הטור השביעי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נתן אלתרמן

"הטור השביעי" הוא מדור של המשורר נתן אלתרמן שהופיע במשך 24 שנים בעיתון "דבר", וכלל טור מחורז בענייני אקטואליה. השם "הטור השביעי" נובע ממיקומו של הטור, השביעי מימין (או הראשון משמאל) בעמוד הפנימי של העיתון, שמנה שבעה טורים. הטורים היו סאטיריים וביקורתיים, אך רבים מהם הגיעו לדרגת שירה לירית ופואמה לאומית. בשנים האחרונות להופעת הטור נכתבו חלק מן הטורים בפרוזה.

[עריכה] ההיסטוריה של הטור

"הטור השביעי" החל להופיע ב"דבר" בינואר 1943, כשעוד קודם לכן פרסם אלתרמן טורים דומים, תחילה ב"דבר" (בשם "סקיצות תל אביביות", בחודשים יולי-נובמבר 1934) ואחר ב"הארץ" ( בשם "רגעים", מנובמבר 1934 עד ינואר 1943). בשנותיו הראשונות התפרסם "הטור השביעי" בתדירות כמעט שבועית, ולאחר מכן ירדה תדירות הופעתו. הטור האחרון הופיע בשנת 1967, לאחר שבשנה שקדמה לכך לא הופיע כלל. בסך הכול פורסמו בדבר 693 טורים.

בתקופת המנדט הבריטי עסק "הטור השביעי" בעיקר בחידודים כנגד הבריטים ובזכות הפלמ"ח ו"ההגנה" שנלחמו כנגדם.

הידוע ביותר בשירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף", שפורסם ב-19 בדצמבר 1947, שלושה שבועות בלבד אחרי כ"ט בנובמבר, כאשר מספר הרוגי מלחמת השחרור שזה עתה החלה היה עשרות בודדות. טורים ידועים נוספים הם "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", שעסק בהעפלה, "מרשימותיו של כלב", שעסק בחיפושי נשק על-ידי שלטונות המנדט, ועוד.

גם לאחר הקמת המדינה המשיך אלתרמן בפרסום הטור ועסק גם בשאלות מוסר, כמו השיר "אלמנת הבוגד", שפורסם בעקבות הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי. אחד הפרסומים, "יום הזיכרון והמורדים", עורר פולמוס רב כשתבע בו כי אין להבדיל בין גבורת מורדי הגטאות לבין תגובתם של שאר היהודים בשואה, כולל אלה של היודנראט.

במשבר "הפרשה" צידד אלתרמן בעמדתו של דוד בן גוריון, בניגוד לקו העיקרי של "דבר" בסוגיה זו. עימות זה גרם לערעור יחסיו של אלתרמן עם מערכת העיתון, והביא לפרישתו באמצע 1967.

"הטור השביעי" זכה ליוקרה רבה, ויש שנהגו להמתין ליד בית "דבר" בתל אביב ביום שישי בבוקר, כדי לקראו ראשונים.

שירי "הטור השביעי" קובצו בסדרת ספרים הנקראים "הטור השביעי", שלושה מהם הופיעו בימי חיו של המשורר ולאחר פטירתו הופיעו קבצים אחדים ובהם לקט משירי הטור השביעי.

[עריכה] הספר הראשון

הספר הראשון והידוע מכולם יצא לאור בשנת 1948, בראשית מלחמת העצמאות ולפני הכרזת המדינה. בספר נכללו טורים שנכתבו מראשית שנות השואה ועד מועד צאתו לאור.

בספר נכללים שישה פרקים:

מכל העמים

טורים שנכתבו בעת השואה (אז טרם ניתן לה שם זה). הידוע בהם הוא השיר "מכל העמים" המתחיל במלים "בבכות ילדינו בצל גרדומים" ומביע מחאה על שתיקת העולם.

אל בריטניה נצור

טורים שנכתבו בתקופת המאבק בבריטים ובהם ביטא המשורר אירוניה נוקבת נגד שלטונות המנדט וצביעותה של בריטניה.

