בטי המקפצת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בטי המקפצת הוא כינוי שניתן על ידי חיילים אמריקאים למוקש-S (אנגלית: S-Mine גרמנית: Schrapnellmine). מוקש נגד חי"ר (להבדיל ממוקש נגד טנקים) נודע באכזריותו ויעילותו הרבה: כשהופעל, הוא "קפץ" (הועף לאוויר באמצעות חומר-נפץ) לאוויר, בערך לגובה המותן, ורק אז התפוצץ, מעיף רסיסים לכל עבר.
המוקש פותח על-ידי גרמניה הנאצית בשנות השלושים של המאה ה-20, והשתמשו בו רבות במלחמת העולם השנייה. היו שתי גרסאות למוקש זה - SMi-35 ו-SMi-44 (המספר בשמן מייצג את השנה בה יוצרו לראשונה - 1935 ו-1944, בהתאמה). מוקש ה-S היה מרכיב מרכזי באמצעי-ההגנה של הרייך השלישי. עד שהובס הרייך בשנת 1945, יוצרו למעלה מ-1.93 מיליון מוקשים מסוג זה. מוקשים אלו היו אחראיים לאבדות קשות בקרב בעלות-הברית, האטת הכוחות המנסים לפלוש לגבולות גרמניה ולטריטוריות aאותן כבשה, ולפעמים אפילו הדיפתם.
[עריכה] היסטוריה
החיילים הראשונים שנתקלו במוקש ה-S היו חיילים צרפתיים שניסו לפלוש לאזור הסאר (Saar) העשיר בפחם שבגרמניה בספטמבר 1939 (בין ה-7 ל-11 בו). מוקש ה-S היה אחראי כמעט לבדו להברחת התוקפים והצרפתים כינו את המוקש "החייל השקט". הביצועים של המוקש באזור הסאר הוכיח את יעילותו להנהגה הגרמנית, והוביל את ארצות הברית ומדינות נוספות לנסות לחקות את עיצוב המוקש.
בזמן הפלישות לצפון אפריקה ולאירופה (כמו הפלישה המפורסמת לנורמנדי), הגרמנים השתמשו רבות במוקש "בטי המקפצת". לדוגמה, הארמיה הגרמנית העשירית פרסה יותר מ-23,000 מוקשים שכאלו בהגנה מפני הפלישה של בעלות הברית לאיטליה.
בדרך כלל השתמשו במוקשי-S בשילוב עם מוקשים נגד טנקים (AT) כדי לעצור כל התקדמות - גם של חיל הרגלים וגם של כוחות-שריון.
היה זה בזמן הקרבות באירופה שהמוקש קיבל את כינויו הציני, "בטי המקפצת".
למוקש היה השפעה פסיכולוגית עצומה על החילים - פעמים רבות הוא לא הרג חיילים, אלא רק פצע אותם נוראות, השאיר אותם עם נכויות קשות ופגע בגפיים או באזור המפשעה. בספרו "לוחמת מוקשים ביבשה", מתאר לוטננט-קולונל סלואן את מוקש ה-S כ"כנראה הנשק המפחיד ביותר בו נתקלו חיילי בעלות-הברית במלחמה". מספר החיילים שנהרגו ממוקש זה אינו ידוע, משום שבעלות-הברית לא נהגו לציין את הנשק בגללו נהרג החייל.
אחרי סיום המלחמה לא יוצרו יותר מוקשי-S בגרמניה ואין ידוע מה עלה בגורל כל המוקשים שכבר יוצרו ועוד לא נפרסו, אך יש להניח שהגרמנים הרסו אותם כחלק מפירוק-נשקם לאחר כניעתם.
למרות זאת, צבאות רבים בעולם אימצו את רעיון המוקש המקפץ ופיתחו גרסאות משלהם למוקש ה-S הגרמני. מוקשים מנתרים נמצאים עדיין בשימוש בעולם, כולל בישראל. כאשר צה"ל נלחם בארגוני הטרור (בראשות חיזבאללה) ברצועת הבטחון בדרום לבנון, מוקש מנתר היה אמצעי לחימה שהשתמשו בו שני הצדדים. האחריות על הטיפול במוקשים כאלה הוטלה על חיל ההנדסה.
[עריכה] מבנה
מוקש ה-S הגרמני הוא גליל פלדה בגובה של פחות מ-13 ס"מ (5 אינץ') ללא החיישן שלו, ורק 10 ס"מ בהיקפו (4 אינץ'). מראש המוקש יוצא מוט-פלדה המחובר למרעום הראשי, אליו חובר החיישן. הוא שקל 4 ק"ג בקירוב, כשהמשקל תלוי באם הוא היה בעל חומר-הנפץ הקל או הכבד יותר.
המטען העיקרי של המוקש השתמש ב-TNT כחומר נפץ. החומר שגרם למוקש "לקפוץ" היה אבק שריפה.
מרעום-ההשהיה היה מתוכנן להשהות את פיצוץ אבק השריפה שמעיף את המוקש ארבע שניות. כשהתפוצץ, עף המוקש באוויר, והתפוצץ קצת אחרי שעף.
