אלפבית עברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

האלפבית העברי הוא אחד הכתבים העתיקים בעולם ומוצאו במזרח הקדום. הוא מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש וערבית יהודית. הכתב העברי הוא שכלול של הכתב העיצורי, וכל אות בו יכולה לסמל מספר הברות, הנבדלות זה מזו בעזרת ניקוד (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה). שש אותיות בכתב העברי מציינות שני צלילים שונים, וזאת על פי הדגש המופיע בהן. אלו הן אותיות בגדכפ"ת. אות נבדלת נוספת היא שי"ן, המייצגת שני צלילים שונים, על פי החולַ‏ם הנמצא מימינה או משמאלה. הגיית העברית השתנתה במשך השנים וכמה מן הצלילים המקוריים נעלמו, ולכן קשה לדוברי העברית בימינו להבחין למשל בין טי"ת לת"ו או בין כ"ף לקו"ף. חלק מעדות ישראל הצליחו בכל זאת לשמר כמה מן ההבדלים, בעיקר בזכות השימוש בעברית המדוברת בתפילה ובלימוד התורה.

[עריכה] התפתחות האלפבית העברי

הכתב העברי התפתח מן הכתב הכנעני הקדום שהיה פיקטוגרפי וכל אות (=צליל) בו בוטאה בציור. ממציאי הכתב הכנעני ביקשו להקל על הקוראים את זכירת הסימנים, ולכן בחרו לייצג כל אות בחפץ או מושג ששמם מתחיל בצליל שלה. כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. הטבלה המצורפת מציגה (בין היתר) את הציורים הקדומים בכתב הכנעני הקדום.

[עריכה] אותיות האלפבית העברי

[עריכה] שמות האותיות

באופן טבעי קיבלו האותיות את שם הציור המייצג אותן:

אל"ף - אלוף (שור - "שגר אלפיך ועשתרות צאנך"; דברים כח, ד)
בי"ת - בית
גימ"ל - גמל
דל"ת - דג
ה"א - לא ידוע; אולי "הוא"
ו"ו - אנקול
זי"ן - זהה (שווה)
חי"ת - לא ידוע; אולי חצר
טי"ת - לא ידוע; אולי הטייה (גלגל)
יו"ד - יד
כ"ף - כף יד
למ"ד - מלמד הבקר (מעין רסן גדול לבהמה)
מ"ם - מים
נו"ן נחש
סמ"ך - אדרת דג (ומכאן דג השמך)
עי"ן - עין
פ"א - פה
צד"י - צדע (רקה)
קו"ף - קוף המחט
רי"ש - ראש
שי"ן - שנהב
ת"ו - סימן תו

הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. כשהעברים אמצו את הכתב הכנעני הם התקשו לזהות חלק מן ציורים המקוריים והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן (נון הוא דג, כמו דיונון, תמנון וכו'). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.

[עריכה] השוואה בין אלפבית עברי, יווני ולטיני

על הקרבה בין האלפבתים השונים אפשר לעמוד מאופן הגיית האותיות ומשמותיהן

אלפבית עברי	אלפבית יווני	אלפבית לטיני
א	α	A
אל"ף	אלפא	A
ב	β	B
בי"ת	בטא	B
ג	γ	C
גימ"ל	גמא	C
ד	δ	D
דל"ת	דלתא	D
ה	ε	E
ה"א	אֶ‏פּ‏סילון	E
ו		V
ו"ו		V
ז	ζ	Z
זי"ן	זֵיתא	Z
ח	η	H
חי"ת	אֶ‏טָ‏ה	H
ט	θ
טי"ת	תֶ‏טָ‏ה
י	ι	I
יו"ד	יוֹ‏טָ‏ה	I
כ	κ	K
כ"ף	קָ‏אפּ‏ה	K
ל	λ	L
למ"ד	למדא	L
מ	μ	M
מ"ם	מוּ‏	M
נ	ν	N
נו"ן	נוּ‏	N
ס	ξ	S
סמ"ך	סִי	S
ע	ο	O
עי"ן	אוֹ‏מיקרון	O
פ	π	P
פ"א	פָ‏ּ‏א‏י	P
צ	χ
צד"י	חִ‏י
ק		Q
קו"ף		Q
ר	ρ	R
רי"ש	רוֹ‏	R
ש	ψ	S
שי"ן	פּ‏סִי	S
ת	τ	T
ת"ו	טָ‏אוּ‏	T

[עריכה] סדר האותיות



אלפבית עברי
א	ב	ג	ד	ה	ו
ז	ח	ט	י	כ	ל
מ	נ	ס	ע	פ	צ
	ק	ר	ש	ת
אותיות סופיות
ך	ם	ן	ף	ץ

הסיבה לסדר האלפבית העברי אינה ידועה, אך יש המבקשים למצוא בו בכל זאת חוקיות כלשהי. פרופ' אהרון דמסקי מאוניברסיטת בר אילן, למשל, מוצא בסדר האותיות חלוקה לקבוצות שיש להן מכנה משותף:

האותיות א-ט מיוצגות על ידי ציורי מושגים בבית ובסביבתו
האותיות י-כ, ע-צ, ו-ר-ש מיוצגות על ידי אברי גוף.
האותיות מ-ס מיוצגות על ידי מושגי מים

הסדר נשמר באופן כמעט זהה בכתבים השונים (ר' טבלה לעיל), ואפילו באלפבית הערבי, בו הסדר מבוסס על קבוצות על פי צורת האותיות, תחילתה של כל קבוצה היא על פי הסדר המקובל.

