בלשאצר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בֵּלְשַׁאצַּר (גם בֵּלְאשַׁצַּר, בֵּלְטְשַׁאצַּר; אכדית: בל-סארה-אוצור) היה נסיך בבל, בנו של נבונאיד, המלך האחרון של בבל. בתנ"ך בספר דניאל פרקים ה', ח' מוזכר בלשאצר כמלך בבל, לפני הופעתן של פרס ומדי.
תוכן עניינים |
[עריכה] בלשאצר במקורות הבבליים המאוחרים
בלשאצר הוא בנו של נבונאיד, מלך בבל, אשר אחרי שלוש שנות שלטון בלבד, הלך אל נווה המדבר טאימה והקדיש את עצמו לעבודת אל הירח סין ואת בלשאצר מינה בשנת 553 לפני הספירה לשליט מחליף, על מנת להגן על בבל בהעדרו.
בשנת 540 לפני הספירה נבונידוס חזר מהמדבר, בתקווה להגן על ממלכתו מפני פלישתם של הפרסים. בשנת 539 לפני הספירה בלשאצר הוצב בעיר בבל על מנת להגן על הבירה, בעוד נבונאיד צועד עם חייליו צפונה על מנת להילחם בכורש. יומיים לאחר מכן, הצבאות הפרסיים כבשו את העיר בבל.
[עריכה] בלשאצר במקורות הקלאסיים
הרודוטוס מתייחס למלך האחרון של בבל בשם "לבינטוס" וטוען שזה היה גם שמו של אביו. הרודוטוס אומר כי אמו של לבניטוס הצעיר יותר הייתה המלכה ניטוקריס אותה הוא מתאר כשליטה הדומיננטית. רבים סבורים כי היא הייתה בתו של נבוכדנאצר.
לגבי מקורו של השם "לבינטוס" סבורים החוקרים כי הוא שיבוש של השם נבונידוס (כינוי של נבונאיד אצל הסופרים הקלאסיים). לבינטוס הצעיר, כך נהוג לחשוב, הוא ככל הנראה בלשאצר. הדעות לגבי עניין זה חלוקות, ויש הטוענים שלבינטוס הצעיר המוזכר בכתביו של הרודוטוס, הוא למעשה נבונאיד המלך, אביו של בלשאצר.
יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מתייחס אף הוא לבלשאצר, אך מציין כי הוא נודע על ידי הבבלים בשם "נבואנדלוס". חוקרי התנ"ך ראו בזה שיבוש של "נבונידוס". יוסף בן מתתיהו מתייחס למלכה באותה תקופה כסבתו של בלשאצר. אזכור זה מהווה תמיכה לדעה, כי לבינטוס הצעיר היה אכן נבונאיד, בנה של ניטוקריס ואביו של בלשאצר.
[עריכה] בלשאצר בתנ"ך
בספר דניאל פרק ה', פסוקים א'-ד', מתואר משתה בלשאצר, שבו הגביעים הקדושים שנלקחו מבית המקדש מחוללים על ידי בלשאצר ככליי שתייה עבורו ועבור שריו, נשיו ופילגשיו.
פרק זה שנכתב כולו בארמית, השפה בה נכתבו חלקים נכבדים בספר דניאל, ממשיך ומתאר כיצד יוצאות אצבעות של יד אדם וכותבות על הטיח שבקיר בהיכלו של המלך את הכתובת: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסֵין". כשבלשאצר מבחין בכך הוא מחוויר ונבהל. הוא קורא מיד להביא לפניו את החכמים והקוסמים ואומר להם, כי מי שיקרא את הכתובת ויגלה את פשרה יקבל בגד ארגמן, כמו זה שנהגו ללבוש אנשיי מלוכה. כמו כן יקבל ענק זהב, ענק אותו היה רשאי לענוד רק מי שקיבל אותו מהמלך. פרס נוסף שהציע בלשאצר לפותר החידה הוא להיות שליט שלישי בממלכה. פרס זה שיקף את המצב בו נבונידוס שלט כשליט ראשון ובלשאצר כשליט שני.
