הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה הינה כינוי מקובל לסדרה של מבצעים של בעלות הברית באיטליה ובסביבתה מסוף 1943 ועד לסוף המלחמה. הלחימה באיטליה נחשבה לשדה לוחמה משני, והצדדים הלוחמים לא סברו כי יש בה להכריע את המלחמה, והיא עמדה בצילן של המערכות הגדולות בחזית המזרח מחד, והפלישה לנורמנדי, שהביאה להתקדמות בעלות הברית דרך צרפת אל אדמת גרמניה מאידך. עם זאת הייתה לזירה חשיבות מורלית וחשיבות אסטרטגית מסוימת, ובמהלכה נערכו קרבות מרים, כגון הקרב על מונטה קסינו. מעריכים כי בחזית האיטלקית נספו כ-90,000 חיילים מבעלות הברית, וכ-100,000 חיילי כוחות הציר.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע אסטרטגי
[עריכה] המצב האסטרטגי בשנת 1943
בשנת 1943 לאחר הנצחון הרוסי בקרב סטלינגרד ולאחר הנצחונות במערכה בצפון אפריקה הייתה אי הסכמה בקרב בעלות הברית המערביות על האסטרטגיה הטובה ביותר שיהיה בה כדי להביס את מדינות הציר.
הבריטים, ובמיוחד וינסטון צ'רצ'יל טענו כי יש לנקוט באסטרטגיה עקיפה המבוססת על יתרונן של בעלות הברית בזירת הים התיכון. תוך שימוש בכוחות קרקע מצומצמים, אך בכוח ימי גדול, הייתה זו האסטרטגיה הבריטית המסורתית כנגד אוייב המבוצר ביבשה, להלחם כחלק מקואליציה, ולהכות באוייב במספר מבצעים באזורים משניים, על מנת להחלישו בהדרגה. ארצות הברית שהזרימה לאירופה כוחות יבשתיים גדולים, העדיפה מבצע ישיר כנגד הכוח העיקרי של האוייב. מבצע כזה היה תלוי בנצחון מוחץ בקרב בזירה האטלנטית מערכה ימית שהגיעה לשיאה בין החודשים מרץ ומאי בשנת 1943.
אי ההסכמה האסטרטגית הייתה עמוקה, וראשי המטות של ארצות הברית שתמכו בפלישה לצרפת מוקדם ככל האפשר, נתקלו בהתנגדות עזה של הבריטים, שתמכו במערכה בים התיכון. האמריקנים האמינו כי פלישה רבתי לצרפת מוקדם ככל האפשר הייתה הכרחית על מנת להביא את המלחמה באירופה לסיומה, ושאין לנקוט בכל מאמץ משני שעלול להביא לדחיית המערכה העיקרית. הבריטים טענו כי נוכחות כוחות גדולים של בעלות הברית, המאומנים בפלישה מן הים, איפשרה פלישה בהיקף מצומצם באזור הים התיכון, וכי הזדמנות זו יש לנצל.
לבסוף החליטה המנהיגות הפוליטית של בעלות הברית להתחייב לפלישה בהיקף נרחב לצרפת ב-1944, אך להקדים לה מבצע מצומצם באיטליה. רוזוולט רצה לשמור על נוכחות פעילה של חיילי ארצות הברית בזירה האירופית בשנת 1943, וכן קסם לו הרעיון להוציא את איטליה מרשימת המדינות המשתתפות במלחמה.
היה ברור כי העם האיטלקי כבר אינו נלהב מהמלחמה, שהמיטה עליו אך אסונות, והביאה למותם של בניו בשדות קרב רחוקים באפריקה ובסטלינגרד, וניתן היה לצפות כי פלישה תביא להתמוטטות המשטר הפשיסטי, וליציאתה של איטליה מן המלחמה. בנוסף לרווח התעמולתי שניתן היה להפיק מחיסולה של בעלת בריתו הבולטת של היטלר בזירה האירופית, ניתן היה לצפות כי התמוטטותה של איטליה תביא לשליטה מוחלטת של הצי הבריטי בים התיכון, ולרווח אסטרטגי נוסף בכך שגרמניה תיאלץ להעביר חיילים מחזית המזרח על מנת להגן על איטליה, ועל חופה הדרומי של צרפת, וזאת בשעה בה עמד הוורמאכט במגננה לאחר כישלונו בקרב קורסק. כן ניתן היה לצפות כי העסקתם של חיילים גרמנים רבים באיטליה תמנע את חיזוק הביצורים במערב צרפת, המקום שתוכנן לפלישה היבשתית הגדולה בשנת 1944.
