בעל (אל)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בעל - הוא בעל הדד - במיתולוגיה הכנענית אל הגשמים, הסערות, הברקים והרעמים, שמרווה את פני האדמה. אליל הצידונים. אל החיים, לוחם רב עוצמה וכוח שלוחם בכוחות הרעים שמנסים לכלות את העולם ולהשמידו. בנו של אל, אחיהם של ים וענת ובעלה של עשתורת.
האל בעל מתואר כלוחם גיבור, עשוי ללא חת, שאוחז בידו האחת אלה, בידו השנייה חזיז ברק, דורך על העננים, לראשו קרניים כאות לפריון, ומרעים בקולו ברעם, ושוכן בהר צפון המיתי, הוא ג'בל אל ארקה, שגשמי זעף כבדים יורדים בו מדי שנה. פולחנו היה גם נהוג בקרתגו שם שימש כאחד האלים הראשיים. עדות לכך אפשר למצוא בשם המצביא המפורסם חניבעל ובשם אחיו עזדרובעל.
תוכן עניינים |
[עריכה] שמותיו, כוחותיו ופעולותיו
כינויים נוספים של הבעל: "זבל בעל ארץ" (=נשיא אדון הארץ), "רכב ערפת" (=רוכב ערבות במשמעות של עננים), "אלאין" (=האדיר), "אלאי קרדם" (=אדיר הגיבורים). נחשב לאלהי החיים, כפי שהוא מצהיר "אני הוא הזן אלים ואנשים".
אף שבתקופה הקדומה, שמות אלים מקומיים בכנען, הורכבו מהשם "בעל" + שם המקום, בהוראה של אדון המקום, לציין שהם אדוני ופטרוני המקום, כמו: בעל צפון, בעל חצור, בעל קרניים, בעל כרמל, בעל גד, בעל מעון, בעל תמר, בעל זבוב, בעל פעור ורבים נוספים. האל "בעל הדד", האל המקומי של אוגרית, בצפון סוריה של היום, חרג ממקומו ו"עלה לליגה הלאומית", להיות האל הראשי של צידון, ומשם הפך להיות האל המרכזי של ארץ כנען כולה, והפך להיות בעל סתם.
בארץ כנען השחונה, תפס מקום מרכזי בשל ההזדקקות לגשם והוא מתואר כמי שהצליח לנצח בעזרת אחותו, האלה הלוחמת ענת, את האלים ים - שבו נחש הבריח המיירא והמפחיד - ומות - אל השאול, שממנו העקרות והבצורת, ולחזור להרוות את פני האדמה. משמו נגזר המושג חקלאות בעל - שהיא חקלאות התלויה בגשמים, לעומת חקלאות שלחין שהיא חקלאות שבה תעלות מים שמקורן בנהר משקות את השדות.
על פי המתואר בכתבי אוגרית, לאחר נצחונו על אל הים ומפלצותיו הוא מבקש לבנות לו ארמון שיבסס את מלכותו על האלים ובני האדם. לצורך כך הוא שולח את משרתיו גפן ואגר לאלה ענת שתשכנע את אביהם, האל אל, לתת הוראה לאל האומנות כתר-וחסס לבנות לו ארמון. כתר-וחסס בונה לו את הארמון למרות ההפרעות הרבות. לאחר שהושלם הארמון האל מות מאיים עליו שינסה להורגו, ולבסוף מממש את איומו, הורג את בעל ומוריד אותו לממלכתו - אל השאול. ענת מתערבת ועושה שמות באל מות ואז קם לתחיה בעל, שמכה את מות מכה נצחת ומכריח אותו להכיר במלכותו.
[עריכה] פולחן הבעל בתנ"ך
על פי התנ"ך, בפולחן הבעל הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית וגם קורבנות אדם. בכתובת עתיקה בשפה האוגריתית נמצאה הנחיה בשעת מצור על עיר, להקריב בן בכור לבעל, על מנת לגרום לאויב להפסיד או לעזוב את העיר.
בעל היה האל החזק והקשה ביותר שאיתו התמודדו ישראל. גדעון יצא למלחמה כנגד כהניו, ולאחר נצחונו של גדעון שונה שמו ל"ירו-בעל" כדי להורות שיריב עימו הבעל. אחד מבניו של שאול המלך נקרא "איש-בעל" וגם בניו של יהונתן בנו נקראים בשמות המעידים על הפופולריות הרבה של פולחן הבעל בקרב העם: "מריב-בעל" ומרי-בעל". במקומות רבים בתנ"ך שונה האלמנט "בעל" בשמות אנשים לאלמנט המעיד על האידאולוגיה של כותבי התנ"ך נגד פולחן הבעל.
אליהו בהר הכרמל בעימותו עם פולחן הבעל, בתקופה של בצורת, ביקש מנביאי הבעל להוריד אש על המזבח, ולאחר כישלונם ואיבוד אהדת העם, הרג אותם, צעד שזכה לביקורת מצידם של חז"ל. למרבה הפלא הוא לא פעל באותה הזדמנות כנגד נביאי האשרה שהיו במקום. התנ"ך מתאר טבח נוסף שנעשה בעובדי הבעל על ידי יהוא. את החיסולים הללו יש גם לראות בהקשר של הניסיון להשמדת נביאי ה' באותה תקופה, בידי המלכה איזבל הצידונית, אשתו של אחאב מלך ישראל, שתמכה בפולחן הבעל עוד מבית אביה, ששמו היה אתבעל, מלך צידונים (מלכים א', ט"ז, ל"א).
[עריכה] לקריאה נוספת
- מותו של הבעל, כתבי אוגרית