איש מן החכמים והקוסמים לא יכול היה לפרש את הכתובת שעל הקיר. כאשר נקרא אל המלך, דניאל, החכם העברי, ומתבקש לפרש את הכתובת , הוא מפרש אותה כנבואת חורבן לבבל. אלוהים ,כך אמר דניאל, מנה את ימי שלטונה של בבל ושקל במאזניים את מלכותה ומצא כי בבל תיפול ותחולק בין פרס ומדי. בשלאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו הלילה והפרסים כבשו את בבל. הסיפור המקראי הזה הוא המקור לביטוי הידוע: "הכתובת על הקיר" שמשמעו, כי משהו נורא עתיד לקרות והתרחשותו העתידית כ"כ ברורה, שרק טיפש לא יבחין בה.
[עריכה] בלשאצר בתלמוד ובמדרש
הסדר הכרונולוגי של שלושת מלכי בבל מובא בתלמוד (מסכת מגילה פרק יא', משניות א'-ב) באופן הבא: נבוכדנאצר מלך 45 שנים, אויל מרודך 23 שנים ובלשאצר שלט בבבל במשך שנתיים, עד שנהרג בתחילתה של השנה השלישית לשלטונו, באותו לילה בו נפלה בבל בידי הפרסים.
ההתייחסויות של התלמוד והמדרש לבלשאצר מדגישות את הדיכוי הרודני שלו כלפי מי שהיו מבני ישראל. מספר פסוקים בספרי נביאים מפורשים בהתייחסות לבלשאצר וקודמיו. לדוגמה,בפסוק "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב .." (עמוס פרק ה' פסוק יט)האריה, לפי אחד הפרושים, מייצג את נבוכדנאצר, והדב, האכזרי כמו האריה גם אם לא חזק כמותו, מייצג את בלשאצר.
שלושת המלכים הבבליים, מוזכרים לעתים קרובות יחד, באופן שיוצר רצף של מלכים הנוהגים בעריצות כלפי בני ישראל ובחוסר כבוד כלפי אלוהיי ישראל, ועל כן נדונו מראש לחורבן ולביזוי.
פרשנות נוספת שמתייחסת למלכים אלו היא לפסוק בספר ישעיהו: "וקמתי עליהם נאם יהוה צבאות והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם-יהוה" (פרק י"ד פסוק כ"ב). אחת הפרשנויות לפסוק זה, בהקשר הזה, היא ש"שם" הוא נבוכדנאצר, "שאר" הוא אויל מרודך, "נין" הוא בלשאצר ו"נכד" מתייחס לושתי. יש לציין שהמלה "נין" לא מובאת כאן במשמעות של בן הנכד כי אם במשמעות של בן.
המדרש מתייחס בפרוט רב יחסית לאופן שבו מת בלשאצר. לפי המדרש כורש ודריווש הראשון הועסקו כשומרים בשער הארמון המלכותי. בלשאצר, שהיה נסער בשל הכתובת המסתורית שהופיעה לפתע על קיר ההיכל וחשש שמישהו בתחפושת עשוי להיכנס אל הארמון על מנת לרצוח אותו, הורה לשומרי שער הארמון לערוף את ראשו של כל מי שמנסה להכנס בכח אל הארמון, אפילו יהיה זה מישהו הטוען כי הוא המלך עצמו.
בלשאצר, שחש ברע, עזב את הארמון במהלך הלילה, מבלי שאף אחד יבחין, מהכניסה האחורית. כאשר חזר סירבו השומרים להכניס אותו. בלשאצר טען כמובן שהוא המלך עצמו, אך השומרים אמרו לו: "האם אין זה המלך אשר הורה לנו להרוג כל מי שינסה להכנס בכח לארמון,אפילו אם יטען שהוא המלך עצמו?" כורש ודריווש אחזו בקישוט כבד שהיה חלק מפמוט ובאמצעותו ניפצו את גולגלתו של המלך.
