מושגי יסוד בקבלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא חסר פירוט, ועדיין יש מושגים מאוד לא ברורים. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

הקבלה, שהתפתחה ביהדות בימי הביניים, מכילה מספר רב של מושגים ומונחים שבאמצעותם היא מתארת את עולם האלוהות. מושגים אלו נהגו בחלקם כבר בידי ראשוני המקובלים, חלקם הופיעו לראשונה בספר הזוהר, וחלקם הם פרי יצירתם של דורות מאוחרים יותר.

[עריכה] האצלה

האצלה היא מושג יסודי במיסטיקה האפלטונית, ולא ניתן להבין את הקבלה בלי מושג זה שהושאל מהיוונים. המקובלים מסבירים את ההאצלה באמצעות שימוש במשל השמש והאור. השמש מקרינה אור, והוא הולך ופוחת כשהוא מתרחק ממקורו, אך גם כשהוא קלוש, עדיין הוא נובע מהשמש. זאת ועוד, בשמש לא ניתן להסתכל ישירות, אך באור שהיא מקרינה אפשר. אלוהים הוא בלתי ניתן לתיאור ולהבנה, אך את השתקפויותיו הפחותות ממנו, שהן בבחינת האור שהוא מאציל, ניתן לחקור.

עם זאת, יש לזכור שתי הסתייגויות עיקריות של המקובלים מרעיון ההאצלה. ראשית, בעוד שההאצלה מתקיימת מצד עצמה בתפיסה הפנתיאסטית, הרי שלדעת המקובלים, היא תלויה ברצונו של האלוהים. בנוסף, ההאצלה מתפשטת בתוך העולם האלוהי, אך אין היא מקור לעולם החומרי. העולם החומרי נברא יותר מאשר נאצל, או נאצל בהאצלה משובשת. הדגשות אלו מבדילות את הקבלה מהפנתיאזם.

[עריכה] עולם

עולם הינו מידת העלמה אותה מרגיש הנברא מהאור העליון, היינו מידת גילוי האלוהות אותה חש הנברא. בכללות אנו מדברים בקבלה על מספר עולמות: עולם אינסוף, עולם הצמצום, עולם הנקודים, עולם אצילות, עולם בריאה, עולם יצירה ועולם עשייה. אך מקובלים נוהגים להתייחס בשם עולם אך ורק לארבעת העולמות היוצאים לאחר עולם הנקודים, קרי עולמות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה ועשייה).

[עריכה] עולמות אבי"ע

כל היש מתחלק לארבע עולמות עיקרים:

עולם האצילות - עולם האלוהות - עולם הספירות
עולם הבריאה - עולם הנשמות - כיסא הכבוד
עולם היצירה - עולם המלאכים
עולם העשיה - העולם הממשי

כל עולם מהווה נשמה ומקור חיים של העולם שמתחתיו. בכל אחד מהעולמות עשר מדרגות - שהן עשר הספירות, כדי להתעלות במעלות הרוחניות מעולם אחד למשנהו יש לעלות בכל עשר המעלות (ספירות) של אותו עולם.

בקבלה מקובל לחלק בין "עולמות אבי"ע הכלליים" - המייצגים את מכלול הבריאה השלם, ובין "עולמות אבי"ע הפרטיים" המייצגים את העולמות מכתר ומטה.