בדרך הים

טורי תקופת ההעפלה שהידוע בהם הוא "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" הפותח במלים "עננים על ראשנו הרוח איתן".

גנרל המן, גנרל חסיד, גנרל חורף

טורים אודות ארועי הזירה העולמית בימי מלחמת העולם השנייה. הידוע בהם הוא "תשובת הגנרל קניג", ובו תשובתו של הגנרל פייר קניג לאולטימטום שהוצג לו על-ידי הגרמנים בקרב ביר חכים, שלדברי המשורר, "זו התשובה דברי קניג הביעו: יישקני רומל מנשיקות פיהו".

בבית הזכוכית

טורים אודות ארועים בחיי היישוב ובהם הטורים שבהם שלל אלתרמן את דרך לוחמת הטרור של ארגוני האצ"ל והלח"י; (לימים ימצא עצמו אלתרמן במחנה אחד עם אנשי הימין בתנועה למען ארץ ישראל השלמה).

מגש הכסף

שירי מלחמת העצמאות, שהידוע בהם הוא "מגש הכסף", שהפך למעין המנון לאומי לזכר הנופלים במערכה.

[עריכה] הספר השני

הספר השני הופיע בשנת 1954 וכלל את הטורים מימי מלחמת העצמאות ומחמש שנותיה הראשונות של המדינה. מפאת שפע הארועים שאירעו בפרק זמן זה והעסיקו את המשורר, נכללים בספר אחד עשר פרקים:

צבת ראשונה

בפרק זה מופיעים טורי מלחמת העצמאות. המרטיט מביניהם הוא הטור "אחד מן הגח"ל", על לוחמי קרב לטרון, אנשי הגח"ל, חלקם ניצולי שואה, שהובלו היישר מן האוניות לשדה הקרב ונפלו כאלמונים. כדברי המשורר:

"עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פינה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו

אשר לנו היו למקלט.

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה,

אבל גם את חייו, אי-בערב,

הוא השיב בנפלו בעדה".

השיר "על זאת" [1] הוא קריאה לשמירת טוהר הנשק והוקעת המקרים שבהם לא נשמר במהלך הקרבות.

מעשה המנורה

טורי תקופת העלייה ההמונית בימי ראשית המדינה, שבה תוך שנים ספורות כמעט והוכפל מספר תושבי המדינה.

ניו פומפדיתא

טורים בהם הביע אלתרמן את השקפתו הבנגוריוניסטית השוללת ציונות שאין עמה עלייה ומטיח חיצי ביקורת אירוניים ביהודי ארצות הברית, הרואים בציונות רק תנועה של תמיכה במדינת ישראל ואינם מגשימים בגופם עלייה לארץ. אלתרמן שולל את השקפתם כי "יעודה ותפקידה של יהדות אמריקה - להיות מרכז שני לאומה, מחוץ למדינת ישראל. כמו יהדות בבל בשעתה". בטור "ניו פומפדיתא" לועג להם המשורר:

"ייתכן באמת - עד חכם הרזים! -

כי דרושים לנו

שני מרכזים.

במדינת ישראל שתפרח ותשיש,

ישכנו חכמי טבריה, מרוקו, טוניס.

אבל שאר חכמיא ושאר אמוריא

ישכנו להם

בסינסינטי אוהיו.

כך בברוקלין ישבו כל העם שרצית

ויהיו אזרחיה של ניו פומפדיתא"

אומרים ישנה ארץ

טורים אודות ארועים בחיי המדינה פנימה בתקופתה הראשונה, ובהם טורים שבהם הביע התנגדות נחרצת לכל קשר תרבותי עם גרמניה.

נפש המאזנים

טורים אודות מחדלים ועוולות בחיי המדינה, ובהם חשבון נפש בדבר זהותה המוסרית. הבולט בם הוא השיר "אלמנת הבוגד" אודות פרשת טוביאנסקי:

"תזכר נא מהות "המשפט המהיר"...

