המלט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

המלט (אנגלית: The Tragedy of Hamlet, Prince of Denmark), ממחזותיו המפורסמים והמצוטטים ביותר של ויליאם שייקספיר, ולדעת רבים, הטרגדיה הטובה ביותר שלו. המחזה נכתב בזמן לא ידוע בין 1600 לקיץ 1602.

פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

המחזה מתאר את המלט, נסיך דנמרק, שאביו מת לפתע, ואמו נישאת לדודו קלאודיוס. אביו המת מופיע למולו, ומבקש ממנו לנקום בקלאודיוס, שרצח אותו כדי לרשת את כיסאו. מכאן ואילך המלט מתלבט בין עשייה לחוסר עשייה, והתלבטות זאת מביאה את המחזה לסופו הטרגי.

המנעותו של המלט מלבצע את המשימה שהוטלה עליו, גוררת את הרצחו בשגגה של פולוניוס (תככן חצר), וכך את שגעונה של אופליה ואת ספק מותה-ספק התאבדותה. היא מביאה את מותם של חבריו הבוגדניים של המלט, רוזנקרנץ וגילדנשטרן. בסיומו של המחזה, בא המוות על כל הדמויות המרכזיות, כיישום של עקרונות הטרגדיה השייקספירית, בה חטא גורר חטא, עד לאבדון מוחלט.

המלט בציור של אז'ן דלקרואה

אחד משיאי המחזה הוא המונולוג המפורסם של המלט:

"להיות, או לא להיות

זאת השאלה.

מה נעלה יותר:

לשאת באורך רוח

חיצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם?

למות."

(בתרגום א. שלונסקי)

[עריכה] תרגומי המחזה

המחזה תורגם לשפה העברית שלוש פעמים על ידי אברהם שלונסקי (ספרית פועלים), ט. כרמי (הוצאת דביר) ואהרן קומם (הוצאת אור-עם) .

[עריכה] מקורות

המלט, או אמלת', היה נסיך דני אגדי, שהרפתקאותיו תועדו על ידי סאקסו גרמטיקוס ב"גסטה דנורום" בערך בשנת 1200 לספירה. פרנסואה דה בלפורס אימץ את סיפורו של סאקסו ב"היסטורי טרג'יק" שלו (1570). אך כנראה שהמקור העיקרי של שייקספיר הוא מחזה מוקדם יותר שעסק בהמלט (המכונה גם אור-המלט), שמיוחס לתומאס קיד וידוע כי הוא שהכניס את רוח הרפאים לסיפור. אך יש חוקרים שחושבים כי ייתכן והאור-המלט נכתב על ידי שייקספיר עצמו. ייתכן כי שייקספיר גם אימץ אלמנטים אחרים ממחזה אחר של קיד, "הטרגדיה הספרדית".

[עריכה] המלט כדמות

תחריט משנת 1842 של מקליסה (Daniel Maclise) המציג את סצנת הצגת השחקנים במחזה המלט.

המלט הוא אחת מהדמויות הנידונות ביותר בעולם הדרמה ואולי אף בכל הספרות המערבית. אף כי כולם מסכימים כי הוא אחת מיצירותיו הגדולות ביותר של שייקספיר, המבקרים חולקים ביניהם על המוטיבציות הפנימיות והפסיכולוגיה של דמות זו. יחסיו עם הדמויות השונות בסיפור, כולל אביו, דודו קלאודיוס, אימו גרטרוד ואופליה אהובתו, כולם נידונו מנקודות מבט שונות ומגוונות, וכן על פי תאוריות פסיכולוגיות מודרניות. מבקרים רבים – גתה, קולרידג', הגל, ניטשה, טורגנייב, פרויד, ט. ס. אליוט, ואסימוב כולם כתבו עליו מאמרים, כל אחד עם התובנות המיוחדות שלו. חוץ מזה שהוא אחד הדמויות התובעניות ביותר (מעל 1400 שורות) של שייקספיר, המלט הוא גם האינטרוספקטיבי ביותר. לשחקנים תמיד היה קושי רב עם תפקיד זה, ואפשר לומר בביטחון כי הופעה אחת תופסת רק היבטים מסוימים של הדמות.

סיכום העלילה לעיל מציג את ההבנה הפשוטה ביותר של המלט, כאדם שתר אחר האמת על מנת להיות בטוח שהצדק עימו כשהוא נוקם את נקמת רוחו של אביו. הדעה הסטנדרטית ביותר היא כי המלט הוא לא אדם החלטי ביותר. סרט מ-1948, שבו שיחק לורנס אוליבייה בדמות הראשית, מוקדם באמירה: "זהו סיפורו של אדם שלא היה מסוגל להחליט". הססנות זו מתחדדת לנוכח ההחלטיות של לארטס, בנו של פולוניוס, שאינו מתעכב לרגע בבואו לנקום את מות אביו.

אחרים רואים את המלט כאדם, שמוטל עליו לבצע דבר, שהוא יודע ומרגיש כי הוא חייב לעשות, למרות חוסר רצונו העז. בראייה זו, כל נסיונותיו לשכנע את עצמו באשמתו של המלך קלאודיוס וחוסר המעש שלו עצמו, כשיכול היה לפעול, הם ראיות לחוסר רצון, והמלט כועס על עצמו שאינו יכול לבצע את משימתו. אחרים רואים את בניתוחים של המלט את מצבו כמאבק עמוק ואקזסטנציאלי בהרבה, שעוסק לא בנקמה המקומית אלא במצב האנושי בכללו.

ראייה אחרת של המלט, שאייזיק אסימוב מצדד בה ב"מדריך לשייקספיר" שלו, טוענת, כי אין לייחס את מעשיו לחוסר החלטה אלא למוטיבציות מרובות מדי: רצונו לנקום על הרעה שנעשתה לאביו, יחד עם האמביציה שלו לעלות לכס השלטון. הטעות הטרגית שהמלט עושה, בעיניו של אסימוב, היא הרצון החובק-כל שקלאודיוס לא רק ימות אלא גם יקולל, דבר שמונע ממנו להרוג את קלאודיוס ברגע המתאים.

יש גם דיון נרחב בשאלה, האם המלט אכן זכה לביקור מרוחו של אביו או שהוא פשוט היה סכיזופרן. הרבה מהתנהגותו של המלט מביאה להטלת ספק בבריאות נפשו. המבוכה והמתח הנפשי שהוא בו הוא שרוי לאחר מותו המשונה של אביו בהחלט יכלה להביא אותו להתמוטטות עצבים.