דיג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיג הוא ציד בעלי חיים ימיים, על פי רוב דגים, לשם מזון, ספורט או תחביב. דיג מבוצע במקומות שונים כגון נהרות, תעלות, אגמים, ימים ואוקיינוסים ומתבצע מהחוף, מסירה או מאנייה, על ידי אדם בודד או כפעילות משותפת של קבוצת אנשים. אדם העוסק בדיג, כתחביב או כמקצוע, מכונה דייג.

תוכן עניינים 1 דיג חובבים 1.1 היסטוריה של דיג החובבים 1.1.1 מהעת העתיקה עד ימי הביניים 1.1.2 העת החדשה 1.2 שיטות הדיג 1.3 מצב דיג החובבים כיום 2 דיג מסחרי 2.1 היסטוריה של דיג מסחרי 2.1.1 מהעת העתיקה ועד ימי הביניים 2.1.2 העת החדשה 2.2 שיטות דיג מסחרי 2.2.1 דייג ללא ציוד (1) 2.2.2 ציוד פוצע (2) 2.2.3 ציוד משתק (3) 2.2.4 מערך חכות (4) 2.2.5 מלכודות (5) – (6) 2.2.6 מכמורת (8) 2.2.7 רשת חרם (9) 2.2.8 רשת הקפה (10) 2.2.9 רשת הנפה (12) 2.2.10 רשת קלע (13) 2.2.11 רשת זימים (14) 2.2.12 רשת סבכה (15) 2.2.13 איסוף מכני (16) 2.3 כלי שיט לדיג 2.4 נמלי דיג 2.5 שוקי דגים 2.6 דיג מסחרי כיום 2.6.1 היצרניות העיקריות 2.6.2 דיג כמקור תעסוקה 2.6.3 סוגי הדגים העיקריים 2.6.4 מסחר בדגים 3 הדיג בארץ ישראל 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים

[עריכה] דיג חובבים

ברוב ארצות המערב הדיג הוא אחד מענפי הפנאי הפופולריים ביותר, זאת למרות התרחבות הערים וזיהום חלק ניכר ממקורות המים שבהם נהגו לדוג בעבר. הדייג החובב ניצב בפני אותן הבעיות שהטרידו דורות רבים של דייגים לפניו: היכן מצויים הדגים, באיזה כיוון להשליך את החכה ובאיזה פיתיון להשתמש. הדייג החובב חייב להתמצא בנושאים כגון כיוון הרוח וטמפרטורת המים. חובבים נוהגים לדוג במים מתוקים (נהרות ואגמים) או במי־ים. הדיג נעשה מהחוף, מסלעים, ממזח או מסירה (שגודלה משתנה מסירת חתירה ועד יאכטה).

[עריכה] היסטוריה של דיג החובבים

[עריכה] מהעת העתיקה עד ימי הביניים

משערים כי כבר בתקופה הפלאוליתית עסק האדם בדיג באמצעים פרימיטיביים, כגון לכידה בידים של סרטנים וצדפות וציד בצלצל או באבן.

מתקופת האבן התיכונה נמצאו קרסי דיג מיוחדים עשויים עצם, עץ או אבן. קרסים אלו היו באורך של כ-2.5 ס"מ, מחודדים בקצותיהם ומחוברים בחוט באמצעיתם. הקרס כנראה נעטף בפיתיון כלשהו. משיכה בחוט לאחר שהדג בלע את הפיתיון מיקמה את הקרס לרוחב הושט ואז ניתן היה להעלות את הדג.

בתקופה הניאוליתית כבר למד האדם להשתמש ברשת קלע שהייתה עשויה מכותנה וחומרים אחרים כאשר אבנים שימשו כמשקולות.

מציורים, תבליטים ואף מדגמים מוקטנים ידוע כי במצרים העתיקה הייתה מסורת מפותחת של דיג. חלק מציורים אלה מתוארכים לתקופה של 2000 לפנה"ס. המצרים הקדמונים השתמשו בחכה וברשתות לדיג בנילוס, בימות ובתעלות הרבות של אזור הדלתא. מהציורים המראים אצילים צדים דגים בצלצל ברור שחלק מהעיסוק בדיג היה ספורטיבי. במוזיאון המטרופוליטן שבניו יורק שמורים שני דגמים של רשתות קלע, סוג של רשת המקובלת גם כיום לדיג יחיד.

דו"ח מסין מהמאה ה-4 לפנה"ס מתאר דיג בחכה עשויה מוט חזרן, חוט דיג עשוי משי, קרס העשוי ממחט ואורז מבושל כפיתיון.

התייחסות לדיג מצויה גם בכתבים עתיקים מיוון העתיקה, מאשור ומרומא.

במשך אלפי שנים הייתה החכה שבשימוש הדייגים קצרה יחסית (כמטר). במאה הרביעית הופיעה אצל המקדונים חכה ארוכה יותר המורכבת מכמה חלקים, כאשר לקצה החוט חובר פיתיון בדמות זבוב מלאכותי.

[עריכה] העת החדשה

בסוף המאה ה-15 כתבה אם המנזר של סט. אלבנס באנגליה את הספר "מחקר על דיג עם חכה" (A Treatyse of Fysshynge wyth an Angle), שהיה הספר הראשון באנגלית שתיאר בפרוטרוט את השימוש בחכת הדיג, הכנת פיתיונות, וניצול הרגלי הרבייה של הדגים על מנת ללוכדם. החכה המתוארת בספר היא באורך של כ-5 מטר וחוט הדיג היה עשוי משערות סוס קלועות. ב-1653 כתב האנגלי אייזיק ולטון (Izaak Walton) את הספר "הדייג השלם" (The Compleat Angler), שנחשב כיום כספר שהשפיע יותר מכל על ספורט הדיג. התקופה שבה התפרסם הספר (המחצית השנייה של המאה ה-17) התאפיינה גם בסדרה של המצאות הקשורות לדיג: צ'ארלס קירבי, יצרן מחטים מלונדון המציא את הקרס המודרני; דייג אלמוני העלה את הרעיון להעביר את החוט שבקצה החכה דרך לולאה. רעיון זה גרם באופן טבעי להמצאת המתקן לאיסוף החוט (המכונה בעגה של הדייגים בישראל רולר).

במאה ה-19 התפתח ציוד הדיג במהירות. החכה נבנתה מחומרים אלסטיים כדוגמת חזרן, ולאורכה הותקנו טבעות להובלת החוט שהיה עתה ממשי. מבנה הרולר הלך והתפתח, הגליל המרכזי שהיה עשוי עץ הוחלף במתכת. המצאות שונות אפשרו פיזור שווה של החוט על גבי הסליל, וסיבוב הרולר כך שבעת השלכת החוט היה הרולר בקו אחד עם הטבעות שעל החכה ובעת איסוף החוט היה הרולר מורד מתחת לחכה.

