כפרות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

כפרות, הוא מנהג יהודי קדום הנהוג בערב יום הכיפורים, המהווה מעין "פדיון נפש".

תוכן עניינים

1 צורת הטקס
2 מקור המנהג
3 כפרות בצמחים
4 הפולמוס על המנהג
5 קישורים חיצוניים
6 עיין גם

[עריכה] צורת הטקס

על פי המסורת, בערב יום כיפור או לפניו, מסובבים אובייקט (כפרה) מעל לראש, כאשר על-ידי כך מתבצעת כפרת האדם. מנהגים שונים יש בכך, ישנם שמסובבים כסף ואחר כך תורמים אותו לצדקה או לעניים. לחילופין, ניתן להשתמש לצורך זה בתרנגול או תרנגולת (תרנגול לזכר, תרנגולת לנקבה), בדגים או בירק. אלו המשתמשים בתרנגול נוהגים לשחוט אותו (וישנם כאלו שנותנים אותו לעניים), ולתרום את הכסף לצדקה. המכפר מחזיק את הכפרה בידו הימנית ואומר מספר פסוקים הפותחים ב"בני אדם יושבי חושך וצלמוות". אחר כך, מעבירים את הכפרה ליד השמאלית ומסובבים אותה מעל הראש שלוש פעמים ואומרים: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום" (מי שמשתמש בתרנגול יגיד: "זה התרנגול ילך למיתה").

מבין יהודי גרמניה יש שאינם נוהגים לסובב את הכפרות מעל ראשם, אלא לצרור את המעות ולהניחן על משטח (לרוב שולחן), להניח את ידם על הצרור ואז לאמר "זו כפרתי", את הצרור מוסרים לצדקה.

[עריכה] מקור המנהג

המקור המפורש הקדום ביותר למנהג הוא מתשובות מר רב שושנא גאון (סורא, המאה ה-7). מובא גם בפסקי הרא"ש בסוף מסכת יומא:

"וששאלתם שאנו רגילים לשחוט ערב יוהכ"פ תרנגולים, ואין אנו יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה? והשיב רב שושנא גאון: הא ודאי קושיא היא ויש לומר בה שני טעמים. אחד שתרנגול מצוי בביתו של אדם מבהמה וחיה, ועוד יש במקומנו עשירים שעושים תמורה אילים, עיקר ממבעלי קרניים דומות של יצחק אבינו, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הקדמונים שאע"פ שיש מי שעושה תמורה בבהמה שדמיה יקרים, תרנגול מובחר לפי ששמו גבר..."

ממקור זה ניתן להסיק שמנהג הכפרות היה נפוץ כבר במאה ה-6 בבל בתקפות רבנן סבוראי. כמן כן, נראה שאצל העשירים היה מקובל לבצעו אף עם בהמה (כנראה שלא סובבו אותה מעל הראש אלא סמכו עליה את ידיהם כמו בקורבן), למרות שרב שושנא מצדיק בדבריו את השימוש בתרנגול. המנהג שהתחיל כנראה בבבל עבר משם לספרד לצרפת ולאשכנז, ומשם לכל תפוצות ישראל.

ניתן לראות בטקס השעיר לעזאזל שבוצע בבית המקדש ביום כיפור אב טיפוס למנהג הכפרות, בשל הדימיון הרב שביניהם, שבו עוונות האדם מושתים על חיה שנשלחת למיתתה, בכדי לכפר עליו. ההבדל העיקרי ביניהם שבעוד ששילוח השעיר היה לאומי ומיועד לחול על כל העם, הטקס בתרנגול הינו טקס פרטי שבו כל אדם אחראי לעצמו. סביר להניח כי לאחר חורבן בית המקדש וביטול טקס הכפרה באמצעות השעיר, מצאו האנשים בכפרות תחליף לטקס זה.