זהו שמו הנורא שניתן לו !

שם סותר את עצמו! שם ריקן ויהיר !

שם שאין משמעות ומובן לו !

.......

והאיש ייזכר. זה האיש הנדון

שידע כי נקי הוא גווע,

אך ככלות כל תקווה הוא הצדיע ב"דום !"

לכיתה שכיוונה את רוביה".

על הגשר הצר

טורים פוליטיים סאטיריים שבהם הביע אלתרמן את תמיכתו בממשלת דוד בן גוריון ולעג למתנגדיה. כן ביטא אלתרמן בטורים שבפרק זה את לבטי הנפש שלו בענין הסכם השילומים שנחתם בשנת 1952 עם גרמניה. הוא צידד בקבלתם בתור השבת הגזילה החומרית שגזלו הנאצים, אבל התנגד נחרצות לנורמליזציה ולכל מחווה של מחילה שעשוייה להתלוות אליהם, ובסוגייה זו חרג מהעמדה הבן-גוריונית הרשמית.

שתי שיבולים וחרב

טורים שבהם הביע אלתרמן צערו על פירוק הפלמ"ח והערצתו למפקדיו ובראשם יצחק שדה.

אבן בוחן

טורים ובהם דעה נחרצת נגד אפליית המיעוט הערבי ונגד הדיכוי שלו באמצעים צבאיים. ביניהם השיר "הנזיפה בתופיק טובי", שבו ביקר אלתרמן את הכנסת על כך שעברה לסדר היום על הצעתו של טובי בעניין הסריקות של צה"ל באזור הממשל הצבאי.

לכל המעוניינים

טורים ובהם הבעת חרדה מפני הנשק האטומי (מה שייקרא לימים "החימוש הגרעיני").

על פרשת הדרכים

בימי משפטי פראג בשנת 1952 ומשפט הרופאים היהודיים בשנת 1953 נקט אלתרמן, בטורים אלה, עמדה תקיפה נגד עמדתה המהססת של מפ"ם ותירוציה ביחס לגל אנטי-יהודי ואנטי-ישראלי זה.

המחרשה הגדולה

טורים שבהם תאר אלתרמן באור חיובי ובאהדה רבה את בניין המדינה בראשיתה ואת האישים שנטלו בו חלק.

[עריכה] הספר השלישי

הספר השלישי הופיע בשנת 1962 וכולל את התיחסותו של המשורר לארועים שקרו מ-1954 ועד לצאת הספר לאור. ספר זה, לעומת קודמיו, כולל גם טורים רבים שנכתבו בפרוזה. ביחס לתקופה סוערת זו (שהתרחשו בה מלחמת סיני, משפט קסטנר ומשפט אייכמן) אשר העלו מחדש את אימי השואה בישראל. בספר תשעה פרקים:

הקו הראשון

בפרק זה נכללים טורים שנכתבו על בניית המדינה והחברה ועל בטחון ישראל בשנות המדינה הראשונות. הידוע בהם הוא השיר "אורי אילן" אודות לוחם צה"ל אורי אילן שהתאבד בשנת 1955 בשבי הסורי כדי שלא להסגיר סודות צבאיים לשוביו והסתיר בבגדיו פתק ובו המסר "לא בגדתי".

השיר "על החייל אלבז" נכתב לזכרו של החייל נתן אלבז, אשר בשנת 1954 רץ אל מותו כשבידו רימון יד שהמנגנון בו הופעל, על מנת למנוע פיצוץ הרימון בקרב חבריו.