החכות נעשו קצרות יותר וקלות יותר במאה ה-20. החזרן ששימש כחומר עיקרי ביצור החכה הוחלף בסיבי זכוכית ואחר כך בסיבי פחמן, החוט הוחלף לניילון, והפלסטיק הפך לחומר הנפוץ בהכנת פיתיונות מלאכותיים.

[עריכה] שיטות הדיג

• דיג פיתיונות – השיטה העתיקה והנפוצה ביותר בשימוש במי־ים ובמים מתוקים. הדג בולע פיתיון נעוץ על קרס ונלכד. הפיתיונות הנפוצים הם תולעים או רימות של זבובים מסוימים, דגים קטנים, בצק וגבינה. הפיתיון מונח על הקרקעית הים בעזרת משקולות עופרת או בכל גובה שקובע הדייג בעזרת מצוף עשוי נוצות, שעם, עץ, פלסטיק או צירוף שלהם. לעתים נוהגים להשליך למים עיסת לחם על מנת למשוך את הדגים.

החכות הן בדרך כלל באורך 3 - 5 מטר, סליל הגלגול המכונה רולר הוא קבוע וחוט הדיג הוא מניילון בחוזק שבין 450 גר' ל-2.7 ק"ג.

בארצות הברית, קנדה ומדינות סקנדינביה התפשט במאה ה-20 דיג דרך חורים שנחצבים בקרח של אגמים קפואים. החכה במקרה זה קצרה (כמטר), רולר פשוט וחוט שאינו קופא.

• דיג זבובים (Fly fishing) – השם מטעה במקצת, שכן נוהגים להשתמש בסוג דיג זה בסוגי חרקים שונים בנוסף לזבובים. עם זאת החרק חייב להיות סוג של טרף המוכר לדגים, אם משום שהחרק נוהג לנוח על פני המים ואם משום שהחרק נוהג להטיל את ביציו במים. דיג זה נחשב בעיני העוסקים בו לרמה הגבוהה ביותר של דיג חובבים, ודייגים בשיטה הקרויה "דיג זבובים יבש" נחשבים כ"אצולה" של הדייגים החובבים. בשיטה זו נוהג הדייג להניח בקלילות את הקרס שעליה החרק קרוב ככל האפשר לדג, בדרך כלל טרוטה או סלמון (ראו הסבר נרחב על השיטה). כשהומצאה שיטת דיג זו נעשה שימוש בזבובים חיים, אך כיום נוהגים להשתמש כפיתיון בחרק מלאכותי המיוצר כך שהוא מחקה את החרק האמיתי. ככל שדרגת הדיוק בהתאמה לחרק האמיתי גבוהה יותר, כך עולה מחירו של הפיתיון. לעתים נוהגים להשתמש בפיתיון דמוי הזחל של חרק שחי במים. אורך החכה הוא 2 - 3 מטר, החוט כבד למדי והוא נעשה דק לקראת סופו, מה שמקל על השלכת החוט שכן הפיתיון שבקצה החוט הוא כמעט חסר משקל.
• ז'רז'רה (Bait casting and spin casting) – בסוג דיג זה הפיתיון הוא דמוי דג (לעתים דמוי דג פצוע).
• Trolling - בשיטה זו נעשה שימוש בפיתיונות חיים או מלאכותיים הנגררים מאחורי סירה הנעה במהירות קבועה. יתרונה העיקרי של שיטה זו על פני השיטות האחרות הוא בכך שבשיטה זו מכסים שטחים נרחבים במקום שבו לא קל לאתר דגים. לעתים נעשה שימוש בסונאר על מנת לאתר את הדגים. החכות קצרות יחסית והחוט כבד ועשוי לעתים ממתכת. לעומק שבו מצוי הפיתיון ולמהירות הסירה יש חשיבות רבה. נוהגים להוסיף לחוט משקולות עופרת על מנת להבטיח שהפיתיון יהיה בעומק הנכון. הדגים העיקריים הנלכדים בצורה זו הם סלמון וטרוטה.

• Big-game fishing - סוג דיג שהומצא בסוף המאה ה-19. בשיטת דיג זו יושב הדייג בסירה על כיסא מיוחד כשהוא רתום אליו. החכה, המוכנסת לשקע מיוחד בכיסא, והחוט חזקים באופן מיוחד. שיטת הדיג היא trolling כלומר פיתיון דמוי דג הנגרר במים בעומק ובמהירות קבועים. הדגים הנלכדים בשיטה זו הם טונה , דג המפרש ודג חרב - מיני דגים המפעילים כוח ניכר בעת המאבק להעלותם לסירה. זהו סוג דיג לעשירים עד עשירים מאד, שכן שכירת ספינה למסע דיג מסוג זה עולה אלפי דולרים. למרות זאת, זהו סוג דיג פופולרי למדי והוא בפיקוחה של ההתאחדות העולמית לסוג דיג זה (International Game Fish Association) הקיימת מ-1939. ההתאחדות מקיימת תחרויות, ומבצעת רישום של השיאים.
• דיג תת־מימי – בשיטת דיג זו צולל מצויד בצלצל או ברובה תת־מימי לוכד דגים כגון אוקונוסים.

[עריכה] מצב דיג החובבים כיום

דיג חובבים פרח לקראת סוף המאה ה-20. ההתקדמות שחלה בתעופה האזרחית אפשרה לדייגים החובבים להגיע למקומות רבים והפגישה אותם עם סוגי דגים חדשים כדוגמת הדוראדו בארגנטינה ודג־הנמר של מרכז אפריקה.

ציוד הדיג הולך ומשתכלל כשהדגש הוא על ציוד קל יותר. כמעט שאין סוג של דג שאין לו דייג חובב. הדגים הפופולריים ביותר הם הטרוטה והסלמון למיניהם השונים, ובארצות הברית נעשה דיג האוקונוס נפוץ כל־כך שספינות צוידו במיוחד לדיג דג זה וקיימות תחרויות מקצועיות לדיג האוקונוס.

הן ארגוני הדיג המקצועיים והן דייגים רבים מצדדים במדיניות "תפוס ושחרר" על פיה משחררים את הדג מהקרס למים לאחר לכידתו, למעט במקרים של דגים גדולים במיוחד.

[עריכה] דיג מסחרי

דיג מסחרי, שהחל כדרך נוספת להשגת מזון על מנת לשרוד, התפתח כשבני האדם שכללו את כלי השיט ואת אמצעי הדיג. החלה התפשטות איטית של תחום הדיג מהחופים ושפכי הנהרות אל לב האגמים ולדיג בים מעל המדף היבשתי (האזור הרדוד יחסית שבין היבשה לתהומות האוקיינוס). בהדרגה גם גדל מספר המינים של בעלי החיים והצמחים שהדייגים שלו מהמים. טכנולוגיית הדיג התפתחה במהלך ההיסטוריה: ספינות גדולות ומשופרות יותר, ציוד דיג משוכלל ואמצעים שונים לשימור השלל.