[עריכה] הפלישה לסיציליה
ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לסיציליה
ב-10 ביולי 1943 פלש כוח משימה בריטי-קנדי-אמריקני לסיציליה במבצע ימי ואווירי, שכונה "מבצע האסקי" שנערך במפרץ ג'לה וצפונית לסירקוזה. הגרמנים לא יכלו למנוע את הפלישה לאי, ונפילתו, אך הצליחו לפנות את רוב חייליהם אל היבשת, עד ל-17 באוגוסט. מבצע זה העניק לבעלות הברית ביטחון בעליונותן בזירה, וביכולן לקיים מבצעי נחיתה מן הים ומן האוויר, תוך שילוב כוחות ממספר מדינות.
[עריכה] נפילתו של מוסוליני וכניעת איטליה
- ערך מורחב – הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה
ב-24 ביולי 1943, הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה, לפי הצעת יושב ראשה, דינו גראנדי על הדחתו של בניטו מוסוליני. מוסוליני הוחלף במרשל פייטרו באדוליו. באדוליו החל במשא ומתן חשאי עם בעלות הברית, שהתכוננו לכניעת הכוחות האיטלקים ללא תנאי. בשיחות אלו בין באדוליו ובין בעלות הברית דובר אף על הצטרפות איטליה למלחמה כנגד בעלת בריתה גרמניה.
בעוד שהגרמנים הכירו באופן רשמי בממשלה האיטלקית החדשה, הם שלחו במקביל יחידות של הוורמאכט לאיטליה, הן על מנת להתכונן לפלישה הצפויה, והן על מנת להעמיד את באדוליו, שהיה עדיין מבחינה פורמלית קשור בברית עם גרמניה, במקומו. ב-3 בספטמבר 1943 חתמו בחשאי נציגיו של באדוליו על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית בסיציליה הכבושה.
ב-8 בספטמבר ניתן פומבי להסכם, כאשר הכריז באדוליו על כניעתה של איטליה. היטלר שהיה מודע למצב לאשורו, פעל באופן מיידי והורה לכוחות הגרמנים להשתלט על צפון איטליה ומרכזה. פעולה זו בוצעה ללא התנגדות. באדוליו נמלט מרומא, ולא הותיר כל הוראות לצבא האיטלקי, שהתמוטט ונפל על ציודו בידי הגרמנים המתקדמים. במקביל, החלו בעלות הברית לנחות בדרומה של איטליה.
לאחר שאותר מוסוליני, שהוסתר בידי שוביו במלון בהרי האפנינים, הוקמה בראשותו ממשלת בובות פרו נאצית, שכונתה "הרפובליקה של סאלו", ש"שלטה" בשטח שלא הוחזק בידי בעלות הברית מדרום, ושלא סופח לגרמניה בצפון.
[עריכה] הפלישה לאיטליה
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה
כוחות הארמיה הבריטית השמינית נחתו ב"עקב המגף" האיטלקי ב-3 בספטמבר 1943 במבצע שכונה "מבצע בייטאון". ב-9 בספטמבר נחתו כוחות הארמיה החמישית של צבא ארצות הברית, בפיקודו של הגנרל מארק קלארק (שבדצמבר 1944 קיבל את הפיקוד על כל כוחות בעלות הברית באיטליה, והיה המפקד הבולט של כוחות בעלות הברית באיטליה) בסלרנו ב"מבצע אוואלאנש", וכוחות בריטים נוספים נחתו בטרנטו ב"מבצע סלפסטיק", שכמעט ולא נתקל בהתנגדות. ניתן היה לצפות כי כניעת הממשלה האיטלקית תביא לייצוב קו גרמני בצפון, וכי היטלר סבור שאין לדרום איטליה חשיבות אסטרטגית. אך על אף התקדמות נאה של הארמיה השמינית לאורך חופה המזרחי של איטליה, כניעת הנמל החשוב בבארי ושדות התעופה האסטרטגיים שליד פוג'ה, גילו הגרמנים התנגדות וכמעט והצליחו להדוף את הפלישה באזור סלרנו. המאמץ העיקרי של בעלות הברית במערב התרכז בתחילה בנמל נאפולי, שהיה הנמל הצפוני ביותר בו ניתן היה לקיים פעילות מבצעית של בעלות הברית בכיסוי מלא של מטוסים שפעלו מבסיסים בסיציליה.
