יהדות ליבורנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות ליבורנו (או ליווֹ‏רנו לפי ההגייה המקומית) היא הקהילה היהודית המאוחרת ביותר באיטליה. היא נוסדה רק במאה ה-16 בעקבות הזמנתו של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה, לסוחרים מכל רחבי העולם להתיישב בערים ליבורנו ופיזה.

הקהילה היהודית בליבורנו נהנתה משיויון זכויות ואוטונומיה. חיו בה רבנים מפורסמים כמו: חיים יוסף דוד אזולאי או בכינוי החיד"א ^[1] ואליהו בן-אמוזג. יהודי העיר נהגו לדבר בינם לבין עצמם בניב מקומי באז'יטו (bagitto). יוצאי העיר הקימו שכונות מיוחדות לעצמם באחדות מערי אגן הים התיכון. הם גרו בנפרד משאר יהודי העיר וכונו בשם ה"גראנה" בתוניס או ליוורנסים (livornesi) בשאר הערים.

אוכלוסית היהודים הגיעה לידי 7,000 תושבים - כעשירית מאוכלוסית העיר - באמצע המאה ה-18. במאה ה-19 ירדה ליבורנו מגדולתה, בין השאר בשל כיבוש ארצות צפון אפריקה ביד צרפת, אשר ביטל את החשיבות שהיה לקשרי המסחר בין ליבורנו לבין המגרב בשל האוכלוסייה היהודית שהייתה במקומות אלה. כמו כן, השתנו יעדי ההגירה היהודית והחלה ההגירה ליבשת אמריקה. בשנת 1924 התקיים בעיר כינוס היסוד של הסתדרות ציוני איטליה.

בעיר היה בית הכנסת הספרדי הגדול ביותר באירופה, אחרי בית הכנסת באמסטרדם. הוא נהרס במלחמת העולם השנייה. במקומו, בככר על שם אליהו בן-אמוזג, שהיה אחד מחכמי הקהילה, בית כנסת חדש, קטן ממדים לעומת בית הכנסת המפואר שקדם לו. לאחר השואה הצטמצמה נוכחות היהודית בעיר והיום מונה הקהילה 700 יהודים. לקהילה שלוחה בפיטיליאנו (Pitiliano) אשר כונתה ירושלים הקטנה, בעיר זו יוצר במשך שנים רבות יין קיאנטי כשר.

תוכן עניינים 1 תולדות הקהילה 2 שנות הפריחה 3 דפוס ליבורנו 4 הניב המקומי באז'יטו 5 יוצאי ליבורנו - גראנה (תוניסיה) 6 היחס לארץ ישראל 7 בית הכנסת הספרדי 8 תמונות מבית הכנסת שחרב 9 חיים יוסף דוד אזולאי 10 הערות שוליים 11 ראו גם 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות הקהילה

במטרה להפוך את ליבורנו למרכז בינלאומי ולעיר נמל חופשי חשובה באגן הים התיכון, פנו שלושה דוכסים גדולים (Grand Duke of Tuscany) של טוסקנה אל היהודים ואל אחרים לבוא ולהתיישב בעיר:

• הראשון היה קוסימו הראשון דה-מדיצ'י (1574-1519), שלט בשנים 1574-1537.
• השני היה פרנסקו הראשון דה-מדיצי (1587-1541), שלט בשנים 1587-1574.
• השלישי היה פרדינאנדו הראשון דה-מדיצי (1609-1549), שלט בשנים 1609-1587.

היהודים ככלל והאנוסים בפרט נענו להזמנה. לבאים להתגורר בעיר הובטחו התנאים הבאים:

• מעבר חופשי להם ולסחורותיהם במשך 25 שנה. והיה אם תווצר אי-הבנה, המהגרים יוכלו לעזוב את העיר, עם כל רכושם.
• המעבר החופשי כלל גם מי שנאשם בפשעים כמו כפירה, דבר שנגע במיוחד לעניינם של האנוסים.
• חופש תנועה הובטח לכלל הסוחרים, אשר היו יוצאים ובאים בין נמלי אגן הים התיכון.
• ביטול חובת ענידת הטלאי ליהודים.
• הם הורשו לגור בכל חלקי העיר ולא חוייבו לגור בשכונה מסוימת (מעין גטו), זאת בניגוד למצב באחדות מהקהילות היהודיות בטוסקנה (למשל: בפירנצה ובסיינה).
• ליהודים ניתנה אוטונומיה שיפוטית בתחום האזרחי ואפילו בתחום הפלילי.
• פטור ממיסים לעשר שנים.