כיום מבוצע דיג מסחרי בכל סוגי הימים ובכל מקום בעולם, למעט במים עמוקים במיוחד, במקומות בהם יש זרמים מסוכנים או באזורים בהם הדיג אסור על פי חוק. דיג מסחרי מבוצע בטווח רחב של אמצעים: החל בסירות חתירה קטנות וכלה בכלי שיט רבי עצמה שנועדו לדיג בלב ים ובהם ציוד מכני מתוחכם בדומה למפעל תעשייתי מודרני.

חשיבות המחקר המדעי של הדיג גדלה ככל שגדל הצורך ב"דיג מנוהל" - דיג שנועד להבטיח רווח מרבי מסוגי דגים מסוימים. התפתחות חקר הדיג החלה במאה ה-19 במדע שעסק בעיקר בתיאור המצב הקיים. אחרי מלחמת העולם השנייה החל השימוש במודלים מתמטיים תוך יישומם במחשבים, על מנת להכין תחזיות של התנובה האופטימלית הצפויה מאוכלוסיות הדגים השונות.

מהים נלקחים הן צמחים והן בעלי חיים. קיימות חמש קבוצות של סוגי דיג ימי:

• דיג דֶמֶרסאלי- דיג שמטרתו ללכוד דגים ובעלי חיים אחרים החיים על קרקעית הים או קרוב לה (בעיקר על מדף היבשת או בסמוך לה). סוגי הדגים הנלכדים בשיטה זו הם ממשפחת הבקלה (Cod, haddock, hake, Pollock) או דגים ממשפחת הסנדל. כמו כן כרישים, תריסניות וסרטנים.
• דיג פּלגאי - דיג שמטרתו ללכוד דגים ובעלי חיים אחרים החיים בשכבה העליונה של מי־הים. סוגי הדגים העיקריים הנלכדים בשיטה זו הם המליחים (טריתות או הרינג) ומשפחת דגי הטונה.
• דיג אַנאדרומי - דיג שמטרתו ללכוד דגים בנתיבים בהם נכנסים הדגים (כדוגמת הסלמון) לנהרות.
• דיג תרבותי – הכולל בתוכו את המדגה בבריכות, כלובי הדגים וגידול צדפות, רכיכות, אצות וספוגים.
• דיג מיוחד – כולל ציד לווייתנים (שהוגבל כמעט לחלוטין), ציד דולפינים, נחשים ותנינים; דליית ספוגים לרחצה, אצות למאכל אדם ובהמה ולדשן, צדפים, פנינים ואלמוגים עבור תעשיית התכשיטים.

קיימות כמה שיטות לסווג הדיג המסחרי:

• בהתאם לסביבה בה הוא מתבצע:
  • דיג במים מתוקים: ימה, נחל או אגם.
  • דיג במי־ים: חופי, על מדף היבשת או בלב ים.
• בהתאם למטרת הדיג: ציד לווייתנים, דיג סלמון או דליית אצות.
• בהתאם לשיטת הדיג: שימוש בצלצל, ברשת הקפה, במכמורת או במערך חכות.

[עריכה] היסטוריה של דיג מסחרי

[עריכה] מהעת העתיקה ועד ימי הביניים

מציורים המצויים בקברים המצריים, למשל בתל אל עמרנה, אנו יודעים כי המצרים הכירו גם את שיטות הדיג ברשת החרם (כשגזרי עץ מנוקבים שמשו בתור מצופים והמשקולות היו עשויות מעופרת), וברשתות ההקפה. שיטות אלו דרשו צוות של עשרה דייגים בשתי סירות ותיאום מלא בין צוותי הסירות. המצרים הקדמונים אף גידלו דגים בבריכות לאורך הנילוס. למרות שפע הדגה היו הדייגים במצרים ממוקמים בתחתית הסולם החברתי והם נאלצו להפריש חלק מהשלל כמס למלך ולכוהנים.

דו"ח מסין מהמאה ה-4 לפנה"ס מתאר דיג בחכה עשויה מוט חזרן, חוט דיג עשוי משי, קרס העשוי ממחט ואורז מבושל כפיתיון. ידוע גם כי הסינים גידלו קרפיונים בבריכות לפני למעלה מ-3,000 שנה.

התייחסות לדיג מצויה גם בכתבים עתיקים מיוון העתיקה, מאשור ומרומא. בכתבים אלה קיימים תיאורים של דיג טונה וגידול דגי־ים בבריכות.

בימי הביניים היו המנזרים מרכזים של גידול דגים בבריכות ומייחסים לנזירים את פיתוח שיטת ההפריה המלאכותית. הדג העיקרי שגודל בבריכות אלו היה הקרפיון.

בתקופות הקדומות רוב המזון נאכל מייד, מבלי שאוחסן. עם הגידול באוכלוסייה והגידול המקביל בצורך במזון פותחו טכניקות לשימור הדגים שנלכדו באמצעות ייבוש, עישון, המלחה והתססה. שיטות אלו שאפשרו אחסון מזון יצרו את הדרישה לכמויות גדולות של דגים ועקב כך השתכלל ציוד הדיג בהדרגה, והדיג הפך למאמץ שיתופי. עם השנים התפתחו ציוד ושיטות הדיג ובסוף תקופת ימי הביניים כבר היו ציי דיג גדולים באירופה.

בצפון אירופה התפתח ענף הדיג מעבר לנהרות ולאגמים וידוע שעיקר מחייתם של העמים באזור זה כדוגמת הפיקטים והסקוטים באה מהדיג. אנו יודעים כי החל מהמאה ה-12 היה דיג המליחים מקובל בים הצפוני. רשת המכמורת הראשונה הופיעה באנגליה במאה ה-14 - תחילה בשימוש בשפכי הנהרות ואחר כך השימוש התרחב לים הצפוני ולים הבלטי. דיג הבקלה החל באזור הגרנד בנקס (Grand Banks) של ניופאונדלנד עוד לפני שמגלה הארצות סבסטיאן קבוט הגיע לשם ב-1497.

[עריכה] העת החדשה

ציד הלווייתנים התפתח מאוד במאה ה-17 וספינות רבות עסקו בו, הן באוקיינוס האטלנטי והן בדרום האוקיינוס השקט.

המצאת מנוע הקיטור במאה ה-19 נוצלה מיידית הן להנעה והן לשימוש בכננות, שאפשרו ציוד דיג גדול וכבד יותר. בסוף המאה ה-19 היו באנגליה מעל 1,000 ספינות מכמורת מונעות בקיטור. במאה ה-20 החליף מנוע הבערה הפנימית את מנוע הקיטור. מנועים הוספו לספינות הדיג הקטנות כבר בתחילת המאה ה-20, ומנוע דיזל המותקן בתוך הספינה הפך לנורמה, למעט סירות קטנות שבהן מותקן מנוע בנזין חיצוני.

