אלוהים (יהדות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, אלוהים הוא בורא העולם, ובפרט יוצר האדם בצלם אלוהים, שבחר בעם ישראל לקיים את מצוותיו. שלושת הסעיפים הראשונים בעשרת הדברות עוסקים בקשר שבין האדם לאלוהים:

• אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים: אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
• איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.
• איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

מצווה נוספת העוסקת בקשר שבין האדם לאלוהים היא מצוות אהבת ה'.

[עריכה] רעיון האלהות

הקבלה היהודית וההגות הפילוסופית עוסקות הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, והנהגתו את העולם, מטרת הבריאה, טעמי מצוות ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו.

אף שבתנ"ך אלוהים מתואר כבעל צורת גוף אדם בהרבה מאוד מקומות, הוגי דעות רבים ביהדות כמו ריה"ל והרמב"ם נלחמו רבות כנגד תפיסה זו והדמייתו לבעל גוף או צורת גוף, על פי הכתוב במקרא במעמד הר סיני. על פי התנ"ך גדלותו של האדם שהוא נברא בדמות ובצלם אלהים, ויש בו כוחות אלוהיים. לפי רעיון זה תפקידו של האדם הוא להדמות לאלוה כפי יכולתו, או בלשון חז"ל ללכת בדרכיו ולהדבק במידותיו. רעיון זה פותח על ידי הוגי דעות ומקובלים שונים בימי הביניים. אחד החשובים שבהם היה הרמב"ם שטען (בחיבור המכונה מורה נבוכים) שהצלם הינו התבונה והשכל אשר באדם, וברגע שהאדם מפתח את הצד הזה שבו, הרי הוא מוציא אל הפועל את הצד האלהי, שבו עיקר דימיונו לאלוהות.

הרב קוק (במאמרו "יסורים ממרקים" שבספר אורות) טען שאין לנו שום אפשרות לחקור, לתפוס ולהבין בשכלנו את מהות ועצמות האלהות, וכל מי שמנסה לעשות כן חוטא בחטא היוהרה והטפשות, ומביא על עצמו בלבול וסכלות. לפי הרב קוק בני האדם באשר הם, אינם יכולים להבין את עצמות האלהות שהינה אינסופית ובלתי מוגדרת בשום דרך וצורה, אלא רק את הופעותיה והתגלמויותיה של האלהות באידאות הנצחיות, כדוגמת החכמה, התבונה, החירות, הצדק, האמת, התפארת והנצח. שהן הכר הנרחב לחקירת ועבודת האדם ולהתקשרות אל האלוהות. עוד טוען הרב קוק שהרעיון האלוהי הוא הרעיון המרכזי של האנושות, שממנו היא באה ואליו היא הולכת, והרבה מהרעות החולות, הרוחניות ואף הפיזיות, נובעות מכך שהאדם איננו מסוגל לקבל את הרעיון הזה בטהרתו ובשלמותו והוא תופס אותו באופן אלילי כזה או אחר.

החסידות ראתה בעולם הזה על כל תופעותיו התגלמות של האלהות. כל דבר שקיים בעולם הינו הופעה אלהית שהעולם (מלשון העלם) מכסה עליה. מבחינתה גם לרע שהוא העדר של הופעה אלהית, יש ניצוץ אלהי שמחזיק אותו קיים, שהרי אחרת הוא היה בטל ולא קיים, שהרי מקור כל החיוניות והיש, הוא האלהים בעצמו ושכינתו ששוכנת בעולם להחיותו.

על פי הקבלה, האלהים מתגלה בעשר דרכים שונות. לדרכי ההתגלות הללו קוראים ספירות, מידות, או בלשונו של הרב קוק אידאות. האידאות הן גשר בין האינסוף לבין העולם הסופי. האידאה התחתונה ביותר מכונה שכינה, והיא ההתגלות השוכנת בעולם הזה ומהווה המנוע שמפעיל אותו ומחיה אותו. היו שהתנגדו לרעיון הספירות, וטענו שיש בהן את הגשמתו של האלהים ואת הפגיעה באחדותו.

[עריכה] שמותיו

ביהדות יש שמות וכינויים רבים לאלוהים, שמבטאים צורות שונות של התיחסויות אליו. דווקא בגלל התפיסה בדבר המהות העליונה של מושג האלוהים, אשר לפי כל צורת התייחסות נמצא מעבר למושג המילולי האנושי - אין די במושגים בודדים בשפה כדי להכיל את כל מהותו.

אשר על כן אנו מוצאים שמות רבים ומגוונים. שמותיו העיקריים הם יהוה - השם המפורש, אדני - מלשון אדנות, בעלות והשגחה על העולם, אל ונגזרותיו אלוה ואלוהים - לייחס לו עוצמה, כוח ויכולת. אהיה, שדי - אלוהים שמתגלה בטבע, וצבאות - אלוהי המלחמה וצבאות ישראל, השם - בכדי לא לבטא את השם המפורש, הקדוש ברוך הוא (הקב"ה) - להורות שהוא נבדל לגמרי מהעולם הפיזיקלי שלא כפי התפיסה השפינוזית.

בין הכינויים הנפוצים פחות ניתן למנות את אל עליון, אלוהי האלוהים - לייחס לו את העליונות על כל דבר. מלך מלכי המלכים, מלך העולם, המלך הקדוש, רבונו של עולם (אדונו של העולם), רבון העולמים - להורות שהוא מנהל את העולם ולו המלכות והריבונות עליו. הבורא או הבורא יתברך שמו - להורות שהבריאה נעשתה לפי רצונו והכוונתו. מגן אבות - להורות שהוא היה אלוהי האבות ומגינם. מי שאמר והיה העולם, חי וקיים, אבינו מלכנו, שוכן מרומים, יושב הכרובים, צור ישראל - להורות שהוא חוזקם של ישראל, הכול יכול - להורות על יכולתו האינסופית והלא מוגבלת, המקום - איזכור עמום למקום המקדש החרב, או לכך שהוא טרנסנדנטלי ולא אימננטי (שהוא מקום לעולם ואין העולם מקום לו), אבא, אבאל'ה, ואפילו הכינוי הסתמי - יוסי שבא להורות על השם המפורש (סנהדרין פרק ז', משנה ה').

דרך נפוצה נוספת היא הרמיזה בגוף שלישי בהוספת המילה 'יתברך' ('הבורא יתברך', 'ברצונו יתברך' וכדומה).

יהודים מאמינים נמנעים מלשאת את שם האלוהים לשווא. לכן ימנעו בשיחת חולין או כתיבה מלנקוב בשמותיו השונים. נהוג להשתמש בכינוי: "אלוקים", "הקדוש ברוך הוא" (הקב"ה), "מי שאמר והיה העולם" ועוד. נמנעים אפילו מהאותיות המופיעות בשם המפורש, לכן בספירה העברית אין "יה" אלא "ט"ו" עבור "15" ו"ט"ז" עבור 16. כאשר מופיעות אותיות אלה בסוף מילה נוהגים להשמיט את האות "הא" ולסמן במקומה גרש, לדוגמה:"אשתי שתחי'".