ארוו פרט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארוו פרט Arvo Pärt (נולד ב-11 בספטמבר 1935 בפאידה (Paide)) הוא מלחין אסטוני, המזוהה לעתים קרובות עם אסכולת המינימאליזם וביתר דיוק, אסכולת ה"מינימאליזם הקדוש", או "המקודש". הוא נחשב לחלוץ הסגנון הזה, יחד עם בני דורו הנריק גורצקי וג'ון טאוונר. ארוו פרט נודע בעיקר ביצירותיו המקהלתיות.
"אפילו באסטוניה, ארוו קיבל אותה הרגשה שכולנו מקבלים. [...] אני אוהב את המוזיקה שלו, ואני אוהב את העובדה, שהוא אדם אמיץ ומוכשר כל כך. [...] הוא לגמרי מחוץ לרוח הזמן ובכל זאת, נהנה מפופולריות עצומה, שיש בה משום השראה רבה. המוזיקה שלו מספקת צורך אנושי עמוק, שאין לו דבר וחצי דבר עם אופנה." - סטיב רייך
[עריכה] ביוגרפיה
השכלתו המוזיקלית של ארוו החלה בגיל 7, ובהיותו בן 14 או 15 כבר כתב יצירות משלו. כאשר למד קומפוזיציה (אצל המורה היינו אלר) בקונסרבטוריון של טלין, נאמר עליו, "נדמה שדי לו לנער את שרווליו והתווים פשוט נושרים מתוכם." ההשפעות מן העולם שחוץ לברית המועצות היו מועטות מאוד בשנים ההן, לא יותר מאי-אילו סרטי הקלטה ופרטיטורות, שהגיעו באופן בלתי חוקי.
אף כי בשנותיו הראשונות של פרט אסטוניה הייתה מדינה עצמאית, ברית המועצות כבשה אותה בשנת 1940 כתוצאה מהסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין הסובייטים לנאצים. אסטוניה נשארה בשלטון סובייטי (מלבד תקופה של שלוש שנים בכיבוש גרמני) למשך 51 השנים הבאות.
מכלול יצירתו של פרט מתחלק באופן כללי לשתי תקופות. יצירותיו המוקדמות כתובות בסגנון נאו-קלאסי מחמיר, בהשפעת שוסטקוביץ', פרוקופייב וברטוק. אחר החל להשתמש בחיבוריו בטכניקת שנים-עשר הטונים ובשיטה הסריאלית של שנברג. גישה זו לא רק העלתה עליו את חמת הממסד הסובייטי, אלא התגלתה גם כמבוי סתום מבחינה יצירתית. אומר הביוגרף של פרט, פול הילייר:
"...הוא הגיע למצב של יאוש מוחלט, שבו הלחנת מוזיקה הצטיירה בעיניו כמחווה הסתמית וחסרת התוחלת ביותר שבנמצא, והוא לא מצא בעצמו את האמונה המוזיקלית וכוח הרצון לכתוב ולו תו יחיד."
בהצהרה זו יש אולי מן ההגזמה, מאחר שהסימפוניה השלישית שלו, המצביעה על סטיה מן הסגנון הקודם (1971), חוברה בתקופה זו. עם זאת, ברור שפרט חוה משבר אישי עמוק. בתגובה למצב זה של בין המצרים השתקע המלחין במוזיקה עתיקה - חזר, למעשה, לשורשי המוזיקה המערבית. הוא חקר ת הקנטוס פירמוס, השירה הגרגוריאנית מן המאה השישית, ואת הופעת הפוליפוניות בתקופת הרנסאנס. באותה זמן החל לרדת לעומקה של הדת והצטרף לכנסייה האורתודוכסית הרוסית, מה שמצביע אולי על כך, שהמשבר שעבר נבע, בחלקו, מסיבות רוחניות, ולא רק ממניעים מוזיקליים בלעדיים.
המוזיקה שהחלה להגיח לאוויר העולם לאחר תקופה זו הייתה שונה באופן קיצוני. פרט מתאר אותה כ"טינטינאבולרית" - דומה לצלצול פעמונים. המוזיקה מאופיינת בהרמוניות פשוטות, לא פעם צלילים בודדים, נטולי קישוטים, או אקורדים משולשים, שהם הבסיס להרמוניה המערבית. אלה מזכירים צלצולי פעמונים, ומכאן השם. האקורדים הפעמוניים כתובים במקצבים פשוטים ובמהירות קבועה. השפעת המוזיקה העתיקה ברורה. מאפיין נוסף ביצירותיו המאוחרות של פרט הוא, שלעתים קרובות הן כתובות לטקסטים מעבודת הקודש, אם כי על פי רוב הוא בוחר בלאטינית או בשפה הסלאבונית המקובלת בליטורגיה האורתודוכסית, במקום בשפת אמו האסטונית.
פרט נודע ביותר ביצירותיו אלה, המאוחרות, ומצבו יוצא דופן כמלחין מודרני בהיותו פופולרי מאוד עוד בתקופת חייו.
פרט אמר, כי המוזיקה שלו דומה לאור העובר דרך מנסרה: המוזיקה עשויה להגיד משהו שונה במקצת לכל מאזין, וכך היא יוצרת ספקטרום של חוויה מוזיקלית, בדומה לקשת הצבעים של השתברות האור.
המוזיקה שלו שימשה ביותר מ-50 סרטי קולנוע בין השנים 1962 ל-2004. ה"שיר לזכר בנג'מין בריטן" הופיע בסרט "הנאהבים מפאריז" של לאיוש קאראס (1991) ובסרטו של מייקל מור "פרנהייט 9/11", כרקע למתרחש לאחר התקפות ה-11 בספטמבר 2001 בניו יורק.
