואר 1997 רכש פרוסט את קבוצת ליג'ייה מפלאביו בריאטורה ושינה את שמה ל"קבוצת הגראנד פרי של פרוסט" [44] יום לאחר הרכישה סיכם פרוסט לשלוש שנים עם יצרן המכוניות פיג'ו לאספקת מנועים עבור העונות 1998 עד 2000. [44] לעונה הראשונה של הקבוצה שמר פרוסט אחד מהנהגים של קבוצת ליג'ייה, אוליביה פאני, שזכה במירוץ הגראנד פרי בסן מרינו ב1996. כשותף לקבוצה הוחתם היפני שינג'י נקאנו. הקבוצה התחרתה עם מנוע של הונדה-מוגן, שליג'ייה השתמשו בהם בעונה החולפת. ההתחלה נראתה מבטיחה, והקבוצה אספה שתי נקודות כבר במירוץ הבכורה שלה עם פאני מסיים במקום החמישי. הקבוצה צברה 13 נקודות נוספות לפני שפאני שבר את רגלו במירוץ בקנדה. הוא הוחלף על ידי ג'ארנו טרולי מקבוצת מינארדי. מאותו רגע דברים רק הידרדרו, כשהקבוצה זוכה רק בחמש נקודות במהלך תקופת ההחלמה של פאני. בסיום העונה עמדה הקבוצה במקום השישי עם 21 נקודות.

פרוסט הפך למנהל הקבוצה בתחילת עונת 1998. לאור ההסכם עם פיג'ו, שתספק מנועים לקבוצה, עברו הונדה-מוגן לספק מנועים לקבוצת ג'ורדן. קבוצתו של פרוסט זכתה בנקודה בודדת במהלך העונה, כשג'ארנו טרולי מסיים במקום השישי במירוץ בבלגיה.

עונת 1999 בפורמולה 1 הייתה קריטית עבור קבוצת פרוסט.[45] פרוסט שכר את ג'ון ברנארד כיועץ טכני. [44] החברה של ברנארד סייעה לעיצוב המכונית החדשה של הקבוצה. פאני וטרולי הסכימו להמשיך עונה נוספת. לבסוף המכונית לא הייתה סיכון משמעותי כמו המנועים של פיג'ו, שהיו כבדים ולא אמינים.

עונתה האחרונה של פיג'ו כספקית המנועים של הקבוצה הראתה סימנים לאופטימיות, כשפרוסט שכר את שותפו לקבוצת פרארי ז'אן אלזי כנהג ראשי ואת הגרמני ניק היידפלד, שזכה בעונת 1999 בפורמולה 3000 כשותף. העונה הייתה קטסטרופלית, והמנהל הטכני אלן ג'נקינס פוטר כבר במהלך העונה. פרוסט בנה מחדש את הקבוצה עם מנהל ראשי ומנהל טכני חדשים.[44]

בעונה לאחר מכן, עונת 2001, נראה היה שהקבוצה נעה בכיוון הנכון, כשפרארי הסכימו לספק מנועים לקבוצה. אבל המימון אזל, ופרוסט עזב את עסקי הקבוצה עם חובות של כ- 30 מיליון דולר. [44]

[עריכה] התקופה שלאחר קבוצת פרוסט

במהלך 2002 פרוסט בילה זמן עם משפחתו והשתתף בשמונה מירוצי אופניים, כשהוא מסיים במקום השלישי במירוץ "גראניט - מון-לוזר". [46] הצרפתי השתתף בגביע אנדרוס, מירוצים על הקרח וסיים במקום השני באליפות לאחר איוון מולר. [47] הוא גם התמנה ל"שגריר" עבור יונירויאל, משרה שישמור עליה עד ה11 במאי 2006. [42]

פרוסט המשיך להתחרות במסגרת גביע אנדרוס עד עונת 2005-2006 וסיים שני או שלישי בכל השנים.[48][49][50] בשנת 2006 הוא גם נטל חלק בסדרת מירוצי הגראנד פרי לוותיקים. [51]

[עריכה] תוצאות במירוצי פורמולה 1 בקריירה

(מירוצים בכתב מודגש מציינים זינוק מהמקום הראשון)