[עריכה] אין סוף ומערכת הספירות

במרכזה של תורת הקבלה כפי שהיא מופיעה בספר הזוהר עומדת מערכת אחת והיא סוד ידיעת האלוהות. סוד ידיעת האלוהות הוא עיקר האמונה הדתית על פי הקבלה "רזא דמהימנותא" (סוד האמונה).החידוש המכריע של תורת הקבלה היה בתוכנו של סוד האלוהות. דמות האל המצטיירת בתיאורי הקבלה שונה בתכלית מכל ציור אחר ביהדות. הדמות האלוהית בקבלה מתגלה כדמות מורכבת ומסובכת הערוכה במערכת של עשר ספירות המסמלות את הכוחות נאצלים שמקורם נעלם. מקור זה מכונה בשם "אין סוף". יש הרואים בריבוי הספירות וקיומו של הא"ס לצד מערכת הספירות כעין שניות באלוהות. אך רוב המקובלים וביניהם מחבר ספר הזוהר שוללים טענה זו מכל וכל, ורואים בספירות חלק בלתי נפרד מהאלוהות. דוגמה לכך היא הכינוי "מעלות/ דרגות" המעיד על היות הספירות דרגות פנימיות באלוהות. על פי תורת הקבלה, אין סוף, האל הנעלם השוכן במעמקי הווייתו, בקש להתגלות ולפתח את כוחותיו הגנוזים. משום כך הוא האציל את קרני אורו לכדי הספירות המהוות את עולם האצילות האלוהית. בכוח הספירות נבראו העולמות התחתונים והן שמנהיגות אותם. במילים אחרות, הספירות הן האל המתגלה. בספרם "משנת הזוהר" טוענים תשבי ולחובר כי בחינת ההעלם שבאין סוף כפולה היא: ראשית, עצמותו אינה משתקפת מחוץ לתחומו הנעלם ואינה משתתפת בתהליך הבריאה. שנית, מהותו אינה נתפסת ואינה בת השגה כלל ועיקר. כתוצאה מכך, ידיעת האלוהות בקבלה היא חלקית. או במילים אחרות, ניתן לדבר ולהתייחס רק למה שיש ביכולתו של האדם להשיג ולהכיר. לכן משום שאת האל הנעלם, אין סוף, לא ניתן להכיר/לדעת אין אנו יכולים לומר עליו דבר ולא חצי דבר. כתוצאה, ניתן לומר כי חובת הידיעה (את הספירות) וחובת ההכרה (את גבולות ההשגה - אין סוף), כרוכות זו בזו בקבלה. האל אליו פונה האדם בתפילותיו הוא האל הנגלה- מערכת הספירות. הזוהר כמעט אינו מתייחס לאל הנעלם. בספר הזוהר נמצא שם אחד בלבד, המיוחד לאל הנעלם: "אין סוף". כינוי זה מופיע לראשונה בחוגו של רבי יצחק סגי נהור בן הראב"ד ותלמידיו שפעלו במאה השתים עשרה ובראשית המאה השלוש עשרה בפרובנס ובספרד. יש לציין כי המושג "אין סוף" מופיע גם קודם לכן, בספר הבהיר, אם כי שם הוא אינו מובא עדיין כשם עצם אלא בהוראת תואר הפועל: "כך המחשבה שאתה תחשוב לאין סוף ותכלית".^[1] האין סוף מכיל שני יסודות עיקריים המשליכים על טיבה של תפישת האל הנעלם:

דרך השלילה – שלילת כל גבול ומידה. מכאן נובע שאין בכוחנו להשיג את אותו אין סוף ולהגיד עליו דבר מה על דרך החיוב. לעומת זאת, חלה עלינו החובה לשלול ממנו כל תואר ותכונה הידועים לנו שכן הוא פוגם בשלמותו הבלתי נודעת ומכניס גבול באין סופיותו.
אי-הפרסונאליות – אין סוף הוא מה שאין לו סוף, לכן דמות האל אינה אישית והיא אינה יוצרת ופועלת. מכאן שתארי האל מסוג "האחד" ו"סיבה ראשונה" אינם תקפים שכן הם לא עונים על קריטריון אי-הפרסונאליות. כך גם תארי האל מסוג "עילת העילות", משום שהם מעידים על היות האל פועל ויוצר.

הכינוי היחיד השווה לאין סוף מבחינת השליליות ואי-הפרסונאליות הוא "מה שאין המחשבה משגת". כאן שלילת הפרסונאליות מתבטאת במילה "מה".

