קאוליניט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קאוליניט | |
 |
|
| תכונות המינרל | |
| הרכב כימי | Al2Si2O5(OH)4 |
| מערך קריסטלוגרפי | טריקליני |
| צורת הגביש | מקבץ עלעלי או גושי, הגבישים זעירים ביותר. |
| צבע | לבן, לעתים מופיעים כתמי צבע באדום, צהוב או חום כתוצאה מזיהומים. |
| ברק | עמום ואדמתי |
| שקיפות | הגבישים הבודדים שקופים למחצה. |
| פצילות | מושלמת בכיוון אחד |
| שבירה | אדמתית |
| קשיות | 2.5-1.5 בסולם מוס |
| משקל סגולי | 2.68-2.16 |
| שרטוט | לבן |
| מינרלים נלווים | פלואוריט, מיקרוקלין, פיריט, אוגיט, קוורץ, מוסקוביט ומינרלי חרסית אחרים |
| סוגים | |
קאוליניט הוא מינרל חרסית, כלומר הוא מינרל פילוסיליקטי - (סיליקטים במבנה בצורת לוחיות) הרכבו הכימי Al2Si2O5(OH)4.
הקאוליניט בנוי משתי שכבות. שכבה אחת בנויה מטטרהדרונים של סיליקה (SiO4). שלושה מתוך ארבעת אטומי החמצן שבסיליקה נמצאים במישור השכבה ומתחברים לאטומי חמצן של הטטרהדרונים האחרים באותה שכבה ויוצרים בכך רשת של משושים. אטום החמצן הרביעי בסיליקה המהווה את הקודקוד הרביעי של הטטרהדרון מתקשר עם השכבה השנייה, השכבה השנייה בנויה מאוקטהדרונים (גופים בעלי שמונה מישורים) שבמרכזם אלומיניום המוקפים באטומים של חמצן או בקבוצת ההידרוקסיל (OH). השכבות הכפולות נייטרליות מבחינה חשמלית וקשורות לשכבות הכפולות השכנות רק באמצעות קשרי ואן דר ואלס חלשים. המרחק בין השכבות הכפולות הוא 7.2 אנגסטרם
סלעים עשירים בקאוליניט ידועים כ"חרסית סינית" או קַאוֹלִין על שם אזור גאוֹלינג (בסינית 高岭土, "אדמת רמה גבוהה") בג'יאנגשי שבסין. הקאוליניט תואר לראשונה כסוג של מינרל ב-1867 עת נתגלו מרבצים שלו באגן נהר ז'ארי בברזיל [1].
הקאוליניט הוא מינרל רך, אדמתי, שצבעו בדרך כלל לבן, שנוצר עקב בליה כימית של מינרלים אלומו־סיליקטיים הכוללים אלומיניום דוגמת פצלת השדה. במקומות רבים בעולם צבעו ורוד-כתום-אדום עקב תחמוצות ברזל הנותנים לו גוון של חלודה. ריכוזים נמוכים של ברזל יוצרים גוונים של לבן, צהוב או כתום בהיר. לעתים מתגלים שכבות בגוונים שונים כמו בפארק קניון פרובידנס בג'ורג'יה שבארצות הברית.
קאוליניט הוא אחד המינרלים הנפוצים ביותר. את הקאוליניט כורים (כקאולין) בברזיל, צרפת, בריטניה, גרמניה, הודו, אוסטרליה, יפן, סין ובמדינות דרום מזרח ארצות הברית. בישראל מצויים שכבות ועדשות של קאוליניט באבני חול הנוביות מתור היורה והקרטיקון התחתון במכתשים בנגב והם מנוצלים לצרכי התעשייה הקרמית.
קאולין באיכות מסחרית משווק כאבקה יבשה, כאטריות יבשות למחצה וכתרחיף נוזלי. תכונותיו של הקאולין, היכולת לספוח מים בקלות ולהפוך עקב כך לחומר אלסטי כמו גם היכולות לאבד מים אלה בחום ולהפוך לחומר בעל קשיות ניכרת הופכות את הקאולין לחומר אידאלי לקרמיקה. כמו כן משתמשים בקאולין בייצור תרופות, לבנים, נייר מצופה, כתוסף מזון, במשחת שיניים, כחומר מפזר אור בנורת ליבון ובקוסמטיקה. שימוש חדש יחסית הוא תרסיס קאולין בעל הנוסחה הייחודית אותו מרססים על פירות, ירקות וצמחים על מנת לדחות חרקים. ברפואה העממית נעשה שימוש בקאולין להרגיע כאבי בטן, בדומה לדרך בה נוהגים תוכים (ובעקבותיהם בני האדם) בדרום אמריקה לעשות זאת. [2]. השימוש הרחב ביותר הוא בייצור נייר שכן הוא מרכיב חיוני ביצירת נייר כרומו (אם כי פחמת הסידן, חומר תחליפי, מתחרה בתחום זה).
קאוליניט יכול להכיל כמויות זעירות ביותר של אורניום ותוריום ולכן שימושי בתיארוך רדיואקטיבי. בעוד שכתב-עת בודד שנוצר תוך שימוש בקאולין אינו מכיל מספיק חומר רדיואקטיבי כדי שיזוהה על ידי מתקני בקרה, משאית המכילה נייר כרומו ברמה מעולה יכולה לעורר אזעקה במעבר דרך מתקני בקרת קרינה רגישים במיוחד.
הקריסטלוגרפיה של הקאוליניט שיחקה תפקיד בעבודתו של לינוס פאולינג על טבע הקשר הכימי.
