הצעת אי אמון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצעת אי אמון - הצבעה בבית הנבחרים בדמוקרטיות פרלמנטריות, שמועלת בדרך כלל על ידי האופוזיציה במטרה מוצהרת להפיל את הממשלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הצבעות אי אמון בעולם
מושג הצבעת אי אמון התפתח בפרלמנט הבריטי בסוף המאה ה-18. בבריטניה מקובל שבעקבות תבוסה של הממשלה בהצבעת אי אמון הממשלה תתפטר או שיוכרזו בחירות חדשות. אולם זהו מנהג שאינו מבוסס בתחיקה, והיו מקרים בהם ראשי ממשלה סרבו להתפטר אחרי תבוסה בהצבעה. במדינות אחרות, כגון גרמניה או ישראל מוסד האי אמון מעוגן בחוקה או בחוק, והפסד גורר באופן אוטומטי את התפטרות הממשלה.
הדרישות לקבלת הצבעת אי אמון שונות ממדינה למדינה. כך, בחוקת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה נקבעו, כלקח מימי אי היציבות של רפובליקת ויימאר, סייגים חמורים ביותר על הצבעות אי אמון. כך הונהג שם "אי אמון קונסטרוקטיבי" בו לא מספיק שיש רוב נגד הממשלה, אלא חייב להיות רוב לממשלה חלופית. במדינות שונות, כולל גרמניה, החוק דורש תקופת המתנה ארוכה ביותר בין הצעת אי אמון אחת לשנייה, של עד חצי שנה.
[עריכה] הצבעות אי אמון בישראל
[עריכה] עד שנת 1996
עד כניסתו לתוקף של החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה ב-1996, היה מספיק ברוב רגיל בכנסת על מנת להפיל את הממשלה. חוק יסוד: הממשלה מ-1968 קבע (סעיף 24): "הביעה הכנסת לממשלה אי-אמון, יודיע על כך יושב-ראש הכנסת לנשיא המדינה, ורואים את הממשלה כאילו התפטרה ביום הבעת אי-האמון" [1]. במקרה כזה על נשיא המדינה היה להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, אלא אם כן קיבלה הכנסת חוק להקדמת הבחירות.
הצבעות אי אמון הוגשו כמעט מידי שבוע, ושימשו לכלי עיקרי של האופוזיציה לניגוח הממשלה. אולם למרות הקלות החוקית של קבלת הצעות אי האמון, הצעה כזו התקבלה רק פעם אחת: ב-15 במרץ 1990, כאשר ממשלתו של יצחק שמיר נפלה במסגרת "התרגיל המסריח", ללא רוב מוחלט של חברי הכנסת, בזכות היעדרותם של חברי הכנסת ממפלגת ש"ס.
[עריכה] בחוק הבחירה הישירה
בעקבות התוהו ובוהו הפוליטי ששרר בתקופת "התרגיל המסריח" קיבלה הכנסת ב-1992 גרסה חדשה של "חוק יסוד: הממשלה" [2], שנודע כ"חוק הבחירה הישירה". בחוק, שנכנס לתוקף רק בבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, הוטלו מגבלות חמורות על הצעות האי אמון. מעתה בשביל שתתקבל הצעה שכזו היה צורך שהיא תזכה בתמיכה של רוב חברי הבית, כלומר לפחות 61 חברי כנסת. כמו כן, נקבע כי קבלת הצעת אי אמון תביא אוטומטית לפיזור הכנסת – זאת בכדי לבלום הצעות כאלה, מתוך מחשבה שחברי כנסת יהססו יותר בהצעתן אם הדבר עלול להביא לסוף כהונתם הם.
במקביל, החוק איפשר גם שני מסלולים להעברת ראש הממשלה מכהונתו. לשם צעד זה נדרש רוב של 61 חברי כנסת. הכנסת יכלה להעביר את ראש הממשלה מכהונתו בשל סיבות אחרות ברוב של 80 חברים ולגרור בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (הכנסת יכלה גם להעביר את ראש הממשלה מכהונתו בשל הרשעתו בביצוע עבירה שיש עמה קלון ברוב של 61 ח"כים), או הקדמת הבחירות לכנסת שהיו גוררות עימן גם בחירות לראשות הממשלה.