בפרק זה מופיע שיר שזכה להיות מוקרא מעל בימת הכנסת, עוד לפני שנתפרסם בעיתון, והוא השיר "אחד הלילות" בו ביטא אלתרמן את תחושותיו מלילה אחד בשנת 1956, שבו נכח המשורר בעת פריקתם החשאית של כלי שריון שהגיעו לישראל מצרפת ערב מבצע סיני. ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן גוריון אסר על פרסום השיר, עד שבישיבת הכנסת מיום 15 באוקטובר 1956 מסר לראשונה לכנסת על דבר קבלת הנשק הצרפתי. באותה ישיבת כנסת אמר ראש הממשלה:

"מן הראוי שאמסור לכם אחת החוויות כפי שהנציח אותה משורר אדיר-ביטוי החותם בשם נתן א. בקראי דברי המשורר כאן אני יודע שאני מקפח את העתון אשר לו נועד השיר הזה, אולם נראה לי כי דברים אלה צריכים להשאר ב"דברי הכנסת" כנכס המדינה וצבא ההגנה לישראל."

ולהלן הקריא ראש הממשלה את השיר כפי שנכתב על ידי אלתרמן לאחר ליל ההורדה:

"אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה. כיום אין תואר לו ושם.

אך בבוא העת - יקום גלוי, נקוב בתאריך. והוא אולי הסף

אשר מעבר לו - המרחבים והשלום. ליל חול פשוט אשר עודו אילם

אך כל אשר ראהו או יראהו, כה יאמר: ראיתי ליל בו הוכרעה הכף".

משפורסם הסוד הופיע השיר בעיתון ובספר בשינוי גרסה; בכל מקום בשיר שהמשורר השתמש בו בביטוי "אולי זה לילה שהיה או לילה שיהיה" מופיע בגירסת העיתון והספר הביטוי: "זה לילה שהיה".

החוק והשבות

פרק זה הוא אודות הוויכוח שנתעורר בציבור בשנת 1955 בדבר עליית יהודי מרוקו, עת קמו דוברים לדעה כי יש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים. בטורו הביע אלתרמן דעה נחרצת בעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו. בשירו "ריצתו של העולה דנינו" מתייחס אלתרמן לכתבה בעיתון על אודות עולה בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת. הרופא ביקש מדנינו לרוץ, והוא בהבינו שלפניו מבחן של חיים ומוות, רץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן. אלתרמן תובע את עלבונו של דנינו:

"כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר,

גם הוא בל - ישכח, דף אילם ואשם

דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר

ורץ, ותינוקיו רואים דומם"

תוי פנים

טורים שנכתבו לכבודם של אל אישים ומעשים בתקופת היישוב ובימי ראשית המדינה, ובהם שירים לכבודם של עזריאל קרליבך, אברהם שלונסקי, חנה רובינא, משה שרת ושל האיש שאותו העריץ אלתרמן מכל, דוד בן גוריון. כן מופיע בפרק זה השיר "מותו של נחמיה" שנכתב לזכרו של אלוף משנה נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, ששם קץ לחייו בנובמבר 1957, לאחר שפגע במכוניתו ברוכב אופניים.

זמן וזירה

טורים בנושאים שונים שהעסיקו את הציבור ובהם שאלת יחסי דתיים-חילוניים, שלילת ציונות שאין עמה עלייה ויחסי ישראל עם העולם הקומוניסטי.

אכן גם זה

בטורים אלה התבטאה עמדתו המוסרית של נתן אלתרמן בענין טבח כפר קאסם, שארע ב-29 באוקטובר 1957, עם תחילת מבצע סיני, ובו נהרגו 43 גברים, נשים וילדים בידי חיילי משמר הגבול. בשירו "תחום המשולש" אומר המשורר:

"לא תתכן חברת אנוש, לא ייתכן ציבור בר הכרה

שלא יהום לעת מקרה כזה וגם ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)

כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה

ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר."

הרב עוזי

טורים אודות מצבם של יהודי ברית המועצות בתקופת שלטון הדיכוי הסובייטי.

