דאגלס באדר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סר סטוארט רוברט דאגלס באדר (באנגלית: Douglas Bader; 1910 - 5 בספטמבר 1982), "הטייס הקיטע", היה טייס קרב מהולל של חיל האוויר המלכותי הבריטי (RAF) במלחמת העולם השנייה, שהפך לסמל לתעוזה ולנחישות שהפגינו הטייסים הבריטים במהלך הקרב על בריטניה, בשל העובדה שהמשיך לטוס כטייס קרבי למרות שאיבד את שתי רגליו בתאונה אווירית, בגיל 21.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
דאגלס באדר נולד בלונדון בשנת 1910, לאביו, פרדריק באדר, מהנדס אזרחי, ולאמו, ג'סי באדר. הוריו נפגשו בהודו בה בילה באדר את שנות חייו הראשונות. בשנת 1913 חזרה המשפחה לאנגליה. בשנת 1914 גוייס האב לשירות במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1917 נפצע האב קשה, ובשנת 1922 מת מפצעיו. לאחר מכן נישאה אמו של באדר בשנית לכומר בשם הובס.
גיבורי הילדות של באדר היו אלופי הטיס של מלחמת העולם הראשונה. דודתו, אחות אמו, נישאה לטייס קרבי, והוא חלם בעצמו להיות יום אחד טייס. הוא בילה זמן רב בבית דודיו. דודו, סיריל ברג' היה ממייסדי מכללת התעופה המלכותית בקורנוול, ובאדר נהג לבלות שעות בצפייה במטוסים הממריאים.
לאחר שזכה במלגת לימודים בבית הספר סט. אנדריוס באוקספורד שם למד גם גיבור מלחמה בריטי אחר גאי גיבסון, הוא התקבל, בשנת 1928 למכללה של פרחי טיס של חיל האוויר המלכותי בקורנוול, שם הצטיין בספורט, ואף הפך לאלוף איגרוף וקפטן נבחרת הרוגבי.
בשנת 1930 סיים בהצלחה את לימודי הטיס וקיבל דרגת קצונה. שנה לאחר מכן נבחר לטוס ברביעייה האווירונאוטית של חיל האוויר המלכותי, שם הפליא בלהטוטים עוצרי נשימה שזכו לשבחים מפליגים בעיתונות של אותה התקופה. אך לצד היכולת הוירטואוזית שלו כטייס, התבלט באדר כטייס הרפתקן, חסר משמעת וחסר מעצורים, שלא הקפיד על כללי הבטיחות בכל הנוגע לטיסה נמוכה, תכונה שעליה שילם מחיר אישי כבד.
[עריכה] התאונה והשיקום
ב-14 בדצמבר 1931, לאחר שכבר צבר 500 שעות טיסה סולו, הוא ביצע בניגוד להוראות הבטיחות, במסגרת טיסת ראווה, לולאות מתחת לגובה המותר, 305 מטרים: הוא ירד עם מטוס הבולדוג שלו לגובה של תשעה מטרים בלבד, פגע באחת מכנפיו בקרקע, והתרסק. באורח פלא הוא נותר בחיים, אך רגלו הימנית נכרתה מעל לברך ורגלו השמאלית נכרתה מעט מתחת לברך.
לאחר שהחלים ולמד ללכת בכוחות עצמו, הוא שוחרר מחיל האוויר והפך לפקיד בחברת הנפט של, הדבר האחרון אותו רצה לעשות. ב-1935 הוא נשא לאשה את בחירת לבו תלמה אדוארדס, אך רק עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התאפשר לו לשוב אל אהבתו האמיתית - הטיסה. עקשנותו, יחד עם המחסור החמור בטייסים מנוסים, סייעו לו להתגבר על ההתנגדות מצד חיל האוויר המלכותי. לאחר שקיבל אישור רפואי הוא חויל מחדש, בנובמבר 1939 וגויס לטייסת הקרב 222. באדר שותף במבצע דינמו לפינוי כוח המשלוח הבריטי מדנקרק, שם רשם לעצמו את הפלת המטוס הגרמני הראשון, מסרשמידט 109.
[עריכה] אגדה מעופפת
בעקבות הצטיינותו בקרבות קודם באדר לדרגת מפקד טייסת 242, שהורכבה מטייסים קנדים, ואשר ספגה אבידות כבדות בקרבות אוויר מעל צרפת. באדר הצליח לשקם את הטייסת במהירות, ובקרב הרציני הראשון שלה תחת פיקודו היא רשמה הצלחמה מזהירה. ב-30 באוגוסט 1940 הפילה הטייסת 12 מטוסי קרב גרמניים. באדר עצמו רשם לעצמו הפלת מסרשמידט 110.