בסיכומו של דבר, יהודי ליבורנו נהנו מהזכויות האזרחיות ^[2]כמו שאר תושבי דוכסות טוסקנה.

מהתנאים שהוענקו ליהודי ליבורנו ניתן ללמוד על התנאים שלא ניתנו לשאר יהודי איטליה. היהודים שזכו למידה של חופש ולהכרת זכויותיהם כ"אומה יהודית", נענו להזמנה. כך החלה תקופת הפריחה של ליבורנו. ליבורנו ופיזה הפכו לקהילות יהודיות לבנטיניות תוססות שחבריהן עוסקים בפעילות מסחר ענפה. קשריהם עם הקהילות היהודיות ומאוחר יותר הקמת רבעים מיוחדים בערים האלה ליוצאי ליבורנו (ה"גורני") תרמה להצלחה העיסקית במסחר הבינלאומי שהם ניהלו.

[עריכה] שנות הפריחה

במאה ה-17 היו הכוחות הדומיננטים בקהילה היהודית בליבורנו: אצולה של סוחרים והאנוסים שכונו מרני או "נוצרים חדשים" (cristiaõs novos - marrani), ביחוד מפורטוגל. עד 1715 הם שלטו בקהילה.

בשנת 1780 היהודים זכו בייצוג במועצת העיר. היהודים זכו לכבוד מתושבי העיר וכן מריכוזי המיעוטים שהיו בה: תורכים, יוונים, ארמנים, הולנדים ואנגלים.

בתקופה זו ארעו שני אירועים אנטישמיים:

• בעקבות האשמת היהודים בשימוש בשיש השייך לכנסייה לבניית בית הכנסת שלהם, הותקפו ריכוזי היהודים על ידי פועלי הנמל ועובדי המספנות, ובית הכנסת נרגם באבנים. עקב כך מאה וחמישים עגלות עמוסות פליטים עזבו את העיר. רק אחרי שלושה ימי ביזה ותשלום סכומי כסף ניכרים הושב הסדר על כנו.^[3]
• כאשר היהודים נדרשו לממן את ההגנה נגד צבאו של נפוליאון (בשנת 1799) בסכום שלא היה ביחס הוגן לשיעורם באוכלוסייה.

אוכלוסית היהודים בעיר גדלה מ-114 בשנת 1601 ל-3,000 בשנת 1687 והגיעה באמצע המאה ה-18 ל-7,000 נפש.

הקהילה היהודית בליבורנו (Nazione Ebrea) נחשבה לקהילה הזרה החשובה ביותר מהבחינה הכלכלית מבין שאר הקהלות הזרות בעיר שכונו אף הן נציונה (Nazione). אם בתחילה שימש נמל ליבורנו נמל חופשי בין נמלי הלבנט לבין נמלי צפון איטליה ואירופה, הרי בזכות קשריהם של היהודים עם ארצות המגרב, עבר המסחר מארצות האלה דרך נמל ליבורנו. הכיבוש הצרפתי של ארצות צפון אפריקה הפסיק את העדיפות של ליבורנו בסחר מארצות אלה.

בתקופה זו פעלו בעיר רבנים ידועים: מלבד חיים יוסף דוד אזולאי או בכינוי החיד"א ואליהו בן-אמוזג פעלו בעיר גם הרבנים: אברהם יצחק קסטלו, מלאכי הכהן, יעקב סספורטס, דוד נייטו וישראל קושטא.

היו בעיר גם יהודים אחרים אשר התפרסמו בתחומי החברה, המדע והפוליטיקה:

• הציירים: סרפינו דה טיבולי (Serafino De Tivoli), ויטוריו קורקוס (Vittorio Corcos) אולוי לייג'י (Ulvi Liegi) ואמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani).
• המחנך שמשון עוזיאלי (Sansone Uzielli).
• המחזאי סבטינו לופז (Sabatino Lopez).
• הסופר אלכסנדרו מאנקונה (Alessandro D'Ancona).
• המדינאים: ג'יוספה עמנואלה מודליאני - אחיו של אמדאו - סוציאליסט ודריו קאסוטו (Dario Cassuto)
• המתמטיקאי פדריגו הנריגז (Federico Enriquez)

