רש"ר הירש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב שמשון בן רפאל הירש (1808 - 1888) (המכונה בקיצור "רש"ר הירש"), היה מנהיגה החשוב של היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה-19 ואבי שיטת "תורה עם דרך ארץ".
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
סבו של רש"ר הירש היה דיין חשוב באלטונה שליד המבורג ואביו, רפאל הירש, היה סוחר אוהב תורה.
בנעוריו, השפיע על רש"ר הירש עמוקות רבה של המבורג, הרב יצחק ברנייס. הרב ברנייס היה מנהיג בעל גישה מקורית ומודרנית, מתעניין בפילוסופיה כללית מצד אחד, ולוחם גדול במגמות הרפורמה מצד שני. בשנות נעוריו, שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל ללימודיו, שימש הירש הצעיר כעוזר בבית מסחר.
בגיל עשרים נסע הירש אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים, זמן קצר להפליא, קיבל ממנו היתר הוראה.
ב-1829 פנה רש"ר הירש לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית. שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיים.
[עריכה] רב באולדנבורג
ב-1830, עם פרישת רבה של אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו, והוא רק בן 22. על השם שרכש לעצמו מעיד מתן התפקיד בידיו בגיל צעיר כל כך כשהוא עדיין רווק. הירש התחתן שנה לאחר מכן עם אישה יהודיה משכילה שהייתה מבוגרת ממנו מעט. במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. אולם מאבקו באולדנבורג לא צלח כל כך, כפי שתעיד העובדה שמשעזב ב-1841 לאמדן מינתה הקהילה באולדנבורג רב רפורמי כמחליפו.
במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".
[עריכה] "אגרות צפון" ו"חורב"
ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין מקשה ונפתלי מתרץ. החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, על אף שנפרדו דרכיהם מבחינה אידואולוגית, כינה גרץ את הרש"ר הירש כ"מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".
אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כותב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות את הדת כקו מנחה לחוכמה ולמדע אלא כניגוד להם, אומנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.
רעיונו העיקרי לגבי טעמי המצוות הוא שמשמעותן היא סמלית. לדוגמה, בציצית קיים חלק קשור וחלק חופשי. משמעות הדבר, לשיטת הרש"ר הירש היא, שאדם צריך לקשור את עצמו (כלומר, לא לפרוק עול) ועל ידי כך ישיג חופש אמיתי. העובדה שרוב החוט הוא בלתי קשור מלמדת שהחלק החופשי שבתורה רב על החלק המגביל.
פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת.
[עריכה] אמדן וניקולשברג
משעזב את אולדנבורג שהה הרב הירש שש שנים באמדן. בה המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.
משם עבר לניקולשברג. על הרקע למינויו בניקולשברג כותב מרדכי ברויאר:
- "החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים"
ואכן, כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם חרדים ועם רפורמים. כשהתיר לשים חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיניי רבים ל"חוקת הגויים", עורר כעס החרדים. כך גם כשביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד.
מצד שני, עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא וחפץ לייסד ישיבה בעיר. באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית. הוא נבחר לפרלמנט של מורבייה ולחם בהצלחה למען אמנציפציה.
[עריכה] בפרנקפורט
ב-1850 השיגו אחד-עשר בתי אב חרדים בפרנקפורט, שמצבם היה מדורדר ביותר בשל הדומיננטיות של המשכילים בעיר, רשיון ליצירת קהילה נפרדת בראשות רב משלהם, "עדת ישורון". הרב הירש, שבאותו הזמן היה מאוכזב ביותר מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, הפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה זו.
בפרנקפורט הוא ניסה להוסיף חידושים עדכניים לאורתודוקסיות המסורתית. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול וקודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ.
קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פרשנות לסידור התפילה ולתהילים.
[עריכה] פולמוס הקהילות
מפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הרפורמית. מכיוון שהרפורמים היוו רוב, חוקי המדינה שראו את היהודים כקהילה אחת הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-1876 כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק. לאכזבתו קם לו יריב חרדי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תתן שירותים ראויים, אין סיבה לפרוש ממנה. דעתו הובילה לכך שבפועל רבים מהאורתודוקסים סירבו ללכת בעקבות הרב הירש.
המעניין הוא שהרב הירש שהיה חדשני ופתוח להשכלה היה קיצוני ביותר בשאלת ההיפרדות מהרפורמים (בדיוק ההיפך מיריבו, הרב במברגר). לא רק זאת אלא שהוא אף התפלמס עם הרפורמה המתונה, החוג שהקים זכריה פרנקל שהיווה בסיס ליהדות הקונסרבטיבית. להם אמר: "לישראל סבא אין מה לקוות מכם. רווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר".
הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו.
[עריכה] תרומתו ל"אגודת ישראל"
בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל.
ככלל היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כיצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. הוא ראה בה מצב קיום סביר ואפשרי, אם כי בהחלט האמין בקיומה של לאומיות יהודית. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.
בהוויה החרדית של העשורים האחרונים אומנם נדחקה דרכו הצידה. התפיסה החרדית העכשווית רחוקה ממנה מאוד ומקדשת חיים של לימוד תורה בלבד והסתגרות מפני חוכמות העולם, גישה שלא צידד בה כלל. עם זאת, גם היום הוא מוערך בחוגים החרדיים ואת שיטתו מתרצים כדרך "דיעבד" בקרב יהודים שהיו מתרחקים כליל מיהדותם, אלמלא האלטרנטיבה שהציע להם.
