רומח פרשים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רומח, השם המקובל בעברית לרומח פרשים, הינו חנית כבדה וארוכה אשר נתמכת, לעתים קרובות, תחת זרועו של הפרש. בפועל משמש לכינוי מגוון רחב של נשקי מוט דמויי חנית המשמשים ללוחמה רכובת סוסים.
ייתכן שהרומח מפורסם יותר בשימושיו הצבאיים והספורטיביים בקרב אבירי אירופה, אך מקום המצאתו של הרומח אינו ידוע מכיוון ששימוש רכוב בכלי נשק דמויי-חנית נעשה כבר בתקופות מוקדמות ביותר והיה, למעשה, נפוץ במידה זהה בכל מקום ברחבי העולם העתיק שבו רכבו על סוסים.
[עריכה] רומח בימי הביניים
ניתן להגדיר רומח כסוג של חנית, אולם בדרך כלל הוא גדול, ארוך ועבה יותר - ולפיכך כבד יותר ולא ניתן לזריקה או להנפות חוזרות ונשנות. לרומחים, בניגוד לחניתות וכידונים שנועדו להטלה, לא היו קצוות שנועדו להישבר או להתעקם, והם הותאמו לרכיבה. לעתים קרובות צויד הרומח בלוחית מעוגלת כדי למנוע את היד האוחזת מלהחליק במעלה הידית בזמן הפגיעה במטרה. מכיוון שהרומח שימש בדרך כלל להסתערות חד-פעמית בכל קרב, נשא עימו כל לוחם גם כלי נשק משני המתאים יותר לקרב צמוד פנים, כגון חרב או אלה.
השימוש הצבאי המוכר ביותר ברומחים היה דהירה בשורה צפופה של קבוצת אבירים חמושה ברומחים תמוכי-חיק אל מול חילות רגלים, חטיבות קשתים, סוללות הגנה ופרשים אויבים. זו נהפכה לטקטיקה הצבאית המקובלת בקרב פרשים באירופה במאה ה-11 בעקבות המצאת אוכף הארכובות (אשר מנע נפילה מגב הסוס) והתפתחות הדרבנות (שאפשרו שליטה טובה יותר בסוס) עקב העובדה שדהירה במבנה התקפתי שכזה אפשרה כח צבאי רב שחילות רגליים רבים מהתקופה לא יכלו לו.
בזכות כח הבלימה האדיר שלהם זכו הרומחים לפופולריות רבה שהביאה לפיתוח רומח רגלים (pike) - חנית ארוכה ביותר (4-5 מטר). אימוץ זה של נשק פרשים בידי חילות הרגלים נעשה, באופן אירוני, כטקטיקת הגנה מפני הפרשים החמושים ברומחים. במהלך המאות ה-15, ה-16 וה-17 נהפך השימוש בלוחמי רומח רכובים וברגלים חמושים ברמחים לנפוץ ביותר ולסימן היכר של כל צבא מערבי והביקוש לשכירי-חרב מיומנים גדל.
באירופה, שונה עיצובו של הרומח על מנת ליצור רומח-תחרויות. רומחים בתחרויות ההפלה היו מצויידים בקצוות קהים ולרוב מעוגלים על מנת לפזר את עוצמת הפגיעה על שטח רב יותר וכך - במקום לשפד את היריב - להפילו מסוסו. לעתים, כאמצעי זהירות נוסף מפני פגיעה, יוצרו רומחי תחרויות חלולים מבפנים כדי שיישברו בעקבות החבטה. אורכם של רומחים אלו היה 4 מטרים או יותר, ולעתים קרובות הם צוידו גם במגינים מיוחדים לידיים.
רומחים באורך 2-3 מטרים זכו לתחייה מחודשת ככלי נשק עיקריים בידיהם של הקירסירים במאה ה-18 עם היעלמות רמחי הרגלים. הללו השתמשו בהם בעיקר בהסתערויות אל מול כוחות רגליים.
שימוש נודע לשימצה אך כושל ברומחים נעשה בהסתערות הבריגדה הקלה במלחמת קרים.
לאחר הבאתו של הסוס לעולם החדש הוחל השימוש ברומח בידי שבטי האינדיאנים של המישורים הגדולים, דבר שכנראה היווה פיתוח עצמאי שכן חיל הפרשים האמריקאי היה צוייד בחרבות ואקדחים בלבד.
חיל הפרשים האמריקאי והמשטרה הרכובה של צפון-מערב קנדה השתמשו ברומח מעודן בתור תורן לדגל אשר שימש ברכיבות טקסיות.
בקרבות הראשונים במלחמה האנגלו-בורית השתמשו האנגלים ברומח בהצלחה, אך הבורים אימצו טקטיקה של מלחמת חפירות, רובים ומקלעים אשר הביאה לבסוף את הבריטים להפוך את חילות הפרשים שלהם לכוחות חי"ר אשר התניידו על גבי סוסים אך לחמו על הקרקע.