שנה קבוצה 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 קבוצה מיקום נקודות
1980 מקלארן ARG
6		 BRA
5		 RSA
DNS		 USW
DNP		 BEL
Ret		 MON
Ret		 FRA
Ret		 GBR
6		 GER
11		 AUT
7		 DUT
6		 ITA
7		 CAN
Ret		 USA
DNS		 מקלארן 16 5
1981 רנו USW
Ret		 BRA
Ret		 ARG
3		 SMR
Ret		 BEL
Ret		 MON
Ret		 ESP
Ret		 FRA
1		 GBR
Ret		 GER
2		 AUT
Ret		 DUT
1		 ITA
1		 CAN
Ret		 LVG
2		 רנו 5 43
1982 רנו RSA
1		 BRA
1		 USW
Ret		 SMR
Ret		 BEL
Ret		 MON
7		 USE
NC		 CAN
Ret		 DUT
Ret		 GBR
6		 FRA
2		 GER
Ret		 AUT
8		 SUI
2		 ITA
Ret		 LVG
4		 רנו 4 34
1983 רנו BRA
7		 USW
11		 FRA
1		 SMR
2		 MON
3		 BEL
1		 USA
8		 CAN
5		 GBR
1		 GER
4		 AUT
1		 DUT
Ret		 ITA
Ret		 EUR
2		 RSA
Ret		 רנו 2 57
1984 מקלארן BRA
1		 RSA
2		 BEL
Ret		 SMR
1		 FRA
7		 MON
1		 CAN
3		 USE
4		 USA
Ret		 GBR
Ret		 GER
1		 AUT
Ret		 DUT
1		 ITA
Ret		 EUR
1		 POR
1		 מקלארן 2 71.5
1985 מקלארן BRA
1		 POR
Ret		 SMR
DSQ		 MON
1		 CAN
3		 USA
Ret		 FRA
3		 GBR
1		 GER
2		 AUT
1		 DUT
2		 ITA
1		 BEL
3		 EUR
4		 RSA
3		 AUS
Ret		 מקלארן 1 73
1986 מקלארן BRA
Ret		 ESP
3		 SMR
1		 MON
1		 BEL
6		 CAN
2		 USA
3		 FRA
2		 GBR
3		 GER
6		 HUN
Ret		 AUT
1		 ITA
DSQ		 POR
2		 MEX
2		 AUS
1		 מקלארן 1 72
1987 מקלארן BRA
1		 SMR
Ret		 BEL
1		 MON
9		 USA
3		 FRA
3		 GBR
Ret		 GER
7		 HUN
3		 AUT
6		 ITA
15		 POR
1		 ESP
2		 MEX
Ret		 JPN
7		 AUS
Ret		 מקלארן 4 46
1988 מקלארן BRA
1		 SMR
2		 MON
1		 MEX
1		 CAN
2		 USA
2		 FRA
1		 GBR
Ret		 GER
2		 HUN
2		 BEL
2		 ITA
Ret		 POR
1		 ESP
1		 JPN
2		 AUS
1		 מקלארן 2 87 (105)
1989 מקלארן BRA
2		 SMR
2		 MON
2		 MEX
5		 USA
1		 CAN
Ret		 FRA
1		 GBR
1		 GER
2		 HUN
4		 BEL
2		 ITA
1		 POR
2		 ESP
3		 JPN
Ret		 AUS
Ret		 מקלארן 1 76
1990 פרארי USA
Ret		 BRA
1		 SMR
4		 MON
Ret		 CAN
5		 MEX
1		 FRA
1		 GBR
1		 GER
4		 HUN
Ret		 BEL
2		 ITA
2		 POR
3		 ESP
1		 JPN
Ret		 AUS
3		 פרארי 2 71 (73)
1991 פרארי USA
2		 BRA
4		 SMR
Ret		 MON
5		 CAN
Ret		 MEX
Ret		 FRA
2		 GBR
3		 GER
Ret		 HUN
Ret		 BEL
Ret		 ITA
3		 POR
Ret		 ESP
2		 JPN
4		 AUS
DNP		 פרארי 5 34
1993 וויליאמס RSA
1		 BRA
Ret		 EUR
3		 SMR
1		 ESP
1		 MON
4		 CAN
1		 FRA
1		 GBR
1		 GER
1		 HUN
12		 BEL
3		 ITA
12		 POR
2		 JPN
2		 AUS
2		 וויליאמס 1 99