מיכון הדיג התקדם בצעדים גדולים בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, כשתהליכי איסוף הרשתות הפכו מידניים לממוכנים. היפנים השתמשו בתוף על מנת לאסוף את החוט של מערך החכות שבו דגו טונה. שיפור משמעותי נוסף היה המגלשה שהותקנה בירכתים של ספינות המכמורת, שאפשרה מיכון של העלאה והורדה של רשת המכמורת.

המצאה חשובה נוספת מסוף שנות ה-40 מיוחסת לבריטים והיא - ספינת מכמורת המשמשת גם כבית-חרושת לעיבוד דגים על הסיפון. הרעיון נקלט ובאמצע שנות ה-60 כבר היו ספינות גדולות אלו (עד 100 מ' אורך) בשימוש ציי הדיג של ברית המועצות, בריטניה, יפן, פולין, מזרח גרמניה וספרד. התפתחות דומה חלה בדיג הפלאגי. במקביל חלה התקדמות רבה בדיג המסחרי של המדינות המתפתחות. באופן מסורתי היה הדיג במדינות אלו מוגבל לדיג חופים בספינות קטנות שאינן ממונעות ועם ציוד פשוט. מדינות אלו אימצו את הטכנולוגיה המודרנית במטרה להגביר את אספקת החלבון מן החי לתושביהן.

המיכון והשימוש העולמי בו גרם לכך שבמשך 40 השנים מתום מלחמת העולם השנייה עלתה הכמות השנתית של דגים שנלכדו פי ארבעה. אך בתחילת שנות ה-70 כבר היה ברור שקצב זה לא יוכל להמשך. דיג יתר גרם להתמוטטות הדיג הפלאגי באזורי דיג מסוימים כדוגמת דיג ההרינג של צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי. ירידה דרסטית בכמויות הדגים שנידוגו על ידי צי ספינות המכמורת גרם לדאגה עמוקה אצל חלק מהמדינות. ב-1972, הייתה איסלנד למדינה הראשונה שהגדילה את תחום המים שבהם מותר רק לדייגים מקומיים לדוג ל-50 מיילים ימיים (93 קילומטר) מהחוף וב-1975 אף הרחיבה את התחום ל-200 מיילים. איסלנד אף השתמשה בכוח לכפות גבולות אלה. בסדרת אירועים שכונו אחר כך "מלחמת הבקלה", נגחו ספינות משמר החופים של איסלנד ספינות דיג בריטיות וחתכו רשתות. מדינות נוספות הכריזו אף הן על הרחבת גבולות הדיג. ב-1983 התקבלה אמנה בינלאומית הקרויה "חוק הים" (Law of the Sea) שקבעה אזור כלכלי בלעדי (EEZ - Exclusive Economic Zone) של 200 מייל ימי (כ-370 ק"מ) מחופה של מדינה, שבו יש בלעדיות לאותה המדינה בניצול אוצרות הים. חקיקה זו הרחיבה מאוד את ההגדרה הקודמת שבה אזור זה היה זהה עם אזור המים הטריטוריאליים (12 מייל ימי, כ-22 ק"מ) של המדינה. תוצאה ישירה של החלטה זו הייתה חיסול צי הדיג למרחקים של מדינות מסוימות כדוגמת בריטניה, משום שעתה חל עליהם איסור להיכנס לשדות הדיג העשירים שהפכו לתחומן הבלעדי של מדינות אחרות.

משבר האנרגיה של שנות ה-70, שהגדיל את הוצאות הדלק עד 400%, אילץ דייגים להדמים ספינות. צי ספינות המכמורת לדיג חסילונים במפרץ מקסיקו שצריכת הדלק שלהן הייתה רבה, הושבת כליל. השיעור נלמד היטב, ובעטיו פותחו שיטות לחסוך בדלק בטכניקות הדיג, במנועים ובציוד יעילים יותר ואפילו יישום של מפרשים מודרניים.

[עריכה] שיטות דיג מסחרי

על פי שיטה בינלאומית מסווגות שיטות הדיג ל-16 סוגים בהתאם לציוד הדיג והצורה בה נעשה שימוש בציוד זה.

1. דיג ללא ציוד.
2. ציוד פוצע, כדוגמת צלצל.
3. ציוד משתק.
4. מערך חכות.
5. מלכודות.
6. מלכודות באוויר.
7. רשת סל.
8. מכמורת.
9. רשת גריפה.
10. רשתות הקפה.
11. דחיקת דגים לרשתות.
12. רשתות הנפה.
13. רשת קלע.
14. רשת זימים.
15. רשתות סבכה (שהדגים מסתבכים בהן).
16. איסוף מכני.

[עריכה] דייג ללא ציוד (1)

אמצעי הדיג הפשוט והעתיק ביותר, איסוף בעזרת הידיים, מצוי בשימוש גם בימינו. האיסוף מבוצע לאורך החוף, במהלך השפל, במים רדודים על ידי מקצוענים וחובבים או במים עמוקים על ידי צוללים. גם איסוף דגים תוך שימוש בכלים פשוטים כגון סכינים או מעדרים מוגדר כדיג בלא עזרת ציוד. בקטגוריה זו מצויים גם צלילה לשם איסוף ספוגים, פנינים ואלמוגים ושימוש בדיג באמצעות בעלי חיים. הסינים עושים עדיין שימוש בלוטרות מאולפות, והיפנים והסינים מפעילים לעתים קורמורנים; דרך הציד הטבעית של הקורמורן היא צלילה אל המים, לכידת דג ואכילתו, אולם הקומורנים מאומנים מגיל צעיר לא לאכול את הדגים אותם הם לוכדים. בכל אופן, חוט דק נקשר, לעתים קרובות, סביב צווארם בכדי למנוע מהם לבלוע את הדגים אותם הם צדים. בתמורה, נותן הדייג לקורמורן מעט מן השלל.

[עריכה] ציוד פוצע (2)

על מנת להאריך את הטווח המוגבל של הזרוע האנושית, הומצאו כלים בעלי ידית ארוכה, כגון חניתות שניתן להטיל או לנעוץ או מלחציים, מלקחים, ואמצעי גריפה לשם איסוף רכיכות. סוג מיוחד הוא הצלצל, סוג של חנית המחוברת למשליך בעזרת חבל. הצלצל ללכידת לווייתנים נורה מתותח ומכיל בראשו חומר נפץ המתפוצץ בגוף החיה. הציוד המיועד ללכידה או פציעה כולל חניתות, קנה נשיפה לירי חצים, קשתות וחצים, רובים ותותחים שבהם נהוג לירות בדגים.

