לבירינת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במבנה מורכב דמוי מבוך. לערך העוסק בסרט בשם זה, ראו "לבירינת" ("המבוך").
במיתולוגיה היוונית, הלבירינת היה מבוך נרחב שנבנה עבור המלך מינוס באי כרתים ותוכנן על ידי הממציא דדלוס, כדי לכלוא את המינוטאור, יצור שחלקו אדם וחלקו שור, אשר בסופו של דבר נהרג בידי תזאוס.
תוכן עניינים |
[עריכה] מיתוס הלבירינת
על פי המיתולוגיה היו מביאים ללבירינת אחת לתשע שנים שבעה עלמים ושבע עלמות בני אתונה כמס למלך האי כרתים.
איש לא הצליח להימלט מן המבוך כי רבים ומפותלים היו השבילים בתוכו. גורלם של בני אתונה הצעירים היה לתעות ללא תקווה בשבילים אלה עד שנתקלו במינוטאור, שהיה טורפם.
אחרי סכסוך עם המלך, הוכנס דדלוס (ממציא הלבירינת) לתוכנו הלבירינט יחד עם בנו, איקרוס. כיוון שדדלוס תיכננו, הוא ידע כיצד לצאת, ועלה, יחד עם בנו על גג הלבירינת. שם הוא מצא המוני נוצות של ציפורים, והכין כנפיים לעצמו ולאיקרוס. לבסוף, כאשר הכנפיים היו מוכנות, הם עפו מהלבירינת. כיוון שאיקרוס אהב את אור השמש, וניסה לעוף גבוה ככל האפשר, הדבק שחיבר את הנוצות נמס מהחום, והוא צלל המימה.
[עריכה] היסטוריה
השושלת המינואית של המלך מינוס נקראה בית הגרזן הכפול. מקור המילה לבירינת בשפה הטרום-יוונית (פלסגיאנית), אשר נטמעה ביוונית, והיא כנראה קשורה במילה labrys, שמשמעותה גרזן או גרזן כפול. אף כי לא נמצא אף אתר בכרתים המזוהה בוודאות עם הלבירינת של המינוטאור, נמצאו בקנוסוס שבכרתים מטבעות מן המאה השלישית לפנה"ס המוטבעים בסימן הלבירינת. צורת הלבירינת השלטת התקופה זו היא הצורה בת שבעת המעגלים, הידועה בכינוי הצורה הקלאסית.
הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות כיום לעיצובי לבירינתים פטרוגליפים (גילופי אבן) קטנים ופשוטים שגילם כנראה 3000 שנה. פטרוגליפים אלו נמצאו במספר מקומות ברחבי העולם, מסוריה ועד אירלנד.
בפסיפסים רומיים הופך הלבירינת הקלאסי הפשוט לעיטור שוליים מתפתל, מרובע כפי שהמדיה האומנותית מחייבת, אך עדיין בר זיהוי. לעתים קרובות מופיעה דמותו של איש-שור, מינוטאור, במרכזם של אותם לבירינתי פסיפס. דמויות רומיות מפותלות התפתחו בהדרגה בסיבוכיותן עד שהפכו לתכנון הימי-ביינימי בעל סימטריית ארבע הידוע כיום.
פריחתו של התכנון הימי ביניימי הגיעה לשיאה במאה ה-12 וה-13 בלבירינתים המרוצפים הגדולים בקתדרלות הגותית, שהידועות שבהן הנן שארטר ואמיין שבצפון צרפת. חושבים כי לבירינתים אלו הם שהיוו את ההשראה ללבירינתי העשב החילוניים הרבים שבבריטניה.
במשך אותה תקופה, מעל 500 לבירינתים נבנו בסקנדינביה שלא על ידי הכנסייה. לבירינתים אלו, הנצאים בדרך כלל באזורי החוף, מסומנים באבנים ומתוכננים בדרך כלל בתכנון הקלאסי. סוברים כי קהילות דייגים קדומות בנו אותם כדי ללכוד טרולים או רוחות רעות בפיתוליהם, ולוודא בכך מסע דיג מוצלח. גם באיי סילי, שליד החוף הקורני בבריטניה יש לבירינתי אבן, אך הם אינם עתיקים כמו הלבירינתים הסקנדינביים.