[עריכה] הספירות

תרשים של 'עשר הספירות', מבנה היסוד של הקבלה

ספירה - הספירה מוזכרת לראשונה בספר יצירה, ויש לה זכר ראשוני כבר במדרש. זהו המושג היסודי בעולמה של הקבלה, והוא מתאר רובד בהופעת האלוהות. מקור המילה ספירה הוא אולי באבן הספיר המנצנצת ומאירה חלקים שונים, או לחילופין, פשוט נובע מהשורש ספ"ר, כלומר הספירה היא "סיפור" המסופר על מהות האלוהים כפי שמבאר ספר הבהיר: "ואמאי קרי ליה ספירות, משום דכתיב (תהלים י"ט ב) השמים מספרים כבוד אל". יש אומרים ששם זה בא מלשון מספר, מרמז בכך למספרן הקבוע של הספירות. יש הטוענים שמקורו במילה ספֵירה - כדור, ובציורם כל ספירה מקיפה את הספירה הפנימית לה כמו בצל בקליפותיו. הרב קוק מינח את הספירה במושג האפלטוני אידיאה ולעתים הוא משתמש לגביהן במושג אור שמדגיש את הממד הרוחני שבספירות ואת תהליך התפשטותן והאצלתן אחת מהשנייה.

הרעיון התאולוגי שעומד מאחורי הספירות הוא קיומו של חיץ בלתי עביר בין עצמותו האינסופית של הבורא לבין האדם - האדם אינו יכול לתפוס ולהבין מושג אינסופי, ולכן הבורא צריך להתלבש "בלבושים" לצמצם את עצמו ולרדת אליו, כמו מורה שממחיש נוסחה קשה באמצעות דוגמה פשוטה. ירידתו של האלוהים אל העולם היא דרך הספירות, שבהן עצמותו המופשטת והאינסופית של הבורא מתגלה לעיני השכל האנושי. מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב יהודה אשלג, הרחיב על מושג הספירות וטען כי את האור העליון לא ניתן לגלות ללא כלי קיבול מתאים, כלומר ללא הכנה נכונה מצד האדם המתבטאת בהיפוך טבעו מקבלה (אגואיזם) להשפעה (אלטרואיזם). לכן לא ניתן להבחין באור ללא כלי. לדבריו, גילוי האור בתוך הכלי מכונה בשם ספירה, מלשון ספירות ובהירות. לדבריו, הבורא מתגלה לנברא בעשר תכונות מרכזיות המכונות עשר ספירות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. לאחר הצמצום השני נהוג לכנות את עשר הספירות בשמות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

עשר הספירות מתחלקות לשתי קבוצות:

שלוש הספירות העליונות המכונות בקצרה ג"ר (ג' ראשונות) והמהוות את החלק הנעלם שבעשר הספירות האלוהיות. ספירות אלה נקראות גם "ספירות השכל" או "ספירות המחשבה".
שבע הספירות התחתונות המכונות בקצרה ז"ת (ז' תחתונות). קיים שפע רב של הקבלות אלגוריות לשבע הספירות התחתונות. אחת מהן היא הקבלתן לשבע דמויות מופת היסטוריות, שנקראות שבעת הרועים, שהם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד. שבע דמויות אלה הן גם האושפיזין המבקרים בסוכה. שבע הספירות האחרונות נקראות "ספירות הרגש" או "ספירות הבניין".

להלן הפירוט עבור עשר הספירות:

[עריכה] כתר

כתר היא הספירה הראשית, הקרובה ביותר לאלוהות אינסוף עצמה, ולפיכך נחשבת "אין" ו"שורש". אין לדבר עליה ואין לתפוס אותה. אך במחשבת הקבלה, כפי שהדבר נוסח בידי אחד המקובלים, "אותו אין הוא יותר יש מכל היש שבעולם". נקראת גם "אור אינסוף" מכיוון שהיא ההתגלמות הראשונה של יחס העצמות האינסופית כלפי הנבראים.