מידות הדין

זהו אולי הפרק החשוב ביותר בספר. בענין השואה הייתה לאלתרמן דעה ייחודית השוללת את חלוקת התנהגות היהודים בשואה לשתי דרכים "דרך הניוון ודרך הבגידה של היודנראט" כנגד "דרך הכבוד והלחימה שאליה קראה המחתרת". אלתרמן חקר את הנושא לעומק. לאחר פטירתו נמצאו בעזבונו כמה פנקסים משנות החמישים והשישים ובהם סיכומים וטיוטות בכתב ידו, לקראת כתיבת טורי הטור השביעי. בהם נמצאו שלושה פנקסים שנכתבו בחודשים מאי ויוני 1954 ובהם רשימות בענין השקפתו על אותן "שתי הדרכים"; דרך היודנראט מזה ודרך המרד מזה. פנקסים אלו הובאו לאחר מותו בספר "על שתי דרכים - דפים מן הפנקס" שיצא לאור בשנת 1984. ברשימותיו בפנקסו ובשירי הפרק "מידות הדין", נקט אלתרמן עמדה בלתי מקובלת המסתייגת מן ההערכה כי היהודים הלכו "כצאן לטבח" וערער על הסטראוטיפ בדבר החלוקה לאותן שתי דרכים, דרך שיתוף הפעולה מחד ודרך המרד מאידך. אלתרמן מבקש לראות את המכלול כתופעה מורכבת ומסובכת שלה פנים רבות. לדעתו חלק מאנשי היודנראט עשו נסיון אמיתי ונואש (אך תמים) להצלת בני קהילותיהם, ולו אף הצלת אחדים על חשבון אחרים, והוא קורא להם "גבורי הפרנסים ושתדלנים". לעומת זאת, לדעת אלתרמן, לא הייתה דרך המרד פתוחה בפני המוני העם, אלא בפני קומץ של אנשים צעירים ונועזים, שפעלו בסביבה עוינת, בידיים כמעט ריקות מנשק מול כוח צבאי אדיר ואכזרי. עמדתו זו של אלתרמן עוררה בעת פרסום הטורים ויכוח ציבורי נוקב בישראל והיא מצביעה על עומק לבטיו המוסריים של המשורר.

בשיר "יום הזכרון והמורדים" המופיע בפרק זה, שפורסם ב"דבר" ב-30 באפריל 1954, שבו חל באותה שנה יום הזכרון לשואה ולגבורה מערער אלתרמן על הנטייה הרווחת לגנות את התנהגות היהודים בעת השואה וכנגדה להעלות על נס את גבורת המורדים. אלתרמן מעמיד את השיר כמונולוג של המורדים:

"אמרו הלוחמים והמורדים: מגבורתו ומכבודו חלק העם

גם לאבות יהודיים אשר אמרו "שואה תמיט עלינו המחתרת",

וגם לאותו ילד או ילדה אשר הלכו - הלכו עד אם אבדו אי שם

ולא הותירו כי אם גרב לבנה קטנה בבית הארכיון על אבן למזכרת"

פולמוס הנשק

בפרק זה טורים אודות יחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן שלל מכל וכל קיום יחסי תרבות ויחסים אחרים בין מדינת ישראל לבין גרמניה. בשנת 1959 נתעורר בישראל פולמוס ציבורי ואף משבר ממשלתי, שקבלו את הכינוי "פולמוס הנשק", בהיוודע כי ישראל עומדת לייצא תתי מקלע "עוזי" לצבא גרמניה. אלתרמן נקט עמדה נחרצת נגד המשלוח, שהייתה מנוגדת לעמדתם של דוד בן גוריון וראשי מפא"י. הטורים "סיכוניו וסיכוניו של הפולמוס" ו"נמוק שאינו גזרה", שנכתבו בפרוזה מעלה אלתרמן את עמדתו זו.

המשפט

פרק זה כולל את הטורים שבהם הביע אלתרמן את רגשותיו וחוויותיו ממשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 1961 - 1962.

[עריכה] ספרי "הטורים הגנוזים"

בשנים 1986 עד 2005 הוצאו לאור שלושה ספרים בהם פורסמו הטורים הנקראים "גנוזים" - טורים שפורסמו מעל דפי "דבר", אך לא נבחרו על ידי אלתרמן בשלושת כרכי הטור השביעי שראו אור בחייו.