קיימות דוגמאות יפות ללבירינתים ממגוון תרבויות עתיקות ובלתי קשורות זו לזו. הלבירינתים הופיעו במגוון עיצובים ובמגוון חומרים ביאווה, באמריקה הצפונית ובדרומית (בקרב הילידים), באוסטרליה, בהודו ובנפאל.
[עריכה] בניית לבירינתים מודרניים
כיום מתאר המונח לבירינת כל מבוך בעל דרך אחת וצורה מעגלית טיפוסית. שני התכנונים העיקריים הם הקלאסי והימי-ביניימי. אף כי יש ללבירינתים מגוון גרסאות, ניתן לזהות בקלות את הצורה הבסיסית. לעתים קרובות משתמשים במונח לבירינת כאילו חד הוא עם "מבוך", אך "מבוך" מתאר חידה ובה מבחר אפשרויות לבחירת כיוון, בעוד שבלבירינת יש דרך אחת בלבד אל המרכז.
ענין מחודש בסמל הלבירינת, היווה השראה לתחייה של בניית לבירינתים. הידועים שבהם הנם פארק ו'ילן (מילטון קינס, בריטניה), קתדרלת גרייס (סן פרנסיסקו) ופארק טפטון (צ'סטרפילד, דארבישייר, בריטניה).
הלבירינת הציבורי הבנוי הראשון בישראל הוקם ברחבת "בית העם", בניין היסטורי בעיר רחובות, המשמש כיום את "בימת הנוער העירונית". הלבירינת תוכנן ונבנה על ידי רחלי רוגל, נציגת אגודת הלבירינתים בישראל. תכנונו המיוחד נועד לאפשר את הליכת המסלול בו בזוגות, ללא שיפרדו ידי בני הזוג ההולכים בכיוונים הפוכים זה מזה.
[עריכה] פירושים מודרניים ללבירינת היווני
מיתוס הלבירינת עובד למחזה מודרני מאת אילינקה קרבנקובסקה, אשר דן ביכולתו של האדם לקבוע את גורלו. במחזה, תזאוס נהרג בידי המינוטאור בצעד התאבדותי. המינוטאור עצמו נהרג בידי אנשי העיירה אחוזי האימה.
המיתוס התפתח גם ללבירינת של מג'ה היל: סיפור מורכב אשר עושה שימוש בגרפיקת מחשב תלת ממדית. [1]
עבודתו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי אשר הושפע רבות מן הלבירינת, הוותה בעצמה השראה לסופרים אחרים, כדוגמת אומברטו אקו בשם הורד ומרק ז' דניאלו'סקי בבית העלים.
[עריכה] משמעויות תרבותיות
לבירינתים פרהיסטוריים שימשו כמלכודות לרוחות רעות או כמסלולים מוגדרים לצורך פולחן. בימי הביניים סימל הלבירינת את הדרך הקשה אל אלוהים, שמרכזה אחד (אלוהים) ותחילתה אחת (לידה). החל בתקופת הרנסאנס, לבירינתים איבדו את מרכזם: האדם ההולך בהם הוא המרכז - השתקפות של לימודים הומניסטיים.
[עריכה] לבירינתים נודעים
[עריכה] הלבירינת של סטרה
ערך מורחב – הלבירינת של סטרה
הלבירינת של סטרה (Il labirinto di Strà) נמצא בווילה פיזני (Villa Pisani) בתעלת ברנטה המובילה מהעיר פדואה ללגונה של ונציה. הלבירינת נחשב לאחד המפורסמים באיטליה. הוא מצוי בווילה, אשר התקיימו בה מפגשים היסטוריים. משנת 1822, הווילה והפארק הם מוזיאון ציבורי. קרוב לוודאי שהלבירינת של סטרה שימש השראה לרמח"ל, יליד פדואה, בבואו לתאר את הזהירות הנדרשת מהאדם במבוך החיים בספרו מסילת ישרים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: לבירינת |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לבירינת |