[עריכה] ציוד משתק (3)

השיטה המכונה דיג משתק כרוכה בהרעלה בעזרת צמחים רעילים וכימיקלים מיוחדים או שיתוק מכני באמצעות פיצוץ תת־מימי. שיטות אלו הן בלתי חוקיות ברוב מדינות העולם.

המנהג המודרני ביותר לשתק את הדג הוא באמצעות הלם חשמלי. בסוג דיג זה נוהג הדייג ליזום מתח חשמלי של כ-1,000 וולט של זרם ישר ממכשיר הניזון ממצבר לתוך לולאה המקיפה רשת. כל הדגים ברדיוס של עד 2 מטר משותקים לזמן מה וניתן להעלותם ברשת בקלות. פעולה זו אפשרית כמעט אך ורק במים מתוקים כמו מי נהרות ואגמים. המוליכות הגבוהה של מי הים המלוחים (עד פי 1000 ממוליכות של מים מתוקים) דורשת שימוש במתחים ועוצמות חשמל היכולים לסכן גם את הדייג. סוג דיג זה אסור במקומות רבים בעולם בשל הסכנה לדייג וסביבתו. דיג בשיטה זו נחשב לסיבה העיקרית להכחדתו של דולפין הנהרות הסיני.

[עריכה] מערך חכות (4)

מערך חכות (בערבית שרק, באנגלית Line and hook) הוא חוט מרכזי ארוך שאליו מחוברים במרחקים שווים חוטים קצרים המסתיימים בקרסים שעליהם מורכבים פיתיונות טבעיים (דיונונים או דגים קטנים) או מלאכותיים. את החוט נוהגים לפרוס בין סירה לסירה אחרת או בין סירה למצוף עם ערב ובבוקר מושים את החוט. לעתים נוהגים לפרוש את החוט המרכזי על קרקעית הים. שיטה זו לוכדת את הדגים הנחשבים למשובחים ביותר כדוגמת דקר, טונה וספרוס מצוי. שיטה אחרת לדיג בעזרת קרסים נעשית ללא פיתיון. מערך הקרסים מורד ומועלה ולוכד תוך כדי כך מינים גדולים כדוגמת הבקלה והחידקן.

שיטה נוספת היא גרירה במים של חוט שעליו קרס אחד או יותר שעליהם נעוץ פיתיון חי או מלאכותי (drift line). בשיטה זו ניתן ללכוד אלתית וטונה.

[עריכה] מלכודות (5) – (6)

בשונה מהמלכודות המכניות בשימוש בציד על היבשה, רוב המלכודות המסחריות לדגים הן תאים המאפשרים לטרף כניסה קלה, אך הבריחה מהם נחסמת על ידי מבוך או אמצעים המאיטים אותו, כגון צורת נקיק או משפך.

סוגי מלכודות:

• מחבוא מדומה – דמויי סבך שיחים או צינורות שלתוכם יכול הדג או החסילון לשחות לשם מחסה, אך לא להימלט ממנו. דוגמה: כדים ללכידת תמנונים בשימוש בחוף האיטלקי ועל ידי הדייגים בדרום ובמזרח אסיה.
• דמויי סלים או כלובים - מלכודות העשויות מעץ, רשת, תיל, או כדי פלסטיק ורשתות המכונות "פייק" (fyke) - רשת ארוכה בצורת תיק המוחזקת פתוחה בעזרת סדרת חישוקים ונועדה ללכוד בין השאר צלופחים. בישראל עיקר השימוש במלכודות מסוג זה היה באפיקי נחלים ובתעלות, ובמיוחד בירדן.
• רשתות מכלאה גדולות - סדרה של רשתות דמויות קיר המכוונות את הדגים לאזור הלכידה. בשיטה זו נעשה שימוש בים התיכון ללכידת דגי טונה, במערב הים הבלטי ללכידת צלופחים, מליחים וסוגי דגים נוספים ומול החופים של צפון האוקיינוס השקט ללכידת אלתית. באילת נעשה ניסיון להפעיל מלכודת מסוג זה המכונה "דליאן".
• מלכודות אוויריות - נועדו ללכוד דגים מעופפים. נוהגים להפחיד את הדגים המעופפים ובכך לגרום להם לעופף ולוכדים אותם באוויר בעזרת ציוד מיוחד הקרוי רשתות אכסדרה. ילידי איי דרום האוקיינוס השקט נהגו ללכוד דגים מעופפים בלילה, לאחר שמשכו אותם קודם בעזרת אור לפידים.

רשתות

[עריכה] מכמורת (8)

רשת המכמורת (באנגלית Trawl) נועדה ללכוד דגי קרקעית הים (דיג דֶמֶרסאלי) המצויים רחוק מהחוף כדוגמת מולית אדומה, בקלה ודגים שטוחים מסדרת הסוליתאים. ספינה המשתמשת ברשת מכמורת קרויה "מכמורתן" (Trawler). הרשת היא שק באורך של 30-40 מטר כשפתחה בגודל 2X15 מטר. השפה העליונה של הפתח קשורה למצופים וצדי הפתח קשורים ללוחות העשויים עץ מפורזל או מתכת הקרויים פּשָׂקים. הפשקים מחוברים לספינה בכבלי פלדה. בעת שהספינה גוררת את המכמורת גורם לחץ המים על הלוחות לתנועתם ימינה ושמאלה ובכך לשמירה על כך שהמלכודת תישאר פתוחה. בסיום הגרירה מועלת המכמורת לספינה באמצעות כננות המצויות בירכתי הספינה.

[עריכה] רשת חרם (9)

רשת החרם או רשת גריפה (בערבית "ג'רף" באנגלית Beach seine) - רשת ארוכה שבמרכזה שק. בחלקה העליון מצופים ובתחתיתה משקולות. צד אחד של הרשת נשאר בחוף וסירה פורסת את יתרת הרשת תוך שהיא שטה בנתיב קשתי וחוזרת אל החוף. דייגים שאוחזים בשני צדי הרשת מושכים אותה אל החוף תוך שהיא גורפת כל מה שבדרכה.

ניתן להפעיל שיטת דיג זו בחופים חוליים שאין בהם מכשולים. חסרונה הבולט - פגיעה בבית הגידול. תוך כדי גריפה נפגעת גם הצמחייה וגם דגים צעירים המצויים קרוב לחוף ונגרפים עם הרשת. זו הסיבה שחל איסור על שימוש ברשת זו במקומות שונים בעולם.