[עריכה] דפוס ליבורנו

מזמן מחציתה השנייה של המאה השמונה עשרה ועד לאחר מחציתה השנייה של המאה העשרים, פעלו בליבורנו מספר בתי דפוס עבריים, שהדפיסו מאות ספרים. דפוס ליבורנו הפך להיות, המרכז העיקרי להדפסת ספרים של יהודי המזרח, וספרים אלו הופצו בכל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה וארצות הבלקן. בליבורנו הודפסו כל ספרי היסוד היהודיים, בכל התחומים, כמו גם ספרים מיוחדים שנדפסו רק שם. רוב ספרי החיד"א שישב בליבורנו, נדפסו בליבורנו. מהמדפיסים בני ליבורנו, יש להזכיר בעיקר את משפחת בילפורטה, טוביינה, ואת הרב אליהו בן אמוזג.

[עריכה] הניב המקומי באז'יטו

עד סוף המאה ה-18, הסוחרים היהודים השתמשו בעיקר בשפות: ספרדית ופורטוגזית. השפה הפורטוגזית הייתה שפת הפעולות העיסקיות, שפת החוק וההוראות. בשפה הספרדית (קסטיליאנית) שהייתה לה עדיפות תרבותית נכתבו ספרות החול, השירה וההוראה. בפניות לרשויות השלטון דיברו היהודים בשפת המדינה, איטלקית. ממועד איחוד איטליה 1861 נחשבה שיחה בספרדית פחות או יותר פשע. בקהילה עצמה, דלת העם דיברו בניב מיוחד - "באז'יטו" במקביל ללדינו. אפילו חלק מתושבי המקום נהגו לשוחח בניב היהודי-ליבורנזי, באז'יטו . מקורו של השם הוא בשפה הספרדית, השם "bajito" הוא כינוי חיבה ל"bajo", באיטלקית "basso - bassino/bassetto", שפרושו מהתחתית, נחות לעומת האחרים. השם באז'יטו הוא גם מקור לשמות משפחה באיטליה. מהטיות קלות של השם מתקבלים שמות המשפחה הבאים: בגיטו, בגיטומה ובגיטטה (bagitto, bagittume, bagittate). השפה לא הייתה שפה כתובה, בדומה לאידיש, אך נכתבו בה יצירות להצגה.

יצירה לדוגמה היא לה גנורה לונה, גברת לונה,( La Gnora Luna )^[4]. המיוחד לבלדה העממית היא הניב שבו היא נכתבה, באז'יטו לפי גרסה אחת ופיורנטיני, דהיינו מפירנצה, לפי גרסה אחרת; ייתכן שמדובר בשתי יצירות בעלות אותו שם. היצירה עוררה שורת מהומות בכל רחבי איטליה בשנות האמצע של המאה ה-18. ^[5]. המחזה מתאר בשפעת פרטים מגוכחים, מקרה אסון שאירע כביכול, בחתונה יהודית באותם הימים. למחזה התלוותה נעימה מלבבת, המינואט של מלך סארדיניה, שהפכה לשיר מקובל, שצליליו הושמעו בפי האספסוף, בראותו יהודי, ליד שערי הגטו או מתחת לחלונות בתי יהודים.

לניב המקומי, הבאז'יטו, היו שני מקורות "נחותים": שפת הספנים - הניב הליבורנזי המקומי ושפת העם היהודי הפשוט. דוגמאות למילים בשפה זו הם: אנונימו (Anonimo) - לא יהודי, בתוליה (Betulia) - חופשיה, אקלארה (aklare) - לאכול, גנבארי (gannaveare) - לגנוב, אינזיקיארה (inzekkenire) - להזדקן וסמנג'וי (smengói) - מזומן, שאולי נובע מהמונח העברי מעות. הייתה זו איטליזציה של מונחים עבריים. לשפה היו גם מקורות לא-יהודיים: מספרדית - טומרה (tomare) - לקחת ורושאטה (roschetta)- כעך, מפורטוגזית - גנורה (gnora) - לעולם ומוציקו (mucicco) - ילד ואפילו בערבית קוסקוסו (cuscussú).