למרות הציפייה שצעדים אלה יבטלו כמעט לחלוטין את מוסד הצבעת אי האמון, המשיכה האופוזיציה להשתמש בו באופן שבועי על מנת לנגח את הממשלה, והיא אף מקרים בהם היא זכתה לרוב, אך רוב הקטן מהרוב המיוחס הדרוש. דבר זה גרם למבוכה לממשלה, אך לא להפלתה. אך על אף השימוש הדחוף בכלי זה על מנת להביך את הממשלה, כאשר הגיעו מהלכים להפלת הממשלה לכדי בשלות, הדבר נעשה על ידי חוק להקדמת הבחירות (בסוף כהונותיהם של בנימין נתניהו ואהוד ברק), ובהסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה.
[עריכה] משנת 2003
בעקבות העדר היציבות השלטונית גם בשיטה החדשה, החליטה הכנסת בשנת 2001 לבטל את הבחירה הישירה ולחזור למשטר פרלמנטרי בו ראש הממשלה נבחר על ידי חברי הכנסת. אולם בשביל למנוע גם את אי היציבות שהתגלתה בימי "התרגיל המסריח" נותרו הגבלות על הצעות אי האמון. גם על פי חוק יסוד: הממשלה החדש [3] יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת על מנת להפיל את הממשלה. בחוק החדש בוטלה הקביעה שהפלת הממשלה מביאה לבחירות חדשות לכנסת. אולם במקומה הוכנס השימוש באי אמון קונסטרוקטיבי: מציעי אי האמון צריכים גם להביא בפני הכנסת שם של חבר הכנסת אשר הם מעוניינים שיחליף את ראש הממשלה. עם קבלת הצעת האי אמון על נשיא המדינה להטיל עליו את הרכבת הממשלה החדשה. רק אם חבר כנסת זה לא הצליח להרכיב ממשלה תוך 42 יום הכנסת מתפזרת.
[עריכה] נהלים הקשורים להצעת אי אמון
בשל חשיבות הצעת אי האמון תקנון הכנסת והתקדימים בה קבעו כללים מיוחדים על הצעות אלה. חלק גדול מכללים אלה נובעים מהקלות היחסית לקבלת הצעות אי אמון על פי הנוסח המקורי של חוק יסוד: הממשלה, ונועדו על מנת למנוע את נפילת הממשלה ברוב מקרי. כך הצבעות על אי אמון הן הראשונות בסדר היום השבועי (ומתקיימות ביום שני), ורק להצעות אמון בממשלה יש עליהן עדיפות. הצעות אי אמון מוגשות רק בעת המושבים הסדירים של הכנסת, ולא בעת ישיבות מיוחדות המתקיימות בפגרה. כמו כן הצעות אי אמון צריכות להיות מוגשות בשבוע שקדם להצבעה עליהן.
ניתן להכריז על הצבעות על חוקים, או על סעיפים שעל סדר היום כעל הצבעות אי אמון. גם הממשלה רשאית להכריז על הצבעות בסעיפים להם היא מתנגדת כהצבעות אי אמון, והיא עושה זאת לעתים על מנת למנוע מחברים בקואליציה להצביע בעדם. דבר זה היה יותר משמעותי כאשר היה מספיק רוב רגיל על מנת להפיל את הממשלה, אולם משיש צורך ברוב מיוחס ייתכן שהחוק יעבור על אף התנגדות הממשלה בלי שהיא תופל. במקרים מסוימים היה שימוש בכלי של האי אמון על מנת לדחות הצבעות על חוקים אחרים, על ידי הפיכתם להצעות אי אמון – דבר אשר חייב את דחיית ההצבעה עליהן לשבוע הבא. כאשר דחייה כזו מתבצעת על ידי האופוזיציה, יכולה הממשלה לבטל אותה על ידי הכרזת ההצבעה כהצעת אמון, שלה יש קדימות, ושלא דורשת את דחיית ההצבעה.