אחת השאלות הגדולות של הקבלה היא האם "כתר" היא מאצילה, או נאצלת בעצמה. בלשון אחרת, האם כתר היא גרעין האלוהות המאצילה עצמה, אין סוף, או שגם מעל לכתר יש ממשות אלוהית. יש שאמרו שאם ל"כתר" יש תפקיד מאציל, הרי שאין למנותה בכלל עשר הספירות, שהרי היא מעליהן. אם כך, צריך להוסיף ספירה נוספת, "דעת". זאת שיטתה הקבלית של חב"ד.

[עריכה] חוכמה

"החוכמה מאין תמצא". החוכמה נאצלת מתוך ספירת ה"אין" היא הכתר. בחוכמה תחילת התפשטותה והשפעתה של האלוהות.

[עריכה] בינה

בינה היא כלי הקיבול של החוכמה. היא "אם הבנים", המולידה את שבע הספירות שבאות אחר כך. נקראת גם עלמא דחירו, "עולם החירות" - מקורה של הבחירה החופשית.

[עריכה] חסד

זו הספירה המביאה את הטוב האלוהי והשפע האינסופי אל תוך העולם, בלי כל חשבון ובלי כל צמצום. הטבה שאין לה גבולות לא מבחינת האיכות ולא מבחינת הכמות. שפע זה יוצר בעיה. כאשר ההצפה כה גדולה, אין העולם ואין האדם יכולים לעמוד בה. לכן נדרשת ספירה שמגבילה את ההטבה לטובת בני האדם - גבורה.

ספירה זו מקושרת לדמותו של אברהם.

[עריכה] גבורה

גבורה זו הספירה המצמצמת את החסד אל מי שראוי לו. בעוד ש"חסד" היא ספירה של הטבה, ב"גבורה" יש ממד של דין וצדק. בקיומה של גבורה יש הסבר מה לבעיית הרע בעולם, אם כי עיקר מקור הרע אינו בספירה האלוהית, אלא במעשיהם של בני האדם עצמם שמונעים מעצמם את הטוב בהתנהגותם הרעה. הספירה נקאת גם ספירת "דין".

ספירה זו מקושרת לדמותו של יצחק.

[עריכה] תפארת

תפארת היא הספירה הממצעת בין החסד והגבורה, ומהווה פשרה בין השפע לבין הגבלת הדין. ההרמוניה שאותה היא מביאה היא שהופכת אותה ל"תפארת". שם אחר שניתן לספירה זו הוא "רחמים".

ספירה זו מקושרת לדמותו של יעקב.

[עריכה] נצח

ספירה אחות ל"הוד". מקושרת לדמותו של משה.

[עריכה] הוד

יחד עם "נצח" נחשבת ל"רגליים", לכוח המחזיק ותומך בשאר הספירות העליונות.

ספירת "הוד" מקושרת לדמותו של אהרן.

[עריכה] יסוד

ספירת יסוד משולה לזכריות. היא מקבלת שפע מהספירות הקודמות ומעבירה אותו אל ספירת המלכות. היא הכוח שמחבר בין האידיאות האלוהיות למציאות, ובה מתבצע המעבר מהעולם השמימי אל העולם הארצי.

ספירה זו מקושרת לדמותו של יוסף הצדיק; "וצדיק יסוד עולם" (משלי י' 25).

[עריכה] מלכות

ספירת "מלכות" מקושרת לדמותו של דוד המלך.

מלכות הקרויה גם "שכינה", משולה לנקביות, והיא קולטת מ"יסוד" את שהואצל ומעבירה אותו לתוך העולם הממשי. כשלעצמה אין היא פעילה אלא פאסיבית, ואין לה מעצמה כלום, אלא היא ככלי קיבול. דבר זה מתאים לדימוי הנקבי שהוצמד לה. השכינה היא כנסת ישראל. הביטוי "צער השכינה" מסמל את הצער של השכינה, דהיינו ההשראה האלוהית בעולם, בעת שהיא רחוקה מהספירות האלוהיות שהן מקור חיותה.