[עריכה] קריאה נוספת

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ Roebuck, Nigel (1986) Grand Prix Greats p. 131 Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  2. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 6. Retrieved 16 August 2006.
  3. ^ 8W — Who? — Alain Prost, Forix.com. Paragraph 24. Retrieved 16 August 2006.
  4. ^ Alain's Biography (1921–54), ProstFan.com. Retrieved 22 November 2006.
  5. ^ Alain Prost Siblings, ProstFan.com. Retrieved 25 September 2006.
  6. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 2. Retrieved 16 August 2006.
  7. ^ Hall of Fame — Alain Prost, Formula1.com. Paragraph 1. Retrieved 16 August 2006.
  8. ^ Another podium for Racing Engineering in Spanish F3 - Estoril, Automobilsport.com. Retrieved 17 August 2006.
  9. ^ Alain Prost Information, ProstFan.com]. Retrieved 17 August 2006.
  10. ^ There were several national Formula Renault championships in Europe.
  11. ^ 11.0 11.1 Alain Prost, GrandPrix.com. Retrieved October 2006.
  12. ^ 12.0 12.1 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 126. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Roebuck, Nigel Grand Prix Greats 1986, p. 129. Book Club Associates ISBN 0-85059-792-7
  14. ^ 14.0 14.1 Hall of Fame — Alain Prost, formula1.com. Retrieved 7 October 2006.
  15. ^ Prost wins under a cloud of controversy, GPRacing.net192.com. Retrieved 25 January 2007.
  16. ^ 1985 San Marino Grand Prix. GPRacing.net192.com. Retrieved on 2006-10-07.
  17. ^ 1986 Australian Grand Prix. GPRacing.net192.com. Retrieved on 2006-10-07.
  18. ^ Grand Prix Results: German GP, 1986. GrandPrix.com. Retrieved on 2006-11-07.
  19. ^ 8W - Who? - Alain Prost. Forix.com Paragraph 18. Retrieved on 2006-08-16.
  20. ^ 8W — Who? — Alain Prost. Forix.com, paragraphs 19 & 20. Retrieved on 2006-08-16.
  21. ^ Hall of Fame - Alain Prost. Formula1.com Paragraph 7. Retrieved on 2006-08-16.
  22. ^ Grand Prix Results: Japanese GP, 1989. GrandPrix.com. Retrieved on 2006-08-16.
  23. ^ Murray Walker & Simon Taylor Murray Walker's Formula One Heroes p. 108, paragraph 2. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
  24. ^ Murray Walker & Simon Taylor, Murray Walker's Formula One Heroes p. 115, lines 6–9. Virgin Books, ISBN 1-85227-918-4
  25. ^ Hall of Fame — Alain Prost. Formula1.com, paragraph 9. Retrieved on 2006-08-16.
  26. ^ Grand Prix Results: Portuguese GP, 1993. GrandPrix.com. Retrieved on 2006-11-07.
  27. ^ Ayrton Senna by Alain Prost. ProstFan.com, paragraph 50. Retrieved on 2006-10-12.
  28. ^ Grand Prix Results: Portuguese GP, 1988, GrandPrix.com. Retrieved 17 August 2006.
  29. ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House, 72, lines 13–27. ISBN 1-84309-864-4. 
  30. ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia Of Formula One. Hermes House, 75, lines 8–17. ISBN 1-84309-864-4. 
  31. ^ Hughes, Mark. The Unofficial Complete Encyclopedia of Formula One. Hermes House, 75, lines 18–29. ISBN 1-84309-864-4. 
  32. ^ Ayrton Senna attacks Jean-Marie Balestre, GrandPrix.com. Retrieved 11 October 2006.
  33. ^ Allsop, Derick. Designs on Victory: On the Grand Prix Trail With Benetton. Hutchinson. ISBN 0-09-178311-9. 
  34. ^ Grand Prix Results: British GP, 1993. GrandPrix.com. Retrieved on 2006-11-07.
  35. ^ Open Warfare, GPRacing.net192.com. Retrieved 28 November 2006.
  36. ^ Ayrton Senna — By Alain Prost, ProstFan.com. Paragraph 3. Retrieved 16 August 2006.
  37. ^ Fan review of Grand Prix with image of pair on podium. http://www.farzadsf1gallery.com/features/adel93.html. Retrieved January 28 2007.
  38. ^ Hamilton, Maurice. Frank Williams. Macmillan, 234. ISBN 0-333-71716-3. 
  39. ^ Grande Prěmio da Argentina de 1980 LookWeb.com.br. Retrieved 12 October 2006
  40. ^ Picture: Alain Prost Renault F1 Flagworld.com. Retrieved 12 October 2006
  41. ^ Alain Prost Helmet JmJauto.com. Retrieved 12 October 2006
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 Alain Prost Information - Alain's career year by year, 1973 - 2006 ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006
  43. ^ 43.0 43.1 Team Prost - a dream or reality? GrandPrix.com. Retrieved 12 October 2006
  44. ^ 44.0 44.1 44.2 44.3 44.4 GrandPrix.com > GP Encyclopedia > Constructor > Prost Grand Prix GrandPrix.com. Retrieved September 8 2006
  45. ^ Jean-Michel Desnoues; Patrick Camus & Jean-Marc Loubat Formula 1 99 . Queen Anne Press. ISBN 1-85291-606-0
  46. ^ Alain Prost 2002 Bicycle Racing, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
  47. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 3. ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
  48. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 4. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
  49. ^ Trophée Andros Championship Standings, p. 5. ProstFan.com, retrieved 11 October 2006.
  50. ^ Trophée Andros, ProstFan.com. Retrieved 11 October 2006.
  51. ^ GP Masters Profile: Alain Prost, GPMasters.com. Retrieved 25 September 2006.