באדר פיתח אסטרטגיית לחימה של העלאה לאוויר של עשרות מטוסי קרב בעת ובעונה אחת, כדי ליצור עליונות מספרית בזירת הלחימה. השיטה הוכיחה את עצמה ביירוט מטוסי קרב והפצצה גרמניים, בייחוד לאחר שסיימו את משימתם ופנו לחזור אל בסיסיהם בצרפת. בבריטניה העריכו כי הגרמנים דחו את תוכניות הפלישה שלהם לאי הבריטי עקב הצלחת חיל האוויר המלכותי. בקיץ 1941 באדר כבר הגיע למקום החמישי בקרב טייסי חיל האוויר המלכותי בכל הזמנים, במספר ההפלות. הוא הצליח להפיל עד אז 28 מטוסים גרמניים (לפי ספירתו האישית, "הבלתי רשמית"), הוא זכה בעיטורים וקודם לתפקיד מפקד כנף.
[עריכה] תקופת השבי
הקריירה הצבאית שלו קיבלה תפנית בשעה שמטוס הספיטפייר שלו הופל ב-9 באוגוסט 1941 בצפון צרפת. תחקירים שנעשו במרוצת השנים מעלים את הסברה שבאדר הופל מ"אש ידידותית" של אחד מטייסיו, אם כי באדר עצמו סבר כי התנגש במטוס אוייב.
לאחר שצנח בשלום נלכד על ידי הגרמנים. לאחר שנשבה הוחזק זמן מה בעיירה הבלגית סנט אומר, שם היה קבור אביו. במהלך שהותו בעיירה הופגש עם אלוף הטיס הגרמני אדולף גאלאנד, אשר אף לקח אותו לסיור בתא הטייס של מטוס מסרשמידט 109. באדר ניסה להימלט משביו פעמים רבות, ובכל פעם נתפס. לאחר ששהה במחנות מעבר שונים הועבר למחנה בליבק בו הוחזקו כארבע מאות קצינים בריטים, חלקם טייסים. לאחר מכן הועברו השבויים במחנה למחנה בוארבורג, מכלאה גדולה יותר שהכילה שלושת אלפים שבויים, ולאחר מכן למכלאה בלאמסדרוף, בה הוחזקו עשרים אלף שבויים. בכל אחד מן המקומות גילה אופי סרבני, לא שיתף פעולה עם שוביו, והיה פעיל בארגון בריחות. כתוצאה מכך הועבר לטירת קולדיץ, שהפכה למחנה שבויים בעל דרגת סיווג גבוהה ביותר, שהבריחה ממנו נחשבה לכמעט בלתי אפשרית.
[עריכה] אחרית דבר
באדר שוחרר מהשבי רק עם סיום המלחמה, כאשר אזור קולדיץ נכבש על ידי צבא ארצות הברית. לאחר מספר ימים שב לבריטניה. בספר הטיסות של הטייסת שלו רשם את טיסתו האחרונה משנת 1941 בתוספת ההערה: "טיסה נאה ליד באטון. הפלתי מטוס 109 אחד והתנגשתי עם אחר. שבוי מלחמה. שני מטוסי 109 הושמדו. סך הכול מטוסי אויב מושמדים: 30". עטור תהילה, התכבד בהובלת מטס הניצחון הענק בשמי לונדון. בחודש מרץ 1946 שוחרר מן ה-RAF. באדר התחיל לעבוד עבור חברת הנפט של, וחידש את התעניינותו במשחק הגולף בו הצליח להגיע להישגים. בתחילת שנות ה-50 כתב הסופר הבריטי פול בריקהיל שהתמחה בכתיבה על נושאי תעופה (בין היתר כתב את הביוגרפיה של גאי גיבסון) ביוגרפיה של באדר שהפכה לרב מכר בבריטניה ובעולם כולו. הספר "מרקיע שחקים" תורגם גם לעברית.
לאחר פרישתו מן הצבא, סירב באדר להצעות בתחום הפוליטיקה, אך לא נמנע מלהביע את קולו בענייני השעה, לרוב לצד הימין השמרני, ולעתים אף ימינה מכך, כגון הבעת תמיכה במשטרו של איאן סמית' ברודזיה.
לאחר מות אשתו הראשונה תלמה, נישא באדר בשנית לג'ואן מוריי.
בשנת 1976 קיבל תואר אבירות בשל שירותיו והעידוד שנתן לקטועי הגפיים, ועבודתו הציבורית למען הנכים. בתקופה זו לקה בלבו, ועומס העבודה החמיר את מצבו.באדר נפטר מהתקף לב ב-5 בספטמבר 1982 בגיל 72.
רגליו התותבות של באדר מוצגות לראווה במוזיאון ה-RAF בסטאפורד, אך מוזיאון זה אינו פתוח לקהל הרחב.
אחד ההסברים שניתנו לכישורי הטיסה והקרב יוצאי הדופן שלו היה שדווקא נכותו נתנה לו יתרון על פני טייסים אחרים, משום שהוא יכול היה לסבול ביתר קלות את תופעת הג'י המפורסמת, שבה, כתוצאה מהתמרונים האוויריים במהירויות גבוהות, הדם זורם לעתים מהראש לחלקים שונים בגוף, בעיקר לרגליים, וגורם ל"בלקאאוט". מאחר שבאדר היה קטוע רגליים, התופעה פגעה בו פחות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- פול בריקהיל, מרקיע שחקים - קורות חייו של דוגלס באדר, הוצאת אנקור, 1955, תרגם ארנון בן נחום.