על הסטרא אחרא (הצד האחר, השטן), נאמר שהוא מעוניין "לכבוש את המלכה", להשתלט על השפע האלוהי שמיועד להגיע לשכינה.

המטאפורות המיניות הנועזות שנטוו סביב שתי הספירות האחרונות, העוסקות באופן שבו מתחברת "יסוד" ל"מלכות" ומעבירה לתוכה את השפע, הן אחת הסיבות לכך שנאסר על צעירים לעסוק בקבלה.

[עריכה] שלושה קווים

לפי הקבלה קיימות שלוש צורות בסיסיות של ביטוי הרצון. רצון להשפיע המכונה קו ימין. רצון לקבל המכונה קו שמאל. רצון המאזן בין ההשפעה לקבלה, ומהוה את היכולת לקבל על מנת להשפיע, המכונה קו האמצע. כלומר, ג' הקווים היא שיטת תיקון רצון האדם מקבלה להשפעה, המתבצע לאחר "שבירת הכלים". תיקון זה נוהג מעולם האצילות ואילך ומשמש כעיסוקו המרכזי של ספר הזוהר.

כל הספירות הקבליות נמצאות על אחד הקוים. הספירות כתר,תפארת,יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע. הספירות חוכמה,חסד,נצח שייכות לקו ימין. והספירות בינה,גבורה והוד מרכיבות את קו השמאל.

[עריכה] מחלוקת עצמות וכלים

שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות הן מהות האלוהים או כלים בידו. מנחם רקנאטי היה בעל דעה ברורה בנושא וסבר שיש לראות את הספירות ככלים בלבד. רבי יוסף קארו חלק עליו. לפיכך רבי יוסף קארו ראה דברי קבלה המדברים אודות שינויים בספירות כאילו הם מתייחסים אך ורק לספירה התחתונה, מלכות. רק בה ייתכן שינוי, שכן הספירות שמעליה הן האלוהות בעצמה.

[עריכה] זיווג עליון

הרע שקיים בעולם נובע מהנתק שבין ספירת תפארת לספירת מלכות, או במילים אחרות בין האור של ההויה לבין נשמת העולם, בשל גלות ישראל ובשל החטאים. הביטוי צער השכינה מבטא את כאב הפירוד הזה שנחשב לכאב הגדול ביותר. ישנן תפילות מיוחדות שנתקנו (תיקון חצות), שבהן משתתף היחיד בצער השכינה. לעומת זאת, עשיית מצוות מאחדת בין הספירות, וגורמת ל"זיווג קוסמי", ואור אלהי זוהר על השכינה וממנה אל תוך העולם. הקבלה רואה את שיר השירים ואת דמויות הדוד והרעיה כאלגוריה לעניין זה. זהו המקור לבקשה של "לשם יחוד קוב"ה ושכינתא" שהאשכנזים נוהגים לומר בספירת העומר, והספרדים בקיום הרבה מצוות.

[עריכה] התורה

על פי הזוהר קדמה התורה לעולם - היא התוכנית האדריכלית של העולם, שבה הסתכל הקב"ה ולפיה ברא אותו ("אסתכל באורייתא וברא עלמא"). על כן כל דבר שקיים בעולם רמוז וגנוז בה, כל מדע וכל נשמה.

הזוהר ביטא בחדות את האופן שבו רואים המקובלים את התורה בכותבו כי לא ייתכן שלקב"ה לא היה דבר לעשות מלבד לכנס את דברי עשו והגר. אם התורה הייתה חפצה לספר סיפורי ימי עבר, אומר בעל הזוהר בלשון חריפה, יכולה הייתה להיכתב טוב יותר. אלא, מסיק הזוהר, כל מילה בתורה, לבד מתוכנה הנגלה, מצביעה גם על דברים עליונים.

