בנג'מין בריטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אדוורד בנג'מין בריטן (22 בנובמבר 1913 - 4 בדצמבר 1976), מלחין,פסנתרן ומנצח אנגלי.

בריטן נולד בסאפוק, אנגליה, הבן הרביעי והאחרון להורים, שראו בו ב' רביעית ומשלימה לשלושת גדולי המוזיקה - באך, בטהובן וברהמס. את מלאכת ההלחנה החל כבר בגיל חמש. בגיל חמש-עשרה החל ללמוד אצל פרנק ברידג', מלחין אנגלי, שהתבלט בקוסמופוליטיות ובקדמה בין שאר מלחיני אנגליה. ברידג' קירב את בריטן לאירופה והחדיר בו את הסלידה מן המלחמה, שתבוא לביטוי ברקוויאם המלחמה, שנים רבות לאחר מכן.

בשנת 1930 זכה במלגת לימודים לקולג' המלכותי למוזיקה, שם למד קומפוזיציה ופסנתר. את לימודיו עם פרנק ברידג' המשיך עד גיל 22.

בהיותו כבן עשרים התחבר אל ו.ה. אודן וכריסטופר אישרווד, ששכנעו אותו לחבר מוזיקה לסרטי תעודה שיצרו ולמחזה נסיוני בשם עליית F6. שנתיים אחר כך, כשהיה בן עשרים ושתיים, חתם חוזה עם הוצאת התווים בוזי את הוקס. כעבור שנה הציג בפסטיבל זלצבורג את היצירה וריאציות על נושא של פרנק ברידג', אופוס 10.

בשנת 1939 נסע לארצות הברית עם פיטר פירס, זמר הטנור שהיה חברו הקרוב ובן-זוגו כל ימי חייו. בשנת 1940 החל להתרכז באופרה, בעקבות מפגש עם סרגיי קוסביצקי. באמצע מלחמת העולם השניה חזרו בריטן ופירס הביתה, ואת שיבתם חגגו בהצגת בכורה של סרנדה לטנור, קרן ומיתרים, יצירה המזכירה את הלידר של סוף תקופת הרומנטיקה.

האופרה פיטר גריימס, שהוצגה לראשונה ב-7 ביוני 1945, מיד לאחר סיום המלחמה, השיבה לחיים את האופרה הבריטית. היא חוברה כסימפוניה, ורק בהמשך נערכה כרצף של אריות וקטעים דרמתיים. בעושר צליליה היא מזכירה את המוזיקה של מהלר, בשונה מן המקובל במוזיקה האנגלית המוכרת. נושאה הוא דייג, שבני כפרו מאשימים אותו במותם של נערים-חניכים. בריטן, שראה עצמו נרדף עקב נטייתו המינית, הזדהה עם דמותו של גריימס וכתב את תפקידו לקול טנור גבוה, להתאימו לקולו של פירס אהובו. האופרה זכתה לשבחים כיצירת מופת ובמשך שלוש שנים עלתה בתריסר הפקות בינלאומיות. על הצגת הבכורה בארצות הברית ניצח ליאונרד ברנשטיין, בשנת 1946 בטנגלווד.

שש שנים אחר כך חיבר את האופרה בילי באד, עיבוד של א. מ. פורסטר ואריק קרוזייר לרומן של הרמן מלוויל. נושא האופרה הוא דילמה של רב חובל בשאלת הוצאתו להורג בתליה של ימאי חף מפשע.

שאר האופרות שכתב, תשע במספר, לא התעלו לרמתן של השתיים הראשונות. בטבעת החנק, על פי סיפור של הנרי ג'יימס, ובחלום ליל קיץ השקספירי ניסה בריטן את כוחו במוזיקה בשיטת שנים עשר הטונים (אטונלית). עושר כתיבתו לא נפגע בשל כך, אך אבד לה משהו מן הספונטניות שציינה אותה. האופרה האחרונה שלו, "מוות בוונציה", העניקה חיים חדשים לנובלה של תומס מאן. בריטן סבל כבר ממחלת לב כשכתב את האופרה לפי הנובלה, שבה מצא יסודות של ים, יופי אסור, מין ואשמה. שנים לפני כן, כאשר שמע תומס מאן את פירס שר את הסרנדה, אמר, כי בריטן הוא היחיד שיוכל להלחין את סיפורו, העתיר ברגשות סותרים.

את הסונטות הקדושות של ג'ון דון כתב בשנת 1945, לאחר סיור במחנות הריכוז בגרמניה. יצירה זו ואחרות לקול ופסנתר זיכו אותו באירופה בתואר "מחדש השיר האנגלי האמנותי".

