הסכם רומא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם רומא, עליו חתמו ב-25 במרץ 1957 נציגיהן של שש מדינות: גרמניה המערבית, צרפת, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג, הוא הסכם הייסוד שעל פיו הוקם השוק האירופי המשותף. חשיבותו היא בראש ובראשונה כלכלית, בכך שהביא להורדה הדדית של מכסים ולשיתוף פעולה כלכלי מוגבר בין המדינות החתומות, ואלו שהצטרפו לאחר מכן. אולם מעבר לכך נודעה לו חשיבות כאחד הצעדים הראשונים בדרך לאיחוד המדיני הכולל של רבות ממדינות אירופה - האיחוד האירופי.
קדם להסכם רומא הסכם הייסוד של קהילת הפחם והפלדה האירופית, שנחתם בפריז ב-1951. שני ההסכמים, יחד עם הסכם נוסף שעניינו הקמת הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית, נקראים לעתים באופן קיבוצי הסכמי רומא. הסכמים אלו תוקנו והורחבו ב-1992 עם חתימתה של אמנת מאסטריכט.
במרץ 2007 חגגו מדינות האיחוד האירופי חמישים שנה להיווסדו, מניין המצביע על תאריך חתימת הסכם רומא כראשיתו של האיחוד. [1]
בדומה למגילת העצמאות, גם הסכם רומא המקורי נחתם חגיגית על דף ריק, לאחר שהמדפיס הממשלתי האיטלקי לא סיפק במועד את המסמך, בן למעלה מאלף העמודים. [2]
[עריכה] חותמי ההסכם
- פול-אנרי ספאק והברון סנוּאָה אֶ דופואֶה, נציגי בלגיה
- קונרד אדנאואר וולטר הלשטיין, בשם גרמניה המערבית
- כריסטיאן פינו ומוריס פור, נציגי צרפת
- אנטוניו סני וגאטנו מרטינו, נציגי איטליה
- יוזף בך ולאמברט שאוס, נציגי לוקסמבורג
- יוסף לונס ו-י. לינטהורסט הומאן, נציגי הולנד