ככל שהתקדמו בעלות הברית לצפון, כן הפכו פני השטח לקשים יותר, ומאופיינים בנהרות מהירי זרימה ובמצוקים תלולים, וההתנגדות הגרמנית מנעה את ההתקדמות המהירה של תחילת הפלישה.
[עריכה] קו החורף, אנציו ומונטה קסינו
בתחילת אוקטובר 1943 היטלר שוכנע על ידי מפקד צבאותיו בדרום איטליה, גנרלפילדמרשל אלברט קסלרינג שהקרבות באיטליה צריכים להיערך רחוק ככל האפשר מהגבול הגרמני. לשם כך ניתן היה להיעזר בפני השטח ובקווי המגננה הטבעיים במרכז איטליה, ולמנוע מבעלות הברית שימוש בשדות תעופה שיקלו עליהן את משימות ההפצצה בגרמניה. היטלר השתכנע שנפילתה של דרום איטליה תעניק לבעלות הברית קרש קפיצה לפלישה אל הבלקנים, שהיוו מקור חיוני לנפט, בוקסיט ונחושת שהיו הכרחיים להמשך הלחימה.
קסלרינג קיבל את הפיקוד על כל צבאות כוחות הציר באיטליה, ומייד הורה על הכנת סדרה של קווי מגננה לאורכה של איטליה מדרום לרומא. שני קוים "קו וולטורנו" ו"קו ברברה" נועדו על מנת לעכב את התקדמות בעלות הברית ולהרוויח זמן על מנת לבצר את קו המגננה העיקרי "קו החורף", השם הכולל ל"קו גוסטב" ושני קווי הגנה נוספים מערבית להרי האפנינים, "קו ברנהרדט" ו"קו אדולף היטלר". קו החורף הפך למכשול עיקרי בפני בעלות הברית בהתקדמותן בשנת 1943, ועצר לחלוטין את התקדמות הארמיה החמישית במערב איטליה. על אף שקו גוסטב נפרץ בחזית הארמייה השמינית, סופות שלג וראות לקוייה בסוף דצמבר הביאו אף לעצירת התקדמותה של ארמיה זו.
תשומת ליבן של בעלות הברית הופנתה אל הלחימה במערב איטליה, ונראה כי פריצה דרך עמק לירי תיתן אפשרות להתקדמות הנכספת עד רומא. הנחיתה באנציו שהייתה מאחורי הקו נועדה להוציא את מגיני קו גוסטב משיווי משקלם, אך התקווה לפריצה מהירה משם אל תוך איטליה היבשתית על מנת לאגף את מגיני הקו מאחור, לא התגשמה. הנוחתים באנציו נותרו נצורים בראש הגשר שהשיגו. רק לאחר ארבע מתקפות שנערכו בין ינואר ומאי 1944 הצליחו בעלות הברית לפרוץ את קו גוסטב לכיוון אנציו, בשילוב כוחות של הארמיה החמישית והארמיה השמינית, שהסתייעו בכוחות צרפתים, פולנים וקנדים. הקו נפרץ בחזית בת 32 קילומטר, בין מונטה קסינו ובין הים במערב.
קו גוסטב נפרץ בהתקפה השלישית, או הרביעית לפי גרסה אחרת, באחת מנקודות התפר שלו באזור צ'יוקיאריה ( La Cuciara) בדרום לאצ'יו על ידי חיל משלוח מרוקאי (Marocan Goumiers) בראשות מפקד חיל המשלוח הצרפתי מארשל ג'וי אלפונס (Marshall Juin Alphonse).חיל המשלוח היה ידוע בנסיון הלחימה שלו באזור הררי. אך גם הוכרה רמת המוסריות הנמוכה שלו בהתנהגותו כלפי האוכלוסייה האזרחית. וכך בפריצה נועזת לתוך ביצורי הגרמנים, גילה את עצמו הצבא הגרמני במלכודת והחל בנסיגה צפונה. חיל המשלוח המרוקאי קיבל חופש פעולה לפעול בקרב האוכלוסייה האזרחית, תחילה לתקופה של שלושה ימים ואחר כך לסרוגין שבועיים. בתקופה זו בוצע האונס בצ'וצ'אריה שבו נאנסו כ-3,000 נשים (מגיל 11 עד גיל 86), גברים, כמרים ואפילו חיות ונרצחו כ-1,000 גברים שקמו להגן על בני משפחתם. הנשים, בקורבנות האונס מכונות בשם המרוקיאטה (marocchinate). שמונים אחוז מהן סובלות ממחלות מין ( בשנת 1996). השלטונות הצרפתיים מכחישים את אחריותם למעשה. הסנט האיטלקי החליט לזרז את תהליך תשלום הפיצוי בשנת 1996...