[עריכה] רשת הקפה (10)

רשת ההקפה (באיטלקית למפרה או צ'ינצ'ולה, בערבית סקלבה, באנגלית Purse seine) - רשת זו נועדה ללכוד להקת דגים. בעבר נעשה שימוש בפנסים על מנת למשוך את הדגים וכיום מאתרים את הדגים באמצעות מהדהד (סונאר). לאחר שהספינה איתרה להקת דגים, מורדת ממנה סירה הפורשת את רשת ההקפה מסביב ללהקת הדגים. הרשת בנויה כך שבחלקה העליון חבל עם מצופים ובחלקה התחתון חבל עם משקולות. לחבל התחתון מחוברות טבעות שדרכן עובר כבל פלדה. לאחר השלמת ההקפה חוזרת הסירה לספינה. כבל הפלדה נמשך וחלקה התחתון של הרשת נסגר. נוצרת מעין קערה ענקית בה נלכדו הדגים. הרשת אז נמשכת לספינה על שללה.

[עריכה] רשת הנפה (12)

רשת הנפה (באנגלית Lift nets) - רשת שקועה במים עד שברגע המתאים היא מורמת מחוץ למים ולוכדת את הדגים או הסרטנים שמעליה.

את הדגים מפתים להתרכז מעל לרשת ההנפה באמצעות תאורה חזקה או פתיון טבעי. טכניקה נוספת היא יצירת שדה חשמלי תוך שימוש במתח, עוצמה וקצב פולסים מתאימים. שדה זה גורם לדגים לשחות אל הקוטב החיובי של השדה (האנודה) הממוקם במרכז הרשת. תופעה זו, המכונה אלקטרוטקסיס (Electrotaxis), ניתנת ליישום כמעט אך ורק במים מתוקים (נהרות ואגמים) משום שהמוליכות החשמלית של מי הים הגדולה פי 1000 ממוליכות המים המתוקים הופכת טכניקה זו לבלתי ישימה.

קיימות רשתות קטנות המופעלות ביד ורשתות גדולות המופעלות בעזרת ציוד פנאומטי. הדוגמה החשובה ביותר לסוג דיג זה הן הרשתות האחוזות במוטות של היפנים.

[עריכה] רשת קלע (13)

רשת הקלע (בערבית "שבקה" באנגלית Cast net) - רשת לדייג בודד. הרשת עשויה בצורת עיגול אותו משליך הדייג על להקת דגים קטנים בסמוך לחוף. לרשת צמודות משקולות עופרת המצמידות אותה לקרקע. לאחר שהדייג לכד את הדגים ברשת הוא מכווץ את תחתיתה, קושר אותה, וגורר אותה לחוף.

[עריכה] רשת זימים (14)

רשת הזימים (בערבית "המלטש" באנגלית Gill net) - סוג של רשת עמידה (רשת הלוכדת דגים כשהיא מתוחה במים בצורת קיר).הרשת מצוידת בשני חבלים העוברים לכל אורכה. לחבל העליון מחוברים מצופים ולחבל התחתון משקולות עופרת המותחים את רשת הזימים (אך אינם משקיעים אותה בשל כוח הציפה של המצופים) לכעין קיר. את הרשת נוהגים לפרוש בעונת הנדידה של הסרדינים בשעות הלילה כדי שהדגים לא יוכלו להבחין בה. גודל ה"עיניים" של הרשת נקבע כך שהוא מאפשר לדגים להעביר את ראשם אך הם מסתבכים בה במכסה הזימים (מכאן שמה). חסרונה העיקרי של הרשת שהיא לוכדת דגים בטווח גודל מצומצם. (דגים קטנים יכולים לעבור דרכה ודגים גדולים אינם מסוגלים להעביר את ראשם דרכה).

[עריכה] רשת סבכה (15)

רשת הסבכה או גם רשת ראי (בערבית "אומבטן" באנגלית Trammel net) - סוג של רשת עמידה. הרשת דומה במבנה לרשת הזימים, אלא שבין שני החבלים יש שלוש רשתות במקום אחת. שתי הרשתות החיצוניות הן בעלות עיניים גדולות והרשת הפנימית היא בעלת עיניים קטנות. כמו רשת הזימים נפרשת הרשת כמו קיר, כששתי השכבות החיצוניות גבוהות יותר מהשכבה הפנימית והן רפויות יותר. הדגים עוברים בקלות דרך העיניים של הרשת החיצונית הראשונה, אך מסתבכים ברשת הפנימית ויוצרים מעין שקית היוצאת דרך העיניים הגדולות של הרשת החיצונית השנייה. יתרונה של רשת הסבכה בכך שהיא לוכדת דגים בגדלים שונים.

[עריכה] איסוף מכני (16)

מכונות שנועדו לאיסוף דגים כוללות סוגים חדשים יחסית של ציוד המסוגלים לבצע הפרדה בין הדג או הרכיכה לבין המים, לאחר שנשאבו ב"משאבת דיג" או שנגרפו במכונה. כמו־כן מכונות צפות החופרות רכיכות באמצעות התזת סילוני מים תת־מימיים ומשנעות אותן מחוץ למים בעזרת סרט נע.

[עריכה] כלי שיט לדיג

ערך מורחב – כלי שיט לדיג

המטרה הראשית בתכנון כלי שיט לדיג היא שיפור יעילות הדיג באמצעות בניית ספינה היכולה להשיג שלל רב, שצוותה קטן והוצאות תפעולה נמוכות. התכנון חייב לקחת בחשבון את נושא הבטיחות, שכן הדיג המסחרי הוא בין המקצועות המסוכנים ביותר ולכן בחלק מהמדינות יש תקנות שנועדו לפקח על בנייה והפעלה של ספינות דיג.

עד התקופה המודרנית היו צורת ומבנה כלי השיט ששימשו לדיג ייחודיים לכל אזור. שינויים במבנה נראו אפילו בין כלי שיט בנמלים סמוכים. כיום תכנון וייצור ספינות דיג הוא תעשייה בינלאומית, וצורת הספינה תלויה יותר בשיטת הדיג מאשר בנמל הבית שלה.

ארגון המזון והחקלאות של האו"ם הנהיג שיטה לסיווג ספינות הדיג המבוססת בעיקר על סוג ציוד הדיג. סוגי הספינות כוללים: ספינות דיג ברשת הנפה, ספינות דיג ברשת זימים, ספינות מלכודת, ספינות דיג ברשת הקפה, ספינות דיג במערך חכות, מכמורתנים מסוגים אחדים, ספינות רב־שימושיות וספינות תמיכה.