[עריכה] כיוון הכתיבה

כיוון הכתיבה בעברית עבר כמה גלגולים עד שהתגבש (בדומה לרוב הכתבים העתיקים) לכתיבה מימין לשמאל. ממצאים שונים מלמדים כי הכתיבה בעברית בראשית הדרך הייתה לעתים גם משמאל לימין, ולעתים שורה אחת נכתבה מימין לשמאל ואילו זו שאחריה נכתבה משמאל לימין (כתיבה כזו נקראת "כחריש השור"). נראה כי ההכרעה קשורה בצורה הפיזית שבה נכתבו האותיות: בעת העתיקה נחרטו טקסטים על אוסטרקון או הוטבעו בטין, דבר שהצריך עבודת פטיש ואיזמל. מאחר שרוב האנשים ימניים, נוח היה יותר לכתוב מימין לשמאל. כאשר התפתחה הכתיבה לשימוש בצבע ודיו, העדיפו לכתוב משמאל לימין ולהימנע מ"מריחת" הצבע. בשל כך, כנראה, רוב השפות המאוחרות יותר כמו יוונית או לטינית נכתבות משמאל לימין, והאותיות בהן הפוכות או "בכתב ראי" לאותיות מהן הגיעו.

[עריכה] שמות האלפבית העברי

לוח גזר - דוגמה לשימוש באלפבית העברי הקדום

מאחר שהכתב העברי התפתח והשתנה עד כמעט לבלי היכר, נוהגים להבדיל בין כתב עברי עתיק לכתב עברי מודרני;

הכתב העתיק מכונה על ידי חז"ל בשם כתב דַ‏עַ‏ץ או רַעַץ, והוא היה בשימוש בעיקר בימי בית המקדש הראשון.

הכתב המודרני נקרא כתב אשורי, כתב ארמי או כתב מרובע, והוא התפתח בימי בית המקדש השני, בהשפעת כתבים אחרים ומתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהמשיכו להחזיק בכתב העברי העתיק.

במהלך הדורות השתכלל הכתב העברי המרובע וזכה לגופנים רבים ומגוונים. בין החשובים והידועים שבהם הוא כתב רש"י, שמקורו בסגנון כתיבה מספרד שהיה נהוג בימי הביינים.

[עריכה] קדושת האלפבית העברי

במהלך הדורות התפתח יחס של קדושה כלפי הכתב העברי. המסורת והקבלה היהודית הקנו לצורת האותיות, לשמותיהן ואפילו לסדר הופעתן באלפבית, משמעות דתית. כך נכתבו פרקי תפילה ותהלים על פי אקרוסטיכון אלפביתי, וכן פיוטים וזמירות שבת. קדושת הכתב העברי הקדום באה לידי ביטוי בכתבי כת מדבר יהודה, שבחלקם ניתן למצוא את שם אלוהים י'ה'ו'ה' כתוב דווקא בכתב העברי הקדום, למרות שהטקסט כולו נכתב בכתב המרובע. קדושת הכתב העברי לא פגה גם בימי הביניים, ויהודים הקפידו לגנוז מסמכים וכתבי יד שנכתבו בכתב זה, גם אם לא היו כתבי קודש מובהקים. כך, למשל, נתגלו בגניזה הקהירית מכתבים, כתוּ‏בּ‏ות וספרי חולין כתובים בעברית, ואפילו בערבית יהודית.

[עריכה] גימטריה

לאותיות הכתב העברי ערך מספרי, בהתאם למיקומן ברשימת האלפבית. א=1, ב-2 וכך הלאה. החל מן האות יו"ד עולה הערך בעשרות: י=10, כ=20, והחל מהאות קו"ף עולה הערך במאות: ק=100, ר=200. השימוש בגימטריה קדום מאד, וישנן דוגמאות כבר מימי התלמוד לשימוש פרשני, ערכי ודתי לטקסטים יהודיים על פי גימטריה. גם לאותיות הכתב הערבי, אגב, יש ערכים מספריים, ולמשל המילה בהאא עולה בגימטריה 9, וזהו מספר קדוש לבהאים.

[עריכה] האלפבית העברי במחשבים

במחשבים: בעברית של ISO ו-Windows ו-מקינטוש האותיות העבריות נמצאות במספרים 224 עד 250. בעברית של יוניקוד הן נמצאות במספרים 1488 עד 1514.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

אות היא לעולם - קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך משה שפיצר, בהוצאת האגודה לאמנות יהודית, תשמ"א.
תולדות הכתב העברי - רבקה גונן, בהוצאת משרד החינוך והתרבות ומוזיאון ישראל, תש"ל.