הרמב"ן כתב כי "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", והיא בעצם שם אחד ארוך, ניתן לשנות את סדר הפרדת האותיות בתורה, כלומר להרכיב כך מילים חדשות, ולגלות סודות מוצפנים (על בסיס קבלי זה עלה הרעיון בן השנים האחרונות, לפיו התורה מכילה מילים מנבאות עתיד המוסוות בצופן).

רבי חיים מוולוז'ין כתב כי אם יהיה רגע אחד שבו העולם יהיה פנוי מלימוד תורה, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים. רבו הגאון מווילנה לא היה חודל מלימודו במוצאי יום כיפור, מתוך חשש שהעולם לא יתקיים, אם הכול ינטשו את תלמודם על מנת לסעוד.

רעיון נוסף הוא שיש שישים ריבוא אותיות לתורה (המספר המדויק שונה וישנם מספר תירוצים לקושיא זו) כנגד נשמות בני ישראל. על פי רעיון זה, לכל אדם בישראל יש את האות שלו בתורה, שמסמנת את הפן המיוחד של אישיותו.

[עריכה] ניצוצות

"הארות שדרכן להתכבות, והן עומדות להתעורר ולהתלקח ולהאיר שוב כבתחילה, מכונות בשם "ניצוצין". כי יש להן דמיון אל ניצוצין הנשארים אחר הדליקה, או היוצאים מתחת הפטיש שבידי אומן, שאע"פ שהמה נראים כמתכבים, מ"מ עלולים להתלקח לשלהבת גדולה ונוראה".

[עריכה] העלאת ניצוצות

זהו מושג שעיקרו בקבלת האר"י. לדעת גרשם שלום, מושג זה מרכזי כל כך, עד שיש בו כדי להסביר את הופעת שבתאי צבי ומשיחיות השקר שלו. האר"י סבר שבראשית הבריאה נכח ה"אין סוף" בתוך הכלים, כלומר הספירות, אך אלו לא יכולים היו להכילו, ונשברו. זו שבירת הכלים, שכתוצאה ממנה התפזרו ניצוצות אל תוך הקליפות. הגאולה תבוא כשיופרדו אלו מאלו. כל מצווה מעשית, לדעת האר"י, מהווה העלאת ניצוץ, ולפיכך מקרבת באופן מוחשי את הגאולה.

בצורה זו הסביר נתן העזתי את התאסלמותו של שבתאי צבי. המשיח ירד אל האיסלאם, מקום של קליפות, כדי לגאול גם את הניצוצות הפזורים שם.

עבודה זו, על פי הקבלה השבתאית, שונה מעבודת הבירור הלוריאנית הרגילה ומיוחדת לאנשי מעלה, שיש ביכולתם ל"רדת" אל הטומאה ולשחרר את הניצוץ השבוי בה מבלי להפגע ו"להתלכלך".

[עריכה] אדם קדמון

מושג לוריאני בעיקרו. זהו העולם הראשון היוצא לאחר הצמצום ומקבל את הארותיו מאין סוף. אין הוא מתאר אדם, כפי שאפשר היה לשער לפי שמו, אלא את האלוהות המאצילה את עצמה בהתגלמותה הראשונית והמושלמת. אלוהות זו נפגמה על ידי שבירת הכלים (ראה להלן). המילה קדמון או קדום מצביעים על כך שבעולם זה פועל הצמצום הראשון ולא השני.

[עריכה] צמצום

צמצום זהו מושג נוסף שטבע האר"י, אם כי יש לו מקורות קדומים יותר. השאלה שעליה עונה מונח זה היא כיצד יש מקום לעולם להתקיים בו, והתשובה היא שאלוהים צמצם מעט את עצמותו האינסופית הבלתי גבולית, הותיר עיגול מבלי נוכחותו, שנקרא החלל הפנוי, ובנקודה זו נברא היקום, שיש לו קיום שכביכול אינו תלוי באלוהות, יש שדרשו עולם מלשון העלם. קיימת מחלוקת האם צריך להבין את המושג כפשוטו, או שהקב"ה צמצם את אינסופיותו רק כביכול.