[עריכה] נמלי דיג

לנמלי הדיג כמה מטרות:

• לספק הגנה לספינות הדיג בפני פגעי מזג האוויר.
• לאפשר את עגינת ספינות הדיג בקלות. בנמלי הדיג המודרניים יש בדרך כלל אפשרות לחבר את הספינות לאספקת חשמל, מים, טלפון וביוב (על מנת למנוע את זיהום מי־הנמל).
• לספק אמצעי תחזוקה לספינות ולציוד, כדוגמת מספנות, מדרון לגרירת הספינות מהמים, מוסכים לטיפול במנועים, חנויות למכירת ציוד הדיג ואספקה אחרת נדרשת.
• לאפשר הפלגה מהירה של הספינות. תדלוק מהיר של הספינות מבוצע מתחנות דלק צפות או ממתקנים על החוף.
• לספק אמצעים לשינוע מהיר של הדגה שנלכדה לשווקים או לצרכנים. בנמלי הדיג קיימים מתקנים לפריקה, מיון, שקילה ואחסנה של שלל הדיג. על פי סוג הדגה יכולים להיות בנמל גם מפעלים לייצור קרח, מחסנים לאחסנה בקירור ומפעלים לעיבוד הדגים. בדרך כלל יש ליד כל נמל מבנים המכילים את שוק הדגים ומשרדי סוחרי הדגים.

סוגים של נמלי דיג:

• נמל דיג לסירות - בצורתו הפשוטה ביותר נמל דיג לסירות הוא בעצם רצועה של חוף חולי או אתר עגינה בחוף סלעי שמהם מפליגות סירות הדיג הקטנות, וכשהן חוזרות הן מועלות ידנית או בעזרת כננת פשוטה אל החוף. השלל נמכר ישירות מהסירה לצרכנים או למתווך המחלק את הדגים באזור רחב יותר. המתקנים שימצאו בסוג נמל זה כוללים סככות אחסון פשוטות עבור רשתות, מנועים חיצונים, דלק ואספקה נוספת. נמל דיג אחר לסירות, יקר בהרבה, הוא מזח הנבנה מעבר לקו המים שבו נשברים הגלים. במזח זה סירות הדגים מורמות מהמים בעזרת עגורן ומאוחסנות על המזח.

• נמל דיג לספינות - לספינות דיג גדולות וכבדות יותר המונעות במנועים פנימיים נדרש מקום עגינה מאובטח שכן הן חייבות להישאר במים. במפרץ טבעי מוגן יספיקו מזח עשוי אבן או עץ שעליו מתקנים לאחסון ועבוד הדגה. אם אין מעגן טבעי יש צורך להקים שוברי גלים על מנת ליצור מעגן מלאכותי ובתוכו לבנות מזחים, מדרון לגרירת הספינות ומתקנים לעיבוד הדגה.

• נמל דיג ראשי - נמל גדול עבור מספר רב של ספינות דיג גדולות. נמל מסוג זה מתוכנן ונבנה על ידי גופים ממשלתיים המתפעלים את המתקן בעצמם או משכירים אותו ליזמים קטנים או לחברות פרטיות.

• נמל דיג פרטי - השימוש ברוב הנמלים הוא קהילתי, והם משרתים ציבור רחב נרחב של בעלי ספינות, סוחרים ובעלי מפעלי דגים. עם זאת, קורה לעתים שחברות גדולות בעלות ציי דיג ניכרים בונות נמל פרטי הכולל גם מתקנים לעיבוד, תחזוקה ושירות. מצב זה קורה בעיקר במדינות מתפתחות שבהן קיימים רק נמלי דיג קטנים.

[עריכה] שוקי דגים

בצמוד לרוב הנמלים ימצאו מתקנים לטיפול ועיבוד שלל הדגה. מתקנים אלה יכולים להיות דוכני מכירה של דגים טריים, אולמי מכירה פומבית היכן שסיטונאים קונים את ההספקה שלהם, או אף מפעלים לעיבוד הכוללים מתקני הקפאה המייצרים מוצרי דגים ארוזים למכירה ישירות לצרכן. עיקר פעילותם של שוקי הדגים היא בשעות הבוקר המוקדמות ואף שקיימים שווקים קטנים רבים המוכרים לצרכן הביתי או למסעדות, השווקים הגדולים מוכרים בעיקר לסיטונאים.

שוקי הדגים הידועים בעולם הם:

• שוק טסוקיג'י – השוק הממוקם בטוקיו, יפן הוא שוק הדגים הגדול בעולם. אל השוק מגיעים מידי יום כ-2,000 טון של כ-450 מינים של דגים ופירות ים. חלק גדול מהשלל הנמכר בשוק מגיע בהטסה ממקומות שונים בעולם.
• שוק בילינגסגייט – שוק הדגים של לונדון הוכרז ב-1699 על ידי הפרלמנט האנגלי כ"שוק פתוח וחופשי לכל סוגי הדגים". השוק עבר כמה מקומות בעיר וממוקם כיום במתקן מודרני ב-קנרי וורף.
• שוק פולטון – שוק הדגים של ניו יורק. השוק הוקם ב-1822 בקצה הדרום־מזרחי של מנהטן ליד מזח שעל האיסט ריבר. אך משום שמאז שנת 1979 הגיעו הדגים לשוק אך ורק במשאיות קירור מנמלי דיג מרוחקים נעשה מיקומו הנוכחי למטרד והשוק עבר בתחילת 2005 למתקן מודרני ברובע ברונקס.
• שוק הדגים של סידני – השוק הממוקם בסידני, אוסטרליה צמוד לנמל דיג פעיל וכולל בנוסף לדוכני מכירה קמעונאים ואולמות מסחר גם בית ספר לבישול מאכלי ים.

[עריכה] דיג מסחרי כיום

ארגון המזון והחקלאות הידוע כ-FAO, ראשי התיבות של Food And Agriculture Organization, ארגון המסונף לאו"ם מפרסם מדי שנתיים דו"ח על מצב הדיג העולמי. על פי הדו"ח האחרון שיצא בשנת 2002 ומסכם את נתוני שנת 2000 היו נתוני הדיג כדלהלן:

• דיג יבשתי: סה"כ 30 מיליון טון דגים, מתוכם 21 מיליון טון דגים מבריכות.
• דיג ימי: סה"כ 100 מיליון טון דגים, מתוכם 14 מיליון טון דגים מחקלאות ימית.
• סה"כ היבול העולמי לשנת 2000 היה 130 מיליון טון דגים מתוכם 35 מיליון טון דגים שמקורם בחקלאות ימית. על פי נתונים אלה יבול הדיג בשנת 2000 היה הגדול מאז ומעולם. הדיג סיפק כ-15% מכלל צריכת החלבונים מן החי.
• מתוך היבול העולמי נצרכו כמזון 96 מיליון טון דגים שהם בממוצע כ-16 ק"ג לאדם, ו-33 מיליון טון היו לשימושים שאינם קשורים למזון. במדינות מתפתחות מספקים דגים כ-20% מתצרוכת החלבון מן החי. במקומות מסוימים כגון יפן, איסלנד ומדינות איים אחרות מתבטאת תרומת הדגים לתזונה היומית בכ-180 קלוריות בממוצע. כמות הדגים שמקורם בחקלאות ימית גדלה בהתמדה והגיעה בסין לקצב מרשים של 11% לשנה.

