הסכמי לוקרנו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכמי לוקרנו 1925 הם מערכת הסכמים בין גרמניה לבין בלגיה וצרפת, בריטניה ואיטליה לגבי הגבול בין גרמניה, לבין צרפת, פולין וצ'כוסלובקיה. הסכמי לוקרנו נידונו בלוקרנו שבשווייץ ב־5–16 באוקטובר 1925 ונחתמו רשמית בלונדון ב־1 בדצמבר.
בהסכמים נקבע כי יישמר הסטטוס־קוו כפי שנקבע בחוזה ורסאי לגבי הגבול המערבי, ולגבי הגבול המזרחי יקבעו הסכמי בוררות לגבי הסכמים עתידיים. גרמניה חתמה על חוזה עם צרפת ועם בלגיה, חוזה שערב בלי תנאים לגבולותיהן המשותפים. כן חתמה גרמניה על חוזי בוררות עם פולין ועם צ'כוסלובקיה שלא ערבו לגבולות הקיימים ביניהן, אך חייבו אותן לא לחתור לשינויים אלא במו"מ, דיון או בוררות. צרפת חתמה על חוזים עם פולין ועם צ'כוסלובקיה והבטיחה להן סיוע צבאי אם גרמניה תתקוף אותן. כך השיגה צרפת מטרה חשובה במדיניותה: איזון העוצמה הגרמנית באמצעות ברית דיפלומטית ובאמצעות תמיכה ב"ברית הקטנה", כפי שנקראה הברית הפוסט מלחמתית בין צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ורומניה. בריטניה ערבה בחוזים אלה לגבולות צרפת ובלגיה והבטיחה סיוע צבאי נגד התקפה גרמנית אם תהיה. היא לא נתנה ערבויות דומות לפולין וצ'כוסלובקיה.
חוזי לוקרנו הביאו יציבות בגרמניה והביאו להכנסתה לחבר הלאומים ב־1926. כמו כן הרגיעו החוזים את המצב באירופה לשנים אחדות.