[עריכה] יוצאי ליבורנו - גראנה (תוניסיה)

צאצאי יהודי ספרד היו עשירים ובעלי קשרים בינלאומיים. הקהילות הספרדיות והפורטוגזיות היו קשורות בינן לבין עצמן בקשרי משפחה ובקשרי מסחר. קהילות חשובות היו בערים: אמסטרדם, אלג'יר, תוניסיה, אלכסנדריה, איסטנבול, ונציה, ומאוחר יותר גם לונדון (משה מונטפיורי) וכמובן בליבורנו.

הסוחרים היהודים של ליבורנו נטלו חלק גם בסחר עבדים אשר התנהל באגן הים התיכון וביחוד בצפון אפריקה. במקביל, הסוחרים עסקו בתיווך בין המשפחות שבניהם נחטפו על ידי שודדי ים לבין שודדי הים, שפעלו בים התיכון. הם העבירו את הכופר מטעם המשפחות לשודדים והחזירו את בן המשפחה לביתו. הם עסקו גם בשחרור חטופים יהודים בהתאם לפדיון שבויים של יהודים מגלות ספרד ופורטוגל שנפלו בשבי בעת הגירוש ממולדתם.

ערך מורחב – גראנה (תוניסיה)

יהודי ליבורנו, אשר היגרו לעיר תוניסיה במאה ה-16 והמאה ה-17, הקימו בה קהילה נפרדת וכונו בפי יהדות תוניסיה בשם הגראנה (Grana או Gornim). קהילה זו פעלה בחלק מהזמן בשיתוף פעולה עם יהודי המקום ובחלק מהזמן פעלה בנפרד מהם. למהגרים מליבורנו היה סטטוס חוקי כמו לשאר המהגרים מאירופה, הדומה לזכויות שהיו למוסלמים, זכויות שעלו על אלה שהיו ליהודי המקום. הגורני לא חוייבו לגור בשכונה מיוחדת ולללבוש לבוש מיוחד, כפי שנדרש מיהודי המקום. לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.

[עריכה] היחס לארץ ישראל

במחצית הראשונה של המאה ה-20 נחלקו יהודי ליבורנו, כמו שאר יהודי איטליה ואירופה, בין אלה שראו עצמם איטלקים בני דת משה ואחרים, בדרך כלל מעטים יותר, שהיו נאמנים לארגונים יהודיים בינלאומיים שתמכו בשיבת ציון כמו הקונגרס הציוני העולמי.

דוגמה להלך הרוחות של נציגיו הבולטים והפעילים של הנוער היהודי הוא קונגרס הנוער היהודי שהתקיים בראשית נובמבר 1924 בליבורנו^[6]. בכנס השתתפו דתיים, ציונים ואלה שחיפשו דרכים אחרות ליהדותם. שתיים היו העמדות העיקריות: האחת - העמדה הציונית על גווניה, והשנייה - זו שטענה כי יש להתנגד לממשל הנוכחי באיטליה, השלטון הפשיסטי בהנהגת בניטו מוסוליני.

אנצו סירני, ציוני שחי בארץ ישראל טען:

	אין הצלה לחיים היהודיים אלא בארץ ישראל: מחוצה לה יש שקר ומישגים.. מחוץ לארץ ישראל אין אפשרות לחיים יהודיים חופשיים.

נלו רוסלי, שנמנה על החילונים והיהאנטי פשיסט מובהק טען:

	איני הולך לבית הכנסת, איני יודע עברית אבל אני דבק ביהדותי. אינני גם ציוני. יש בעיה אחת, הבעיה היהודית והיא לא הבעיה המרכזית של חיי.

בספטמבר 1926 בניטו מוסוליני מנהיג איטליה נפגש עם חיים ויצמן ברומא. הקשר בין השניים היה חיובי. ויצמן התרשם כי מוסוליני חשש שבריטניה עלולה להשתמש בארץ ישראל וביהודים נגד איטליה. באוקטובר 1927 נפגש עם מוסוליני מנהיג ציוני אחר - נחום סוקולוב. הם הרחיקו לכת. נראה היה כי מוסוליני תומך בשאיפות הציונות. בשנת 1927 אפילו נוסד "ועד איטליה- ארץ ישראל".

יחסם של השלטונות לישראל ניכר גם בימינו - בשנת 1996 ניטע עץ זית לשלום במקום מרכזי בליבורנו.

