אנדרה אדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנדרה אדי (Ady Endre) ‏ (22 בנובמבר 1877 - 27 בינואר 1919), משורר הונגרי.

אנדרה אדי נולד ב-1877 בכפר הקטן אירמינדסנט, הונגריה. הוא למד משפטים ועבד כעיתונאי, והיה המשורר הראשון שהביא את הסימבוליזם לשירה ההונגרית. שיריו עוסקים באהבה, בהונגריות החצויה בין מזרח ומערב, ביחס האדם לאלוהיו, בפולחן האגו הנרקיסיסטי ובקרבת הקץ והחידלון. אדי היה כבר בימי חייו אחד המשוררים ההונגרים הנערצים ביותר, אך גם הושמץ כמשורר בלתי-מוסרי. דחף ההרס העצמי הביא אותו לחיי הוללות, לטיפה המרה ולחולי. הוא מת צעיר, בשנת 1919.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה היה אדי מבני חוגו הספרותי של המשורר אביגדור המאירי והיה מיודד עמו. אדי מוזכר בספרו האוטוביוגרפי של המאירי "השגעון הגדול".

ספריו: "שירים" (1899), "שירים חדשים" (1906), "דם וזהב" (1907), "במרכבת אליהו" (1908), "להאהב, אני מפציר" (1909), "החיים החומקים" (1912), "מרגיטה רוצה לחיות" (1912), "אהבת עצמנו" (1913), "מי ראה אותי?" (1914) ו"בראש המתים" (1918). שירי העיזבון של אדי, "האוניות האחרונות", יצאו לאור בשנת 1923. שיריו תורגמו לעברית, בין השאר, בידי אביגדור המאירי, מרדכי אבי-שאול, איתמר יעוז-קסט, רמי סערי, דוד גלעדי ומשה גנן.