בריאן ייסד את להקת האופרה האנגלית, ובמסגרת זו ערך מחדש את אופרת הקבצנים של ג'ון גיי (שהייתה הבסיס לאופרה בגרוש של קורט וייל) ואת דידו ואניאס של הנרי פרסל. בשנת 1948 ייסד "פסטיבל אביב" באלדבורג. מוסדות אלה הגבירו את ריחוקו מן החברה האנגלית, שהסתייגה ממנו ומחברות מבוססות שדחו את יצירותיו.

במוזיקה שכתב לשירים של ויליאם בלייק עבור דיטריך פישר-דיסקאו לאחר מות אשתו, ניכרת קדרות שאיננה פגה - בניגוד בולט למוזיקה שווהן ויליאמס כתב לאותם שירים.

יצירתו הגדולה, רקוויאם המלחמה, נכתבה לחנוכת קתדרלת קובנטרי החדשה ומשלבת את הטקסט הלטיני של הרקוויאם (תפילת אשכבה) עם שיריו האנטי-מלחמתיים של וילפרד אוון, משורר שכתב את השירים במלחמת העולם הראשונה ונהרג בה. הטקסטים הלטיניים נכתבו לזמרת סופרן ומקהלה, ואילו השירים נכתבו לקולות טנור ובריטון.

מבקרי מוזיקה ומוזיקולוגים רבים שמו לב לתפקיד החשוב שמילאה ההומוסקסואליות של בריטן בכתיבתו. ברבות מיצירותיו יש ייצוג להומוסקסואליות מרומזת או מפורשת (אשר עבור בריטן הייתה קשורה כנראה לקול הטנור ולצליל הנבל); בעבודותיו הוא עושה שימוש נרחב בטקסטים של יוצרים הומוסקסואלים או ביסקסואלים: אודן, הנרי ג'יימס, מיכאלאנג'לו, הרמן מלוויל, א.מ. פורסטר ורבים אחרים.

[עריכה] יצירות נוספות

• סינפונייטה (לונדון, 1931)
• סימפוניה פשוטה (נוריץ', 1933)
• סימפוניית האביב (אמסטרדם, 1949)
• קנטטה אקדמיקה(באזל, 1960)
• באלאדה סקוטית לשני פסנתרים ותזמורת (סינסינטי, 1941)
• שעשועים, פסנתר ליד שמאל ותזמורת (פילדלפיה, 1942)
• לאקרימה לויולה ותזמורת מיתרים (רקלינגסהאוזן, 1977)
• חגיגת מזמורים למקהלת נשים (נוריץ', 1942)
• מזמור לססיליה הקדושה למקהלה א'קאפלה (ללא ליווי) (לונדון, 1942)
• גלוריאנה נכתבה להכתרת המלכה ב-1952 (לונדון, קובנט גרדן, 1953)

[עריכה] מדריך לתזמורת לבני הנעורים,אופוס 34

זו היצירה הפופולרית והמפורסמת ביותר של בריטן. היא נקראת גם וריאציות ופוגה על נושא של פרסל. בריטן כתב את היצירה בשנת 1945 לסרט שהופק על ידי ה-BBC למטרת חינוך מוזיקלי לילדים.זאת אחת משלוש היצירות המפורסמות בחינוך מוזיקלי לילדים, ביחד עם קרנבל החיות של סן סאנס ו-פטר והזאב של פרוקופייב. בסרט בוצעה היצירה על ידי התזמורת הפילהרמונית של לונדון בניצוחו של מלקולם סרג'נט ששימש גם בתור קריין המציג את כלי התזמורת. כיום מבוצעת היצירה לרוב ללא קריין. היצירה מתחילה בנגינת התזמורת כולה בנעימת הנושא הראשי שנכתבה על ידי הנרי פרסל למחזה עבדלאזר,או נקמת הכושי משנת 1695.לאחר השמעת הנושא בתזמור עשיר מופיעות הוריאציות על ידי כלי התזמורת בתורם וכל כלי משנה את הנושא בהתאם לאפשרויותיו ואופיו.

סדר הכלים:

חליל ופיקולו, אבובים, קלרניתות, באסונים, כינורות, ויולות, צ'לי, קונטרבאסים, נבלים, חצוצרות, טרומבונים, טובה ולבסוף-כלי הקשה. לאחר הצגת הכלים מופיעה הפוגה שבה פותחים הכלים בזה אחר זה בסדר הקודם בנושא הפוגה.לבסוף, כאשר כל הכלים מנגנים את הפוגה, מצטרפים אליהם כלי הנשיפה ממתכת בנגינת הנעימה של פרסל.