[עריכה] בית הכנסת הספרדי

בית הכנסת של יהודי ליבורנו, המפורסם ביותר מבין בתי הכנסת העתיקים באיטליה, נהרס מהפצצה אווירית, שפגעה בגגו במלחמת העולם השניה^[7]. הוא היה אחד המונומנטים החשובים של העיר. בית הכנסת נבנה בשנת 1591, נוספו לו שינויים בשנת 1789 וחזיתו החצונית קיבלה את צורתה האחרונה בשנת 1875.

האולם היה הגדול בבתי הכנסת באיטליה ועולה בגודלו על המקובל: 25.80 מטר כפול 28.20 מטר. האולם היה ערוך לרוחב, אבל הספסלים המיועדים לישיבת הציבור היו במקביל זה לזה לאורכו. העמודים והקמרונות הצלביים נשאו עליהם עזרת נשים בת שתי קומות משלושת עברי האולם (ראו בתמונה). מעל ההיכל, שלושה חלונות צבעוניים, אשר דרכם הגיעו קרני אור השמש לאולם.

לאחר המלחמה המגרש בו עמד בית הכנסת נעשה מגרש חניה. בחלקו הקטן הוקם בית כנסת חדש (ראו תמונה בליבורנו), כן נשאר עומד על תילו בית הקהילה היהודית.

[עריכה] תמונות מבית הכנסת שחרב

חזית בית הכנסת - החלק השמאלי - משרדי הקהילה, קיים עד היום

ציור קדום של בית הכנסת

פנים בית הכנסת

ההיכל

[עריכה] חיים יוסף דוד אזולאי

ערך מורחב – חיים יוסף דוד אזולאי

חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה החיד"א נולד בירושלים בשנת תפ"ד (1724) ונפטר בליבורנו בשנת תקס"ו (1806). בשנת תשט"ז (1956) ,במלאות מאה וחמישים שנה לפטירתו, הועלו עצמותיו ארצה והוא נקבר בהר המנוחות ביום כ' באייר. הייתה זו יוזמתו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק נסים שהייתה לו חיבה מיוחדת לפועלו ולכתביו. שותף ליוזמתו היה שלמה אומברטו נכון נשיא ארגון יוצאי איטליה בישראל, אשר העלה קרוב לארבעים ארונות קודש מבתי כנסת עזובים באיטליה לבתי כנסת בישראל: ב ארון הקודש האיטלקי בהיכל שלמה, ישיבת פוניבז' בבני ברק, בישיבת כרם ביבנה, בבית הכנסת במשכן הכנסת וכן במוזיאון ישראל. זאת כדי לקיים את הנאמר במסכת מגילה, כ"ט, ע"א: "עתידים בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ בשנת 1960, ביוזמת הראשון לציון הרב יצחק נסים, הועלו עצמותיו לארץ ישראל והוא נקבר בהר המנוחות.
2. ^ לרבות שתי "זכויות" פיקנטיות: הזכות לנסוע בכרכרות עם 4 או אפילו 6 סוסים והזכות להיות מלווים בשומרי ראש חמושים
3. ^ בצלאל רות עמוד 249
4. ^ הוצגה בשנת 2006 בפירנצה על ידי להקת בני קדם באירוע של יהודי העיר
5. ^ בצלאל רות עמוד 241
6. ^ לפירוט חלקי של הדיונים ראו [לוצ'אנו טאס] עמוד 89
7. ^ המטרה לא הייתה בית הכנסת. בהפצצה אחרת נהרסה הכנסייה הגדולה של העיר - Il Doumo

[עריכה] ראו גם

• חיים יוסף דוד אזולאי

[עריכה] לקריאה נוספת

• לוצ'יאנו טאס, יהודי איטליה, ספרית מעריב, 1978.
• בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה,הוצאת מסדה תל אביב, 1962.
• יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מכתב ההזמנה של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י לסוחרים יהודים (באיטלקית) מאתר פרויקט גוטנברג
• אתר הקהילה היהודית של ליבורנו במרץ 2007 הקישור לא עבד.
• אתר המוקדש לפיטיליאנו (ירושלים הקטנה)
• "והעלתם את עצמותי מזה"- בימינו, אהרן ארנד, מרכז ללימודי היהדות, אוניברסיטת בר אילן, פרשת בשלח, תשנ"ט - על העלאת עצמות החיד"א מליבורנו לירושלים.