הרב שלמה גורן טען שמקור המנהג הוא בתלמוד הבבלי שם יש לו רמז בדמות כפרות עם צמחים (רש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב) ובהמשך נמצא גם כתרנגול ממש בתשובות גאוני בבל לעיל. לעומתו בתלמוד הירושלמי לא נמצא למנהג כל זכר. הדבר מתיישב עם הבדלי הגישה הפילוסופיים בין שני התלמודים, כאשר הבבלי בדרך כלל מאשר גם מנהגים מאגיים ומיסטיים ואילו הירושלמי נוקט בגישה יותר רציונאלית.

הביטוי "הסתכל כתרנגול בבני אדם'", מגיע מאותו תרנגול כפרות, המסתכל, תוך כדי שמסובבים אותו מעל הראש, בטקסט הכפרות "בני אדם" וכו', ומנענע בראשו בתמימות.

[עריכה] כפרות בצמחים

מנהג דומה מאוד לכפרות מובא בתשובות הגאונים: (מובא ברש"י ד"ה "פרפיסא", מסכת שבת דף פא עמוד ב)

"שעושין חותלות מכפות תמרים (עציץ) וממלאים אותם עפר וזבל בהמה. ובעשרים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה כל אחד ואחד עושים לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכו פול המצרי או קטנית וקוראים לו "פרפיסא" וצומח, ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו ומחזירו (מסובבו) סביבות ראשו שבע פעמים ואומר: זה תחתי וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר."

יש לציין שמנהג זה היה בערב ראש השנה ולא כמנהג כפרות בערב יום כיפור.

[עריכה] הפולמוס על המנהג

על המנהג להשתמש בעוף לצורך מנהג זה, ניטש פולמוס נוקב. כשהגיע הרשב"א לעיר מסוימת ביטל את המנהג למרות שהיו נהוג בה מימי רב האי גאון, זאת משום שסבר שהמנהג הינו "מדרכי האמורי", כלומר מקורו בעבודה זרה. התנגדות נוספת למנהג הייתה מצד דימיונו להקרבת קרבן, מה שאסור מחוץ לבית המקדש. על פי טעם זה היו שרצו גם לאסור את התרנגול לאכילה כי החשיבו אותו כ"קודשים בחוץ" (קורבנות שנשחטו מחוץ לבית המקדש). באופן מפתיע, גם רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, טען בתוקף שיש לבטל את המנהג, למרות שדרך כלל הוא מזדהה עם מנהגים והלכות המגיעים מעולם הקבלה והמיסטיקה. היו שהתנגדו למנהג גם בשל החשש שמא החיפזון בשחיטת התרנגולים בערב יום כיפור יגרום לפגם בכשרות שלהם.

לעומתו, רבי משה איסרליש (הרמ"א), בהסתמך על מסורת אשכנז מבית מדרשם של בעל הטורים ואביו הרא"ש, הגן על מנהג זה. גם האר"י היה נזהר לקיים מנהג זה ואף הוסיף עליו פרטי הלכות. במהלך השנים הביקורת על מנהג זה שככה ואף הושתקה. דוגמה לכך היא צינזור של הכותרת לסימן המדבר על מנהג זה ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן תר"ה), שבדפוס הראשון כללה ביטוי חריף נגדו ("מנהג כפרות בערב יום כיפור מנהג של שטות הוא"), והסבתה לכותרת סתמית ("מנהג כפרות בערב יום כיפור").

כיום אין כמעט פוסק הפוסל את המנהג לחלוטין, אך יש רבים המחליפים את התרנגול בדג או בכסף. למרות שבדרך כלל הספרדים נוהגים בשיטת השולחן ערוך, במקרה זה הם אלה שדוקא מקפידים לקחת תרנגול.

בשנים האחרונות נמתחת ביקורת מכיוון אחר - אגודות צער בעלי חיים מוחות נגדו על שום הצער הנגרם לתרנגולים בדרכם אל ריכוזי הנוהגים בכפרות, וישנם רבנים שהצטרפו לקריאה להחליף את התרנגולים בכסף. המעבר לשימוש בכסף, הוביל מוסדות רבים לפזר קופות צדקה בימים הנוראים בבתי הכנסת הקוראים לתרום אליהם בעין יפה תחת הכותרת "פדיון כפרות".