הפעולה של חיל המשלוח המרוקאי בפיקוד הצרפתי זכתה לשבחים באוטוביוגרפיה של מפקד הארמיה החמישית של צבא ארצות הברית, גנרל מארק קלארק (Mark Clark).( ראו שם). הוא היה המפקד הכללי של צבא הפלישה של בעלות הברית לאיטליה שכוחותיו היו נתונים במאבק עם הצבא הגרמני עתיר הניסיון שהגן בקו גוסטב מפני המשך הפלישה האמריקאית לכיוון מרכז וצפון איטליה. בה בעת הצליחו הפולשים לאנציו לפרוץ מראש הגשר שהשיגו, אך לא הצליחו לכתר את הארמיה הגרמנית העשירית שנסוגה מקו גוסטב, על אף שהיו קרובים לכך. בשעת המבחן העדיפו בעלות הברית להפנות את הכוחות מאנציו לכיוון רומא במקום לכתר את הגרמנים הנסוגים. רומא הוכרזה כעיר פרזות על ידי הצבא הגרמני, אך נכבשה על ידי בעלות הברית ב-4 ביוני 1944.
[עריכה] שלבי המערכה האחרונים
המערכה האיטלקית הייתה תמיד חזית משנית, ולאחר הפלישה לנורמנדי ביוני, 1944 הדבר הפך לברור מתמיד. יחידות מנוסות של בעלות הברית, שגובשו בשנה של לחימה באיטליה, נשלחו להילחם בחזית העיקרית בצרפת. בין מאי לספטמבר 1944 התקדמו בעלות הברית צפונה באיטליה, כבשו את פירנצה והתקרבו לקו הגנה נוסף שבנו הגרמנים, שכונה "הקו הגותי". קו הגנה זה שנבנה מדרום לבולוניה, אמנם נפרץ במהלך הלחימה בסתיו 1944, אך לא הושגה התקדמות משמעותית עד לאפריל 1945. צ'רצ'יל קיווה שפריצה בסתיו 1944 תאפשר התקדמות מהירה של בעלות הברית דרך לובליאנה לוינה והונגריה על מנת לנסות ולהקדים את הצבא האדום המתקדם מערבה, אך נתקל בהתנגדות של מפקדי הצבא. באופן פרדוקסלי הייתה השפעת המגננה החזקה של הגרמנים בקו הגותי בחורף 1944, חיזוק השליטה של ברית המועצות במדינות דרום מזרח אירופה. כאשר הצבאות הסדירים נעצרו במהלך החורף, עדיין התקיימה מלחמת גרילה עזה, כאשר פרטיזנים איטלקים לחמו הן כנגד הכובש הגרמני, והן כנגד משתפי הפעולה של הרפובליקה של סאלו. שתי ממשלות איטלקיות, אחת בכל צד של קווי הלחימה, התיימרו להיות הממשלה האיטלקית הלגיטימית, והלוחמה קיבלה צורה של מלחמת אזרחים.
ב-25 באפריל 1945 החלה מתקפת האביב של בעלות הברית על הקו הגותי, שלוותה במתקפה פרטיזנית כוללת בעורף הקווים. הקו נפרץ, וב-29 באפריל חתם קסלרינג על כתב כניעת כל הכוחות הגרמנים באיטליה, לפיו יסתיימו מעשי האיבה ב-2 במאי.
[עריכה] ראו גם
| מערכות וזירות במלחמת העולם השנייה |
|---|
| הזירה האירופאית 1941-1939 |
|
המערכה בפולין | המלחמה המדומה | המערכה בנורבגיה | המערכה על צרפת | הקרב על בריטניה | המערכה בבלקנים | מבצע ברברוסה |
| הזירה האירופאית 1945-1942 |
|
החזית המזרחית 1941-1945 | המערכה באיטליה | החזית המערבית 1944-1945 |
| הזירה הפסיפית: מזרח אסיה והאוקיינוס השקט |
|
מלחמת סין-יפן השנייה | המערכה באוקיינוס השקט | המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט | הזירה הדרום מזרח אסיאתית | מבצע סערת אוגוסט |
| הים התיכון, אפריקה והמזרח התיכון |
|
הקרב על הים התיכון | המערכה בצפון אפריקה | המערכה במזרח התיכון |
| זירות ומערכות אחרות |