[עריכה] מקורות

כל תוצאות מירוצי הפורמולה 1 לקוחות מהאתר:

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלן פרוסט

[עריכה] רשימת תארים

קודם תואר יורש
פטריק דפייה
(1973)		 אלוף פורמולה 3 הצרפתית
שנה: 1979		 אלן פרטה
יאן למרס אלוף פורמולה 3 האירופית
שנה: 1979		 מיקלה אלבורטו
ניקי לאודה אלוף פורמולה 1
שנה: 1985-1986		 נלסון פיקה
איירטון סנה אלוף פורמולה 1
שנה: 1989		 איירטון סנה
נייג'ל מנסל אלוף פורמולה 1
שנה: 1993		 מיכאל שומאכר
אלופי פורמולה 1 בשנים 1970-1989
1970 יוכן רינדט | 1971 ג'קי סטיוארט | 1972 אמרסון פיטיפלדי | 1973 ג'קי סטיוארט | 1974 אמרסון פיטיפלדי | 1975 ניקי לאודה | 1976 ג'יימס האנט | 1977 ניקי לאודה | 1978 מריו אנדרטי | 1979 ג'ודי שקטר | 1980 אלן ג'ונס | 1981 נלסון פיקה | 1982 קקה רוזברג | 1983 נלסון פיקה | 1984 ניקי לאודה | 1985 אלן פרוסט | 1986 אלן פרוסט | 1987 נלסון פיקה | 1988 איירטון סנה | 1989 אלן פרוסט

רשימה מלאה | אלופי 1950-1969 | אלופי 1970-1989 | אלופי 1990-2009
אלופי פורמולה 1 בשנים 1990-2009
1990 איירטון סנה | 1991 איירטון סנה | 1992 נייג'ל מנסל | 1993 אלן פרוסט | 1994 מיכאל שומאכר | 1995 מיכאל שומאכר | 1996 דיימון היל | 1997 ז'אק וילנב | 1998 מיקה האקינן | 1999 מיקה האקינן | 2000 מיכאל שומאכר | 2001 מיכאל שומאכר | 2002 מיכאל שומאכר | 2003 מיכאל שומאכר | 2004 מיכאל שומאכר | 2005 פרננדו אלונסו | 2006 פרננדו אלונסו

רשימה מלאה | אלופי 1950-1969 | אלופי 1970-1989 | אלופי 1990-2009


מקור: http://he.wikipedia.org../../../%D7%90/%D7%9C/%D7%9F/%D7%90%D7%9C%D7%9F_%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%98.html