[עריכה] היצרניות העיקריות

1. סין היצרנית העיקרית עם יבול של 41 מיליון טון דגים (17 מיליון טון מדיג ו-24 מיליון טון ממדגה – בריכות וחקלאות ימית) וממוצע של 25 ק"ג דגים לאדם.
2. פרו – קרוב ל-11 מיליון טון. פרו נהנית משדות הדיג העשירים שנוצרו בשל זרם הומבולדט.
3. יפן – 5 מיליון טון.
4. ארצות הברית – 4.7 מיליון טון.
5. צ'ילה – 4.3 מיליון טון.
6. אינדונזיה – 4.1 מיליון טון.
7. רוסיה – 4 מיליון טון.
8. הודו – 3.6 מיליון טון.

[עריכה] דיג כמקור תעסוקה

בעולם כיום (2005) מתפרנסים מדיג כ-35 מיליון איש. 65% מדיג ימי, 15% מדיג בנהרות ובאגמים ו-20% מחקלאות ימית. בארצות המפותחות יש מגמה בולטת של ירידה בכמות המועסקים בדיג. ביפן למשל ירד מספר הדייגים מכ-440,000 בשנות ה-70 ל-216,000 כיום. במקביל, קיימת מגמה קבועה של הזדקנות האוכלוסייה העוסקת בדיג משום שמקצוע קשה זה אינו מושך צעירים. לדוגמה ביפן 32% מהדייגים הם בני למעלה מ-60. תופעה אופיינית נוספת לענף הדיג היא שרוב הדייגים הם עצמאים. הערכת ה-FAO היא שבשנת 1998 היו 1.3 מיליון ספינות דיג וכ-2.8 מיליון סירות דיג שמתוכן כ-60% בלתי ממונעות.

[עריכה] סוגי הדגים העיקריים

שטחי הדיג העיקריים הם צפון מערב האוקיינוס השקט, דרום מזרח האוקיינוס השקט, צפון מזרח האוקיינוס האטלנטי ומערב האזור המרכזי של האוקיינוס השקט.

סוגי הדגים העיקריים:

• Anchoveta - Engraulis ringens - אנצ'ובי פרואני – 11 מיליון טון
• Alaska Pollock - Theragra chalcogramma - סוג של בקלה – 3 מיליון טון
• Atlantic herring - Clupea harengus - הרינג – 2.4 מיליון טון
• Skipjack tuna - Katsuwonus pelamis - טוּנָה אָטוּנָס – 1.9 מיליון טון
• Japanese anchovy - Engraulis japonicus - אנצ'ובי יפני – 1.7 מיליון טון
• Chilean jack mackerel - Trachurus murphyi - מקרל צ'יליאני – 1.5 מיליון טון
• Largehead hairtail - Trichiurus lepturus - כ–1.5 מיליון טון
• Chub mackerel - Scomber japonicus - קוֹלְיָס כָּל-יַמִּי - כ–1.5 מיליון טון
• Capelin - Mallotus villosus סוג של סלמון – 1.5 מיליון טון
• Blue whiting - Micromesistius poutassou - כ-1.4 מיליון טון

מעריכים כי 25% מיבול הדגים הוא מסוגי דגים שניתן להגדיל את כמות הדיג מהם מבלי לפגוע באוכלוסיית הדגים; 49% מהיבול הם מסוגי דגים שנידוגים במספר המקסימלי האפשרי; 18% מהיבול הם ממיני דגים שהדיג פוגע בהם וכמות הדגים הולכת ויורדת מדי שנה; 10% הם בסכנת כליה אם הדיג מהם יישאר במידותיו הנוכחיות.

מדאיג במיוחד מצב אוכלוסיית המין טוּנָה כְּחוּלָה (Bluefin Tuna Thunnus thynnus)

[עריכה] מסחר בדגים

ערך הסחר העולמי במוצרי דגים בשנת 2000 היה 55 מיליארד דולר והוא מייצג גידול מתמשך של 4% לשנה. היצואניות הגדולות ביותר הם תאילנד, סין, נורבגיה וארצות הברית. היבואנית הגדולה ביותר היא יפן. במקומות מסוימים כגון גרינלנד, איי סיישל, איי פארו ואיסלנד מהווים הדגים יותר משני שליש מערך הסחורות שנמכרו באיים אלה. המסחר בדגים מושפע מתופעות טבע כדוגמת האל ניניו שגורם לתמותת דגים גדולה, ניצול יתר של הדגים ושימוש נרחב באנטיביוטיקה בגידול דגים. שתי התופעות האחרונות גורמות דאגה בדעת הקהל העולמית ועקב כך לחקיקת יבוא מגבילה.

[עריכה] הדיג בארץ ישראל

ערך מורחב – דיג בארץ ישראל

הדיג היה גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל בתקופה הקדומה. דיג ודייגים מוזכרים בתנ"ך כמה פעמים, למשל "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו י"ט ח). משערים כי בירושלים היה שוק דגים על סמך אזכורו של "שער הדגים" בצפניה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (פרק א, י) , בנחמיה "וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים, בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה (ג' ג) ובדברי הימים ב' :"וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (לג' יד). כמו כן יש אזכור מפורש על תושבי צור שסחרו בדגים בירושלים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר" (נחמיה יג' טז).

כיום, מהווה הדיג ענף משני בכלכלת מדינת ישראל. עם זאת, בעבר הייתה לדיג משמעות גדולה יותר מכפי שיש לו כיום בחיי העם היהודי בארץ ישראל.

בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, ימת החולה, אינו קיים עוד שכן החולה יובשה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.

הדייגים המקצועיים משתמשים במגוון של רשתות: רשתות הקפה, מכמורת, רשתות ראי ורשתות זימים. כן נעשה שימוש במערך חכות. דיג מקצועי מבוצע על ידי יחידים בסירות או על ידי קבוצה בספינות דיג.

דייגים חובבים נוהגים לדוג לאורך החופים, הנחלים ולעתים מתוך סירות. החובבים משתמשים בחכות ובקרסים מסוגים שונים שעליהם מצמידים פיתיונות כדוגמת בצק לשם דיג דגים אוכלי צמחים כגון הקיפון (בורי) ופיתיונות מן החי כדוגמת ה"סבידה"(דיונון הרוקחים - Sepia Officinalis- Common cuttlefish ) וה"גמברי" (חסילון תלת קוצי – Penaeus semisulcatus) לדיג דגים טורפים כדוגמת ה"דקר" (לוקוס).

[עריכה] ראו גם

• דג
• דייג
• דיג בארץ ישראל

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קטגורית דיג
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דיג

• הדיג במצרים הקדומה - תאור דרכי הדיג והווי הדייגים במצרים מתוך אתר "דעת"
• קוד המילניום –דג הבקלה והשפעתו על ההיסטוריה.