בעוד שרבי יעקב עמדין הדגיש שהצמצום הוא "הכרח גמור ואינו יוצא מידי פשוטו", את אוזנם של מקובלים אחרים צרם הרעיון בדבר שינוי והפחתה באלוהות. אצל החסידים וכן אצל הרב קוק בולטת דחיית רעיון הצמצום בצורתו הפשוטה. ויש שקישרו אפילו בין העדר הצמצום במחשבת חסידי הרב קוק לבין הופעת זרמים חרדים-לאומיים וקיצוניות ימנית אשר מכניסה את מושגי הקדושה אל שאלות בענייני המדינה.

להרחבה ראו תורת הצמצום.

[עריכה] הנשמה והמצוות

ערך מורחב – נשמה

ערך מורחב – צלם אלוהים

ערך מורחב – גלגול נשמות

מכיוון שנשמת האדם מקורה באלוהות, והיא נחשבת כחלק אלוה ממעל (וגם על כך נחלקו המקובלים. האם הנשמה מקורה ממש באלוהים, כדברי הרמב"ן, או רק "קרובה לו"), הרי שלעשיית מצוות על ידו, לפי הקבלה, יכולה להיות השפעה על מערכת הספירות האלוהית עצמה.

יש לציין שלגבי המצוות יש ניגוד גדול בין השקפת החסידות לבין השקפת האר"י. האחרון הדגיש את הדקדוק ואת הכוונה המדויקת, ואילו החסידות מזניחה זאת, ומדברת בעיקר על שמחה ודבקות.

על הנשמה ויחסה לגוף כותב רבי חיים מוולוז'ין, שהיא כמו רגל הנכנסת לנעל. הגוף הוא כנעל לנשמה.

ישנן נשמות פגומות, שהסטרא אחרא הטיל בהן רבב, או כאלו שנוצרו במשגל לא כשר. לגבי נשמת הגוי נשמעו השקפות קיצוניות. לדעת האר"י כל קיומן של נשמות אלו הוא על ניצוצות קדושה שנשבו, והגאולה שתשיב את הניצוצות לישראל, תמית ממילא את הגויים. הרב קוק אמר שקירבת נשמת הגוי לנשמת הבהמה רבה מקרבתה לנשמת ישראל.

[עריכה] חלוקה יסודית של הרוחניות באדם

[עריכה] נפש

נפש נמצאת בכל אדם, היא רוח החיים היסודית.

על-פי התורה :"הנפש היא בדם" מקובל לזהותה עם הצרכים הבסיסיים המשותפים לאדם ולשאר החיות.

[עריכה] רוח

הרוח קיימת אצל שומרי המצוות.

[עריכה] נשמה

הנשמה באה אצל המקובלים הראויים לכך. הנשמה, בניגוד לשני הכוחות שמתחתיה, איננה יכולה להפגם, והיא נותרת טהורה תמיד.

[עריכה] חיה

סוג עילאי של נפש. אור החיים של ההויה, וזכה לה משה רבנו בנבואתו הצלולה - שהייתה כעין אספקלריה מאירה.

[עריכה] יחידה

יחידה שבנפש. מדרגת נבואה עליונה מאוד. האור הגנוז שאדם הראשון היה צופה בו מסוף העולם ועד סופו.

[עריכה] השרטוט

רעיון השרטוט קובע כי מעשי האדם ותכונותיו משתקפים על מצחו (חכמת הפרצוף), על כף ידו או על איברים אחרים, והבקיאים בכך יכולים לקרוא זאת.

[עריכה] גלגול