חמין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המושג חמין (ריבוי של "חם" בלשון חז"ל) מתאר מגוון מאכלים שיחודם הוא בכך שבישולם אורך זמן רב ומתבצע על אש נמוכה. רכיביו של החמין משתנים לפי מנהגי העדות השונות, ובדרך כלל החמין מכיל תפוחי אדמה, בטטות, בשר, שעועית, גריסים, ביצים ופשטידה של עיסה מתובלת. לאחר שעות רבות של בישול והנחה על האש הופך צבעו לחום כהה, ורכיביו מקבלים גוון אחיד.
תבשיל זה נוצר מאחר ולפי ההלכה היהודית יש איסור לבשל ביום שבת, ויש איסור על הבערת אש ביום זה. עם זאת לפי טענת הפרושים, המקובלת ביהדות, יש היתר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת ושהיא תתבצע בשבת. כדי לאכול מאכל חם בשבת בצהריים היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו, ולכן נוצר מאכל זה. ישנם מאכלים נוספים שנתייחדו לשבת מסיבה זו כגון הג'חנון התימני.
בדרך כלל החמין מבושל לפני ערב שבת, והוא נטמן בתנור או כיוצא בזה וחומו נשמר עד לאכילתו ביום שבת. לכן הוא מהווה מאכל מיוחד ליום השבת. רבי זרחיה הלוי, פרשן הרי"ף בן המאה ה-12, כתב על מעלת אכילת החמין בשבת: "ויש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין" (מסכת שבת טז ע"ב מדפי הרי"ף)
תבשיל זה נקרא ביידיש טשולנט (מצרפתית עתיקה chault-lent מתחמם לאט) או שאלט ביידיש מערבית (שאלעט בכתיב ידישי). בחלק מעדות המזרח, בפרט יוצאי מרוקו, קוראים למאכל דומה בשם דפינה. ואילו בני העדה הבוכרית קוראים לחמין אושיסבו.
היהודים הקראים לא אוכלים חמין בשבת. הסיבה לכך היא שבתורה, בשמות ל"ה, מופיע הציווי "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת", וניתן ללמוד כי אסור בכל מצב שתבער אש בשבת והיו קראים שפירשו כך. בנוסף הקראים סבורים שבישול בשבת אסור ומכיוון שהחמין מבושל למעשה ביום השבת, חל איסור על אכילתו. ליהודים הקראים יש מאכלים מסורתיים משלהם ליום השבת, כמו טגרינס, אשר נאכלים כשהם צוננים. לעומתם הרבנים פירשו פסוק זה שאסור להדליק את האש בשבת, אבל מותר להדליקה בערב-שבת ולהשאירה דולקת, ולכן הם מתירים לחמם ולאכול חמין בשבת. במשנה יש הוראות כיצד ובמה מותר להטמין את החמין.
התלמוד מביא את הדיאלוג הבא, ממנו משתמע כי חז"ל שמו דגש על כך שקדושת השבת גורמת למרקם מיוחד של מאכלי השבת, בין בריחם ובין בטעמם: "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא: מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? אמר לו: תבלין אחד יש לנו, ושבת שמו, שאנו מטילין לתוכו – וריחו נודף. אמר לו: תן לנו הימנו! – אמר לו: כל המשמר את השבת – מועיל לו, ושאינו משמר את השבת – אינו מועיל לו" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיט, עמוד א).
בספרות ההלכה מופיעים לעתים איזכורים לכך שמי שאינו אוכל חמין בשבת ייתכן שהוא מין, לדעת כותבי ספרים אלו, או קראי. למשל הרז"ה בסוף מסכת שבת: "מי שאינו אוכל חמין, צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. וכל המאמין, צריך לבשל ולהטמין, לענג את השבת ולהשמין, ויזכה לקץ הימין".
הסיבה לכך היא שכשאדם לא אוכל חמין (שדורש בישול בשבת) הוא נמצא בעצם מצהיר במעשהו שאינו מאמין בתורה שבעל פה וכי אינו מקבל את סמכות החכמים לפרש את התורה.
חשוב לציין כי במקורות הקדומים המילה 'חמין' מתארת מים חמים ולא את תבשיל החמין.
היה זה המשורר היהודי-הגרמני היינריך היינה שכתב שיר תהילה לחמין כפארודיה על שירו של פרידריך שילר "אודה לשמחה":
- "צ'ולנט הוא ניצוץ־אלוה,
- מגן־עדן טעמו!
- כך היה שר לנו שילר
- לו טעם הוא את הצ'ולנט."
- (תרגם שלמה טנאי)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הכול על חמין - כתבה במגזין "על השולחן" (רישום לאתר חינם)
- סיר החמין היהודי - מגוון מתכוני חמין מעדות שונות, באתר וואלה
- מתכוני חמין, באתר ynet
קטגוריות: מאכלים | מטבח יהודי | שבת