בספר הרביעי נכללו טורים שהופיעו מפברואר 1943 ועד אפריל 1948. בספר החמישי נכללו טורים שהופיעו מיוני 1948 עד דצמבר 1956. בספר השישי נכללו טורים שהופיעו מינואר 1957 ועד פברואר 1967. רק כרבע מן הספר הוא שירה והיתר נכתב בפרוזה. מבקר הספרות מנחם בן מתח על קטעי הפרוזה שבספר, עם צאתו לאור ב-2005, בקורת:

"... ככותב בפרוזה עיתונאית אין באלתרמן הרבה עניין. מה שמופיע בטורים השיריים של "הטור השביעי", משיאיה של השירה העברית לדורותיה, כשנינות קלה, כמפגן חכמה נדיר ונהדר, הופך בפרוזה העיתונאית שלו לדבר מה דקדקני, נתחני, נוקב, חכם כדרכו עדיין, אבל הרבה פחות מקסים מז'בוטינסקי ברשימותיו נניח. כאילו משהו בעצם אופייה של שירתו הוירטואוזית, הלולינית, רצופת החרוזים הגאוניים, סחרר אותו לגבהים וכשעבר לפרוזה נשארה לו רק חכמתו שכבר לא יכולה לסחרר ולהגביה לשום מקום. פרוזה ארצית, נבונה מאד, מבדחת לפעמים, אבל נטולת השראה בעליל".

לדברי ההוצאה, בפתח הספר השישי, עם הוצאתו לאור הגיעה לסיומה מלאכת פרסום הטורים הגנוזים.

בטורים הגנוזים הגיב אלתרמן, כדרכו, למאורעות השוטפים ולנושאים שונים, ספרות, תיאטרון, קולנוע, מפלגות, יחסי חילונים-דתיים, היחס למיעוט הערבי ויחסי ישראל-גרמניה. אלתרמן גילה בטורים הגנוזים תמיכה עקבית בדוד בן גוריון ומדיניותו ועסק רבות בעסק הביש ובויכוח בין בן גוריון לראשי מפא"י, פרישתו מהמפלגה והקמת רפ"י.

הטורים הללו, שלא נכללו בשלושת הספרים שראו אור בחיי המשורר ונשארו גנוזים כרבע מאה ומעלה לאחר פטירתו, לא נכללו באנתולוגיות ובתוכניות הלימודים במשך פרק זמן ארוך זה, ולא קנו להם את המעמד כאתוס לאומי, כדוגמת הטורים שנתפרסמו בשלושת הספרים הראשונים. יחד עם זאת מהווים טורים אלה חומר רב ערך לחוקרי שירת אלתרמן ולחוקרי תולדות התקופה.

[עריכה] ההוצאות המקוריות של ספרי הטור השביעי

נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון. הוצאת עם עובד, 1948.
נתן אלתרמן, הטור השביעי - שירי העת והעתון, ספר שני. הוצאת דבר, 1954.

נתן אלתרמן, הטור השביעי תשי"ד - תשכ"ב. כרך ג' מתוך כתבים בארבעה כרכים, הוצאת דבר ו[[הקיבוץ המאוחד, 1962.

[עריכה] הטורים הגנוזים

נתן אלתרמן הטור השביעי - ספר רביעי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986.

נתן אלתרמן, הטור השביעי - ספר חמישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1995.

נתן אלתרמן, הטור השביעי - הספר השישי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.

[עריכה] לקריאה נוספת

נתן אלתרמן על שתי דרכים - דפים מן הפנקס. הוצאת הקבוץ המאוחד, 1989.
מרדכי נאור, הטור השמיני - מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, 2006.
מרדכי נאור, שבע מאות הטורים של "הטור השביעי", מהדורה מיוחדת של "דבר", 24.9.2004 (צורפה ל"הארץ").